הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו להעביר את סוף השבוע

“ליגת הצדק: גרסת סניידר" בן הארבע שעות מהווה רגע של צדק היסטורי בו נחשפת גרסתו המנופחת של הבמאי. יופי לו, רק שזה עדיין לא סרט טוב | בנימין טוביאס | 2.5 כוכבים

"ליגת הצדק: גרסת סניידר", הוא קודם כל סיפור יפה מאחורי הקלעים על במאי שזכה לצדק היסטורי, ומעריצים שקיבלו מה שהם רצו. כסרט הוא מתיש, ועדיין לא עובד.

תקציר הפרקים הקודמים לאחת הסאגות שהסעירו גיקים בעולם בשנים האחרונות: הבמאי המוכשר אך הבעייתי לעיתים זאק סניידר ("300", "השומרים") מונה למפקד העליון של סרטי הקומיקס של DC - המתחרים הגדולים של מארוול. אלא שהתוצרים הראשונים שיצר ("איש הפלדה" ו"באטמן נגד סופרמן" שבו גדות עשתה את הופעת הבכורה שלה כוונדר וומן) היו שנויים במחלוקת בלשון המעטה. כבדים, ארוכים, מלאי פאתוס. יש מי שאוהב אוהב את זה, אבל הרוב לא התחברו, בטח בעידן שבו סרטי מארוול מצליחים דווקא כי הם קלילים.

כשהגיע הזמן לסרט האולסטארס של הסאגה - "ליגת הצדק" מ-2017 עם כל כוכבי הסרטים הקודמים - סניידר הוחלף באמצע הצילומים ע"י ג'וס ווידון, במאי "הנוקמים" מהאולפן היריב. ובאמצע, אבוי, גם התמודד עם התאבדות בתו (ראיון נרחב עם סניידר, על כל המהמורות הללו - ב"7 לילות"). והנה, אנחנו עכשיו בהאפי-אנד הוליוודי לסניידר ומעריציו: הגרסה הקודמת התרסקה ונכשלה, ווידון עומד במרכז חקירה על התעללות בכוכביו, והאולפן נכנע לעצומות אינטרנטיות שדרשו לתת לסניידר להציג את גרסתו. הוא קיבל מנדט וגם לא מעט כסף להתפרע על המסך הקטן (ב-HBOmax, ובשירותי הויאודי של yes, hot ופרטנר), קם מהקרשים וסיפק את גרסת הארבע שעות שלו לסרט שכולל את סופרמן (הנרי קאביל), באטמן (בן אפלק), וונדר וומן (גדות), סייבורג (ריי פישר), אקוומן (ג'ייסון ממואה) והפלאש (עזרא מילר) עם הופעות אורח של הג'וקר, לקס לותור, אמא של סופרמן, חברה שלו לויס ליין ועוד ועוד. מעייף רק לרשום את זה.

כיאה לבמאי שקיבל קארט בלאנש לעשות מה שבא לו - זו גרסת "הפי אלף ושוב פי אלף" של סניידר. סצינות שנמתחות סתם על רקע מוזיקה מנג'סת וצילומי שמש ושקיעה? יש. דמויות משנה שצצות ונותנות טיפים לגיבורים בלי שיהיה בכך צורך? יש. אינסוף אזהרות על סוף העולם ופלאשבקים לעבר על סיפורים שנטחנו כבר? בטח. ואפילוג חדש בן 20 דקות שהוסיף סניידר עם איזה טיזר לסיקוול דמיוני שכנראה לא יקרה? בטח זאק, תעמיס. החוויה הכללית מזכירה לפעמים את סרטי "שר הטבעות" ועוד יותר מהם את מריחות "ההוביט" שהפכו ספר קצר לשלושה סרטים איומים באורך כולל של תשע שעות, כי בטח מישהו יקנה את זה.

יאמרו מעריצי סניידר: מה אתה מתלונן, זה בול מה שרצינו ובול מה שהוא רצה. יכול להיות, ואי אפשר שלא לאהוד במאי שעומד על החזון שלו ומקבל הזדמנות נוספת. אבל לקהל הרחב זה לא סרט טוב. כלומר, לא במובן הקלאסי שיש לו תסריט ודמויות שעובדות. יש בו כמה סצינות יפות מאוד, גם אסתטית וגם דרמטית, (בראשן הפתיחה המהממת), אך התוצר הסופי הוא סרט קומיקס שנופל לשלל מלכודות של "סרטי אנסמבל" - הכל ארוך, מבולבל, ומפוזר.

ובעיקר, מתסכל לגלות כמה מעט הוקדש לבניית היחסים בין הדמויות שיוצרות את "ליגת הצדק". סניידר בדרכו דווקא מעוניין הרבה יותר להתמקד בסיפורן של שתי דמויות מוצלחות: באטמן (אפלק שמשקיע את הנשמה) כמי שאמור להיות המדריך המבוגר והמפוכח של החבורה, ובעיקר גיבור העל הצעיר סייבורג (פישר), שחקן פוטבול מצטיין שהפך לרובוט על ידי אביו ומקבל את כל הסצינות הטובות בסרט, עם הדהודים ל"פרנקנשטיין". אבל כשסניידר מחליט לקפוץ לדמויות אחרות, כמו "הפלאש" המביך (חיקוי ברור ל"ספיידרמן" הנוירוטי של מארוול), "אווקמן" המשעמם או סופרמן האלוהי שאותו עדיין לא פיצח כדמות, הסרט נעצר. וונדר וומן של גדות נופלת איפשהו באמצע - היא לא מהותית לסרט, ובכל זאת מקבלת עם מה לעבוד כאן. אבל הפגם הדרמטי העיקרי הוא שלרגע לא ברור למה הדמויות האלה פועלות יחד, ולמה צריך את כולן פה. אין כימיה או תחושת אחווה שמצדיקות את הבילוי הארוך הזה איתן.

המגינים יגידו שסניידר הוא במאי שרוצה לעסוק קום כל בסאבטקסט, לא בבידור - בגיבורי על כאלים ומפלצות, בשירה אפית סטייל יוון העתיקה או אגדת בייוולף, בישו ובמחשבה איך אלים היו מרגישים לו היו מסתובבים בינינו. כחובב קומיקס וכפלצן לא קטן - אני בעד כל סרט שמנסה להוכיח כמה התרבות הזאת היא בעצם עמוקה ומרובדת. אלא שבכל התמות האלה סניידר כבר טיפל, ואפילו טוב יותר בחלק הקודם והמושמץ עוד יותר "באטמן נגד סופרמן".

הפעם הוא הלך על גרסת ההדרן. מעריצים באמת אוהבים הדרנים. אבל גם מי שבא להופעה של הזמר האהוב עליו, יסכים שארבע שעות זה יותר מדי.

למרות שמו, "איך לאהוב את בתך", הספר החדש של הילה בלום, אינו כותרת של מדריך אלא תהיה קיומית: איך לאהוב את בתך בלי להשתגע | רן בן-נון | 4.5 כוכבים

בתחילת "איך לאהוב את בתך" של הילה בלום לגיבורה בכלל אין שם. כדי לתאר אותה נדרש רק תואר אחד – אמא. זה כל מה שהיא, זה כל עולמה. מרגע שבתה הגיחה מרחמה, חייה של האם מסתיימים וחייה של הבת מתחילים – והיא מוקדשת להם באופן טוטאלי, כל כולה.

רק בהמשך הספר מופיע שמה של האם, יואלה. חווית האימהות שלה אינסופית ואינטנסיבית גם הרבה אחרי שבתה הופכת לאמא בעצמה, זה כל מה שיש וזה הרבה יותר מאהבה. זה כל כך גדול, שלא ניתן להכיל את זה במילים, אבל הילה בלום מצליחה.

לרכישת הספר באתר עברית

"איך לאהוב את בתך" (הוצאת כנרת) כתוב בצורת פרגמנטים קצרים של פסקה עד עמוד וקצת, לא תמיד בסדר כרונולוגי, שעוקבים אחרי פרקים שונים בחיי האם ובתה וחושפים את המקומות הכי נסתרים וסודיים בנפש, את מערכת היחסים הכי כאוטית וחידתית בחוויה האנושית.

האימהות אצל בלום אינה אקט של בחירה – היא ציווי ביולוגי, אלוהי, שנכפה על האישה מלמעלה ואין לה כל שליטה עליו. אהבת האם היא גנטית, זורמת לה בדם. היא אינה יכולה להתנגד לה ולכן קצת שונאת אותה, קצת שונאת את עצמה ואפילו קצת שונאת את בתה. וכשכל הקונפליקטים המורכבים האלה מתרכזים לתוך אישיות אחת, לתוך גוף אחד, לתוך אדם אחד, התוצאה היא דיכאון עמוק – שבועות שבהם היא לא יוצאת מהמיטה, לא מצליחה להתרומם ואז קמה ונשבעת שזה לא יקרה שוב, מחזיקה את עצמה בכוח לא להחליק, לא להיכשל, לא ליפול שוב ותמיד להיות בשליטה. עד לפעם הבאה.

השם "איך לאהוב את בתך" אינו כותרת של מדריך אלא שאלה, תהיה קיומית: איך לאהוב את בתך בלי להשתגע, בלי שזה יהיה יותר מדי, בלי שתכעס עלייך, בלי שתעזוב אותך? לכל השאלות האלו אין תשובה. בלום כתבה ספר חושפני באופן מטריד כמעט ברמה הפיזית, על הרגשות שאנו לא מעזים להודות בקיומם אפילו בינינו לבין עצמנו, על האמיתות הכואבות והחודרות ביותר של הקיום האנושי. אבל ככל שזה יותר צורב – כך זה גם הכי מזכך.

אריק זאבי, אלוף עולם בג'ודו, לא הסתיר את ההתרגשות כשאירח את אהוד ברק בפודקאסט שלו "43 שניות", אבל כמו בקרב ההוא גם הפעם זאבי הוכרע באיפון | אסף יערי | 4 כוכבים

אהוד ברק זוכר הכל, מהניווט הלילי בפרדס בקיבוץ בגיל 9, דרך גניבת התחמושת מחיילים שבשבילה הסתתרו בבית קברות, מבחן הקבלה לסיירת מטכ"ל, כל פרטי הניווט הלילי בגבול מצרים, ההכנות להשתלטות על מטוס סבנה, איך נראה החדר בפגישה עם הרמטכ"ל מוטה גור ושני אלופים במטכ"ל, התשובה החצופה לרפול שניסה לשלוח אותו לתפקיד שלא רצה ואפילו מה הצביע רבין בדיון על ועדת אגרנט בממשלת גולדה. זוכר כל כך טוב שנדמה שהמראיין שלו נותר קצת בהלם.

זאבי התכונן ברצינות למפגש עם ברק, קרא את החומר, הכין שאלות, התחיל את השיחה בשבחים המקובלים כדי לשחרר את חרצובות לשונו של המרואיין, אבל נדמה שגם ברק התכונן והאזין לפודקאסטים קודמים. התובנה שלו: הוא צריך לדבר על עצמו.

וכך קיבלנו יותר משעה וחצי של עלילות אהוד ברק מפי אהוד ברק. זה אפשר הצצה מרתקת לנבכי נפשו של האיש, כבר בן 78, שמסביר באותה התלהבות על שביתת הזבל בפריז בזמן שהתארח אצל נשיא צרפת ועל השנאה שחשים כלפיו חלק מיריביו הפוליטיים. הוא עוקץ את עצמו על כך שהתחיל להתגלח רק בקורס קצינים ושהאצבעות שלו קצרות, ושאין לו שום יכולת במשחקי כדור, אבל מזכיר גם את ההצעות הכלכליות המפתות שקיבל אחרי שכיהן כראש ממשלה.

דווקא כמי שמעורב מאד בחיים הפוליטיים גם כיום ולפעמים אפילו מנסה את מזלו בבחירות, ברק בחר דווקא להתרחק מהנושא. עקיצה אחת לנתניהו, לצד הודאה בכך שלא דאג לשמר את כוחו הפוליטי כשהיה ראש ממשלה. כן, היה סיפור אחד על מפגש עם אריאל שרון בנוגע להצטרפותו לממשלת ברק באותם ימים. לדבריו שרון הציב תנאים בלתי אפשריים, אבל בדיעבד הוא היה מצטרף גם בלעדיהם. רגע של פספוס.

זאבי, שבחייו הקודמים ידע גם להפתיע ולתקוף כשצריך, מנסה מדי פעם להשחיל שאלה, אבל ברק ממשיך לדהור ולהכריז שהוא לא סובל סרטי פעולה ומבין כל תוכניות הריאליטי הוא רואה רק את "נינג'ה ישראל". בפודקאסט שנקרא "43 שניות" לזכר הקרב האולימפי האחרון שבו הפסיד זאבי במהירות מפתיעה, הוא מארח אישי ציבור, יזמים עסקיים ודמויות מעולם התרבות. די ברור שמרואיין כזה הוא עוד לא פגש, ואולי כמי שכבר הכניע הרבה יריבים בעבר, הוא שומר את המפגש ברמה של משחק ידידות.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על ראיון שערך עמרי כספי עם נפתלי בנט. גם שם כספי הקטין את עצמו מול האורח, אבל בנט ניסה בכל כוחו לדבר על חזון, ערכים וסיבות להצביע לו בבחירות.

ברק, כך נראה, נמצא כבר בשלב אחר, ומעדיף את הנוסטלגיה של ימי הצבא, בעיקר. ואם אתם רוצים לדעת כמה זמן צריך כדי להשתלט על מחבלים שחטפו מטוס, אז 5 שניות. זה הכל.

לפרקים של "43 שניות" אפשר להאזין בכל אפליקציות הפודקאסט וגם באתר

https://open.spotify.com/show/3dypDDWIq8LbXHnzAnq3s4

השיחה עם אהוד ברק

https://open.spotify.com/episode/6akILfeJje44AeEpcFahiN

ההוצאה המחודשת לאלבום "הפה והטלפיים בחלל" היא הזדמנות מצוינת להכיר את אחד מהרכבי האינדי החשובים והמקוריים שעדיין פועלים פה | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

להפה והטלפיים – הלהקה, לא המחלה – יש כמה חוקים עליהם הם שומרים כבר יותר מ-30 שנה. הראשון: פרק הזמן שיעבור בין האלבומים יעמוד על שש שנים. השני: השינוי היחיד בעטיפות האלבומים יהיה רק בצבע הרקע. השלישי: בכל אלבום יהיה קאבר לשיר עברי קלאסי ופטריוטי. הרביעי: בכל אלבום יהיה שיר הנושא את שם האלבום הקודם.

בניגוד לקודים הנוקשים הללו – ויש להם עוד הרבה - המוזיקה של הפה והטלפיים היא כנראה הדבר הכי חופשי ולא מחייב שיש. ובמילים אחרות: האלבום המוגמר נשמע לרוב כאוסף סקיצות, כשהכלי המוביל הוא דווקא אורגנית קסיו. ההרכב שהחל את דרכו כפרויקט צד של כמה מחברי נושאי המגבעת ממשיך כל הזמן להתנהל על אש נמוכה, ואולי זו הסיבה שהוא לא רק שורד, אלא גם משתבח. אהד פישוף ורם אוריון (40 אחוז מנושאי המגבעת המנוחה) והסופר אסף גברון – הכוח העיקרי בהרכב והאיש שתמונתו מופיעה על עטיפות האלבומים – מייצרים מ-1989 מוזיקה שמעטים נחשפו אליה, אך כל מי שכבר הגיע, דאג לצרף חבר או שניים.

עכשיו הם קצת שוברים את הקונספט הנוקשה שלהם. בלי אלבום חדש – האחרון והיפה שלהם "קו המשווה" יצא לפני שנתיים - כך שיש עוד זמן עד לבא בתור, אך עם בשורה חשובה לא פחות. מדובר בהוצאה מחודשת לאלבומם השני "הפה והטלפיים בחלל" על גבי תקליט ויניל. לטובת אלו שטרם הצטיידו בפטיפון – אנחנו ב-2021, וככה שומעים היום מוזיקה – יצאה גם גרסה מחודשת וכיפית לאחד משירי האלבום - "קנדה 2020" – שמציעה הפעם הרבה יותר גיטרות לעומת הקלידים המקוריים שהזכירו את אתניקס של אז.

"הפה והטלפיים בחלל" הוא האלבום שבו התגבשו הסאונד והתמה של הטריו, ולמרות שחלפו יותר מ-26 שנה מאותו יום קר שבו הוקלט בלונדון, הוא נותר אקטואלי. תשע וקצת הדקות שממלאות את הקאבר המינימליסטי והאוונגרדי שלהם ל"הנה בא השלום" של אהוד מנור ונורית הירש, רק מדגימות עד כמה השאיפה הזאת התרחקה מאתנו, ו"בין הים והביצות", מהשירים המעטים שנכתבו פה על האלימות בשטחים, עדיין רלוונטי ("נחזור לעיר/ ונראה צעיר/ ונשמח לראות/ בין הים והביצות/ אנחנו חכמים על הטובים/ ולא מוצאים את הרעים/ ומוכרחים לצחוק/ בין הים והביצות"). אלו ואחרים הופכים את "הפה והטלפיים בחלל" ליופי של אלבום שכדאי להוסיף לאוסף שלכם - פיזי ודיגיטלי כאחד.