"הגיל לא מגביל אותנו. אנחנו עדיין רוצים עוד"

הם הכירו באחד הפלופים הגדולים שבו שיחקו, המחזה "ניסים ונפלאות בקופסאות שימורים", שהועלה בתיאטרון הבימה לפני 35 שנים, ומאז קשה להפריד בן יונה אליאן לששון גבאי. "זה היה מחזה נפלא, רק שנפלנו על איזה במאי אנגלי, קקמייקה אמיתי, שבא לפה לביים עם אשתו המטורפת, שעיצבה את התפאורה", צוחקת יונה. "ההצגה לא החזיקה מעמד הרבה זמן, אבל אני הבנתי מיד שיש בששון משהו מדהים, והוא הבין שיש בי משהו טוב, והתחברנו".

"הבמאי היה בחור מקסים, אבל לא במאי גדול, אבל לפחות יצא מזה משהו נהדר", מסכים ששון.

מאז הפלופ ההוא יונה וששון הספיקו לשחק יחד בתשע הצגות, שזכו להצלחה גדולה והפכו אותם לזוג המלכותי של תיאטרון בית ליסין שיחגוג בעוד שבוע 40. הוא מבין אותה גם כשהיא שותקת, אוהב את האופי הסוער שלה, והיא חושבת שהוא אחד האנשים הכי מצחיקים שהיא מכירה. אל דאגה, לא רק הם מרוצים מהזיווג הזה, גם בני הזוג שלהם — ששי קשת בעלה של יונה, ודפנה זוגתו של ששון. "ששי אוהב את ששון יותר מאשר אני אוהבת אותו", אומרת יונה. "שניהם נורא דומים באופי. יש משפטים שכשששון אומר אותם נדמה לי שזה ששי, ולהפך. הם גם נולדו באותו יום, בהפרש של שנה".

"זאת הכרות אינטימית של שנים", אומר ששון, "יונה ליוותה אותי בגירושים שלי, בפרידות שלי, וגם כשהתאהבתי בדפנה ונולדו לנו ילדים".

"אני הייתי צריכה לאשר את דפנה", אומרת יונה, "הוא תמיד היה מביא לי נשים לאישור".

ששון: "זה יותר טוב מזוג נשוי, כי אם נמאס לנו אחד מהשני אנחנו יכולים לקחת הפסקה‭."‬

אתם גם כועסים לפעמים זה על זה?

יונה: "כשהוא משחק עם שחקניות אחרות אני כועסת על הבגידות שלו, והוא כועס על הבגידות שלי".

ששון: "אני מאוד מקנא בטמפרמנט החם שלה. אני תמיד אמרתי שליונה יש אופי של מרוקאית. לי לוקח הרבה יותר זמן להגיד דברים שמפריעים לי‭."‬

יונה: "גם ששי בדיוק כזה‭."‬

בלי לגעת בנכד

יונה, 71, נשואה לששי קשת, אמא למוזיקאי אריאל והבת מאי, שהולכת בבטחה בדרכי הוריה. ששון, 73, הוא אבא לחמישה ונשוי לסופרת דפנה חלף, אם ילדיו אדם ואורי. אדם שיחק בסדרה "הנערים" וזכה לשבחים גדולים, ואורי בחר לעסוק במוזיקה.

עכשיו, עם החזרה של עולם התיאטרון לשגרה, הם ישתתפו במופע שיציין את חגיגות הארבעים לבית ליסין (וישודר ב"כאן 11" ב־3 באפריל), בהשתתפות שחקני התיאטרון לדורותיו — ביניהם ליאור אשכנזי, ריטה, אבי קושניר, ענת וקסמן, רבקה מיכאלי, לאורה ריבלין, משי קלינשטיין, מגי אזרזר, נתן דטנר, תיקי דיין, ישראל קטורזה, חנה לסלאו ומיקי קם. "ששון ואני מחויבים לבית ליסין מאהבה", אומרת יונה. "שנינו אף פעם לא חתומים שם לשנים, אלא מחדשים את החוזה בכל פעם. הייתי בכל התיאטראות בארץ, אבל אין דבר כזה כמו בית ליסין. זאת משפחה".

ששון: "יגידו מה שיגידו על ציפי (פינס, מנכ"לית התיאטרון - י"ב), לאהבה שלה לתיאטרון אין באמת מתחרים".

"ציפי תמיד ראתה את המקום של האישה בתוך האמנות", אומרת יונה. "היא עמדה בין כל הגברים ונלחמה על השחקניות, הבמאיות והמחזאיות כדי שתהיה יצירה נשית בתיאטרון, וזה לא מובן מאליו".

תקופת הקורונה לא הייתה קלה ליונה. "בשלושת החודשים הראשונים זה מצא חן בעיניי — לא להיכנס לוואנים ולהיטלטל בדרכים שעות על גבי שעות, בלי הלחץ הנוראי שדורשת העבודה", היא אומרת. "אחר כך זה התחיל להיות קשה, קשוח. ההצגות נקטעו בבת־אחת. מלוח עמוס של הצגות וצילומים לאפס מעשה, לבלתי נודע. לא ידענו כמה זמן זה יימשך — חצי שנה? שנה? חמש שנים? היה לי מאוד קשה הניתוק שלי מהילדים. בסגר הראשון לקח זמן עד שקבעתי איתם פגישה במגרש החניה בדולפינריום. עמדנו כל אחד בקצה אחד של המגרש, עם מסכות, והלב שלי נשבר. התגעגעתי כל כך לחיבוק שלהם. הנכד שלי המתוק ישן, ורק הסתכלתי עליו. לא רציתי להעיר אותו. זה היה הכי קשה".

איך התגברת על הקשיים?

"החלטתי שאני אכתוב לעצמי מחזה. התחברתי עם בחורה מדהימה בשם אור ישראלי, וישבנו יחד וכתבנו מחזה יחיד, 'אישה בהמתנה', שאני מתחילה עליו עכשיו חזרות. מי שיביימו אותי יהיו הכלה שלי טלי ביק והבת שלי מאי. זה נפלא".

הקורונה תפסה את ששון במהלך סיבוב ההצגות של "ביקור התזמורת" ברחבי ארצות־הברית. "קטעתי את הטור שלי בשביל צילומי העונה השלישית של 'שטיסל'", הוא אומר. "הקצבתי לזה כמה ימים, ובינתיים בארצות־הברית הכל בוטל, והשהייה שלי כאן התמשכה. אני בנאדם אופטימי מטבעי אז האמנתי שזה יחלוף, אבל לא ידעתי כמה זמן זה יימשך. כשזה התחיל להתארך ולא עבדתי היו רגעים לא קלים. למזלי ניצלתי את הזמן לחזרות בבית ליסין על הצגה חדשה, 'בין השמשות', שהוכנסה להקפאה, צילומי הסרט 'אוסלו', על הסכם אוסלו, והסדרה 'מנגן ושר' ב־yes. עשיתי שם תפקיד שאני בדרך כלל לא עושה — אמרגן עבריין של זמר מזרחי. לא מזמן סיימתי לצלם סרט עם במאי צעיר ומוכשר בשם משה רוזנטל. העשייה הזאת הקלה עליי לעבור את התקופה הזאת".

"כשהוא היה באמריקה, התגעגעתי אליו", אומרת יונה. "כשהוא בא לבקר, ששי ואני התנפלנו עליו בחיבוקים".

אתם מדמיינים את הרגע שבו תחזרו סוף־סוף לשחק?

ששון: "אני סקרן לדעת מה יקרה לי ומה יקרה לקהל כשנחזור. אני שומע מחברים שכבר משחקים שזו חוויה מיוחדת במינה. לכולם יש איזה געגוע לבמה, וכולם מתרגשים ביחד עם הקהל".

יונה: "הצמא למופעי תרבות מאוד גדול. אנשים ברחוב אומרים לי כל הזמן 'מתי אתם חוזרים? אתם חסרים לנו. אנחנו מתגעגעים אליכם כל כך'".

ברודוויי בגיל 70

לא משנה כמה ישחקו בתיאטרון, כולם יזכרו לשניהם את התפקידים שעשו בקולנוע ובטלוויזיה. את יונה כולם עוצרים ברחוב ושואלים אותה על תפקידה ב"סברי מרנן" ומה היא חושבת על בעלה סילבן (יהורם גאון), ועל בתה המעצבנת מירב (עדנה בליליוס). לששון מזכירים בעיקר את "שטיסל". "אני שמח על הפופולריות הזאת, אבל אני לא מתרגש מזה", אומר ששון. "אני יודע שזה יחלוף עוד שבועיים־שלושה או חודש כי הזיכרון של הקהל קצר. אנחנו ברי מזל שאנחנו עסוקים כל הזמן בעשייה".

דור ההמשך שלהם — מאי קשת ואדם גבאי — הולכים בעקבותיהם. "אדם הציג את כרטיס הביקור שלו בסדרה 'הנערים'", אומר ששון. "גם המלעיזים, אלו שחזרו ואמרו 'הוא הבן של', יודעים את זה. אני אומר לו, 'לכל אלה שאומרים לך את זה, תגיד 'תסתכלו על המסך. זה אני שם, לא אבא שלי'. לשמחתי הוא מאוד מוכשר. התפקיד שלו ב'ביקור התזמורת' בסיור בארצות־הברית אפילו לא היה רעיון שלי. הם חיפשו בדיוק שחקן, וחבר הציע שייבחן. הם ראו את האודישן והתלהבו".

היו לכם המון שעות אבא שם.

"כן, עד כדי שהוא היה בורח ממני", מחייך ששון. "זה איפשר לי את התענוג הכי גדול — לעמוד מאחורי הקלעים ולהסתכל עליו. זאת ההצגה המקצועית הראשונה שלו, והוא היה פשוט מצוין".

יונה: "לששון יש חמישה ילדים שהייתה להם גם דרך מילוט. אצלנו אין דרך מילוט. הגנים התקיפו משני הצדדים - מהצד של ששי ומהצד שלי. אם הייתי חושבת שהם בינוניים, הייתי מנסה להניע אותם לבחור בדרך אחרת. אבל הם באמת מוכשרים, למזלי ולמזלם' וזה בהחלט לא פשוט. מאי ניסתה להתנער מזה. היא הלכה להיבחן ללהקת הנח"ל ולא אמרה לנו. בתעודת הזהות היא רשומה כמאי חיה קוסובסקי־קשת, אז היא כתבה בטופס ההרשמה חיה קוסובסקי. כשהיא הלכה להיבחן אצל ציפי לתפקיד בבית ליסין, לא ציפי אמרה לי ולא מאי.

"אריאל ליווה את ששי מאז שהוא היה בן 14. הוא היה הפסנתרן שלו. בשלב מסוים הוא נסע לשלוש שנים לפריז להתנתק מאיתנו, להגדיר את עצמו. הבנתי את זה. כשאתה חי עם אנשים מפורסמים, וגם עם אמנים, אתה צריך את המרחב שלך. הוא למד סאונד שם ולקח אזימוט אחר".

ומאי?

"מאי ממש צמודה אלינו ואנחנו מנסים לתמרן. יש לנו המון שיחות על כך. ילדים כמו שלנו מכירים את הדבש ואת העוקץ במקצוע הזה. הם ראו גם את רגעי השפל, את האכזבות, והיו לנו כאלה ברוך השם. אמרתי למאי, 'אם את מצפה לגרף יציב, רגוע, זה לא המקצוע בשבילך. אם את מוכנה לעליות וירידות, בבקשה".

לפעמים ההצלחות מגיעות גם מאוחר.

ששון: "קיבלתי את את התפקיד ב'ביקור התזמורת' בגיל 70, ואני חושב שהוא הגיע בזמן המתאים. אני זוכר את כולם מצטטים: 'בגיל שבעים הוא הגיע לברודוויי'. מה יכולה להיות מתנה יפה מזו? אם הייתי מקבל את זה בגיל שלושים מה הייתי עושה אחר כך? זה מוכיח שאפשר להצליח בכל גיל. כמו בכל דבר אחר בחיים צריך גם צירוף מקרים ומזל. שרדנו עד היום. אנחנו כבר לא צעירים, וזה כבר הישג. יש לי הרבה חברים שהלכו בדרך".

"עזוב, אל תדבר על מוות", מבקשת יונה. "זאת חוכמה לפרוץ, אבל החוכמה הגדולה היא לנהל קריירה במשך הרבה שנים ולנהל אותה בחוכמה — שהקהל עדיין ירצה לראות אותך, שתהיה עדיין מעניין, שיהיו בך עדיין את התשוקה, התאווה והאור כשאתה על הבמה. אם אני מסתכלת לאחור, ואני לא אוהבת, בסך הכל עשיתי המון דברים. אין בי חרטה. אני חושבת שבעשר השנים האחרונות הרגשתי סוג של רוגע ותבונה שהגיל נותן לי. הרוגע והתבונה התאחדו יחד עם האמביציה, ונהייתי שחקנית יותר טובה".

ששון: "אני צריך עוד לעבוד הרבה על הרוגע והתבונה, אבל שנינו יכולים להעיד שהגיל לא מגביל אותנו. שנינו יצירתיים. אצלי הייתה בשנים האחרונות תנופה גדולה. אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה אנחנו סקרנים ורוצים עוד. זה טבעו של שחקן אמיתי, שהוא מרגיש תמיד שהוא עדיין לא עשה את התפקיד האמיתי, את תפקיד חייו".

יונה: "שחקנים הם רלבנטיים עד היום האחרון שלהם, עד גיל מאה, אם הם יכולים לשחק. בכל מיני מקצועות אנשים מאבדים את הרלבנטיות עם הגיל, ולשחקן יש תפקידים נהדרים גם בגיל מאוד מבוגר. תראה את ליא קניג ואת מרים זוהר הנפלאות. כל עוד אתה יכול ללמוד בעל פה ולעמוד על הרגליים, אתה רלבנטי".

"תשוקה"

"תנאים של חיבה" | צילום: גדי דגון

"פילומנה" | צילום: איל לנדסמן

"זוג פתוח"