הסקרים שניסו לחזות את תוצאות ההצבעה - כפי שנערכו, שודרו ופורסמו במהלך השבועות שקדמו לבחירות - לא החמיצו את מגמות התמיכה במפלגות הגדולות, אבל כן החמיצו את המפלגות הקטנות והבינוניות־קטנות. ואלו לא חסרות על המפה הפוליטית הישראלית. בסך הכל, תריסר מפלגות זוטות קיבלו כל אחת בין 4 ל־7 אחוזים מקולות הבוחרים. ספק אם קיום כולן, או אפילו רובן, מוצדק פוליטית. בסלט הזה יש יותר מדי מרכיבים והם יותר מדי דומים זה לזה בטעמם הסופי.

הציבור צורך הסקרים מקבל את הרושם שממצאיהם מבטאים פשוט את התשובות של משתתפיהם. ממש לא; ארוכה ומתפלת הדרך מהתשובות הגולמיות של הנסקרים ועד שרטוט הרכב הכנסת המסתמן מהסקר. הסוקרים מתקנים את התשובות כדי להתגבר על כשלים שיטתיים כמו תת־ייצוג של קבוצות אוכלוסייה סרבניות סיקור, תשובות חריגות ולא סבירות, הטיה מכוונת, שינויי מגמה פתאומיים, ועוד. גם הטוב והמוכשר בסוקרים, ולא חסרים בארץ בעלי מקצוע מעולים בתחום זה, יודע שבמציאות הישראלית הנזילה והמטושטשת, בפסיפס פוליטי שרכיביו כה קטנים, סקר בחירות מהימן צריך להקיף לפחות 1,300 בעלי זכות בחירה ולהתבסס על מסה של מידע דמוגרפי ואלקטורלי מוקדם ועל עקרונות דגימה סטטיסטיים מוכרים – ויקרים ליישום. כישוריו של הסוקר בהחלט חשובים, אבל הם לא תחליף להשקעה בתכנון וביצוע בשטח. ועוד לא אמרנו מילה על הבעייתיות הידועה של סקרים המתבססים על תשובות לפניות באתרי אינטרנט או במסרונים בסמארטפונים, שדה מוקשים לסוקרים.

לכך נוספת התופעה של חשיבה קבוצתית: סוקרים בדרך כלל לא רוצים להיות חריגים בממצאי הסקרים והמדגמים שלהם. הם אמנם לא מתאמים ביניהם את הממצאים, אך הם כן מחליפים רשמים והתרשמויות. זו ככל הנראה הסיבה לכך שהסקרים כולם העניקו יותר מדי מנדטים למפלגתו החדשה של גדעון סער ופחות מדי למפלגתו הישנה של בני גנץ. זו גם הסיבה לכך שהם לא שיקפו את ההתאוששות של מפלגות השמאל הציוני ולא את ההתחזקות של המחנה החרדי־לאומני היהודי ושל האגף האיסלאמיסטי־לאומני הערבי. משום שהסקרים משפיעים על הבוחרים, ממצאיהם השתקפו בהצבעות בפועל ביום הבוחר.

ומסקרים - למדגמים. מדגם אמור לחקות את דפוסי ההצבעה בפועל של הבוחרים; קלפיות מדגם מוצבות בכמה עשרות או מאות מתחמי הצבעה ייצוגיים, שנבחרו לשם כך בשיטות דגימה מתמטיות מתקדמות. המצביעים מתבקשים לשתף פעולה ולהטיל לתוך הקלפי המדגמי אותו פתק שהטילו לקלפי אמיתי. כשזו השיטה, המלאכה של עושה המדגם מרובה ומייגעת, ועליו להתגבר על המון מלכודות ואי־ודאויות בפרק זמן קצר ובסביבה לחוצה. התיאום הקבוצתי קיים גם כאן, וככל הנראה ביתר עוצמה. קשה מאוד להסביר אחרת את ההבדלים המזעריים במדגמים שערכו שלושת ערוצי הטלוויזיה בליל הבחירות ואת אותן הטעויות של עושי המדגמים, כמו ההודעה החד־משמעית על כישלונה של רע"מ לעבור את אחוז החסימה – על אף תת־ייצוג בולט של קלפיות מדגם באזורי הצבעה מוסלמיים מסורתיים. החולשה של המדגמים נמשכה לאורך כל הלילה ושיבשה את התובנות הפרשניות שהתבססו עליהם.

מדגמי הבחירות בארץ גם לא מספקים את הסחורה המבוקשת על ידי מנתחי התוצאות, הסוציולוגים הפוליטיים ומדעני המדינה: כיצד הצביעו קבוצות דמוגרפיות, אתניות, חברתיות וכלכליות השונות, ומה השפיע על דפוס הצבעתן. זהו מידע קריטי להבנת החברה הישראלית - החסר עד עצם היום הזה.

איך מתגברים על הקשיים? איך מתקנים? על ידי איחוד כוחות. ישראל לא צריכה שלושה מדגמי טלוויזיה בערב הבחירות לכנסת. כמו מרבית מדינות אירופה, כמו יפן וכמו ארצות־הברית אפשר להסתפק במדגם אחד, מקיף, עמוק ויקר. אין כאן תחרות בין ערוצי תקשורת על סיקור, פרשנות או על תחקירים; זו תחרות על טכניקה ומשאבים בלבד. היא לא מוסיפה מידע אמין לצופים, היא מצמצמת אותו ופותחת פתח רחב ומיותר לכישלונות וכזבים.