"החירות הפרטית שלי השנה התחלקה לשני מקומות. המקום הראשון הוא מצפה־רמון. מאז ומעולם המדבר היה מקום המפלט עבורי, והשנה, קצת אחרי שאבא מת בפתאומיות, נסעתי למדבר. במקביל, הישיבה בבית והעבודה מהבית גילו לי שבלי לצאת מהבית ובלי לראות עולם ראינו את עצמנו, והיה לנו את הביחד הכי משמעותי ועמוק שיש כמשפחה". כך מתארת עדי סופר־תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל, את חוויית הקורונה שלה.

אביה, דרור סופר, נהרג בדצמבר האחרון בגיל 82 כאשר חצה את הכביש בתום הפגנה בצומת שליד ביתו. "אבא היה בן יחיד", היא מספרת. "אביו הגיע לארץ בשנות ה־30 מפולין ואימו מרוסיה, שניהם ממשפחות שנכחדו כליל בשואה. הסיפור שלו הוא הסיפור של המדינה. כשאנחנו אומרים סטארט־אפ ניישן, אז הוא מדור היזמים הראשונים. אבא היה ארכיטקט. בצבא הוא שירת בנחל במודיעין, בימים שציירו ידנית את עמדות הקרב של האויב עבור היחידות הלוחמות. הוא אהב את המדינה בכל ליבו. הוא היה בוכה כשדיברו על המדינה. הקרע והשיסוי, והתחושה של שבט אחים שנפגמה, והפחד ששלטון החוק לא מספיק – הוציאו אותו כל שבת מתחילת המחאה להפגין בצומת ליד סביון, שם אנחנו והוריי גרים, לא משנה מה מזג האוויר. הוא נורא התרגש מזה שלא היה הכי מבוגר בצומת, ומזה שאנשים בערוב ימיהם נלחמים על הבית ואכפת להם.

"באותה שבת הוא יצא לבד לפינה הקבועה שלו עם הדגל והכיסא. לקראת סיום ההפגנה הוא עבר את הכביש, ורכב פגע בו. אם הוא היה כותב את התסריט של מותו, אולי כך היה רוצה למות – במאבק על הבית, עם דגל המדינה ביד. הוא יצא להפגין בעד הדמוקרטיה ושלטון החוק, ובעיקר בעד המדינה שכל כך אהב. אנחנו משפחה קרובה: שלוש אחיות, שהן החברות הכי טובות. כולנו גרים בסמיכות. אבא היה אמור לבוא אליי לקפה עם אמא אחרי הצומת. אמא אמרה, הוא לא עונה לטלפון. ניסינו לצלצל עוד פעם, וענו מבית החולים. אמרו שהוא במצב אנוש. זה אירוע מאוד קשה, להיפרד בלי לומר שלום אחרי שנת קורונה שבה לא התחבקנו וכל כך היינו זהירים עבורו".

מה הכי לקחת ממנו?

מימין: עדי סופר־תאני עם המשפחה – האחות מירי דנאי, האם רותי סופר, האחות מאיה סופר והאב דרור סופר ז"ל | צילום: עדי לם

"שלבכות זה לחזקים. כשיש אבא שבוכה זה תחושת דיסוננס, אבל אתה מבין כמה עוצמה צריך כדי לבטא את החלק הרגשי בצורה חשופה. אני עוצרת את עצמי מלבכות ליד הצוות. מה שהקל עליי באבל זה העובדה שבתקופת הקורונה עבדתי מהבית כל הזמן ולכן ראיתי אותו יותר. אני עם הקריירה האינטנסיבית שלי והנסיעות לחו"ל, בימים רגילים קרה שגם שבועיים לא ראיתי את ההורים. השנה, בגלל הקורונה, ראיתי אותו כל יום. זכיתי.

"קל יותר להתמודד עם אבל כשהמשפחה רוב הזמן סביבך, אנחנו קוראים לזה שדרת הכוח. זו הייתה פרידה מאוד קשה שהשאירה אותי שבורה ועם חור ענק בחיים ובלב. כשהגעתי למצפה־רמון, המקום שאני הכי אוהבת בכל העולם, לרגע הרגשתי את האוויר חוזר לריאות. המדבר זה לא רק מדבר כקונספט, זה ספציפית המדבר שלנו. לפני שנים חייתי באריזונה. יש שם מדבר מקסים והגרנד קניון, ושום דבר לא מתקרב לריגוש שלי ממצפה־רמון. זה אינסופי. יש שם חירות לנפש. התלבטתי אם לנסוע, האם זה מתאים לסיטואציה, בסוף החלטתי שכן וממש הרגשתי שבפעם הראשונה נשמתי. המקום השני שמצאתי בו את חירותי בקורונה היה במטבח שלנו בבית".

ספרי.

"זה אולי נשמע קצת בנאלי, אבל האירוע היומי הזה של ארוחת ערב עם המשפחה היה מאוד משמעותי. בכלל, התחושה של להיות רובינזון קרוזו על אי בודד, רק אתה והמשפחה, הייתה לאין־שיעור מהחוויות הכי משמעותיות ואינטימיות שלנו כמשפחה, שנתנו לכל האירוע הלא פשוט הזה של הקורונה ממד אחר לגמרי של ביחד.

"תמיד קינאתי במשפחות שארזו את החיים לשנה ונסעו לטיול בעולם, ובקרבה שנוצרה להם בעקבות הטיול. הקורונה נתנה לנו להבין כמה מעט צריך כדי להיות מאושרים, נתנה לנו חירות מכל המרוץ שהיינו בו, לאיפה לצאת, כמה לקנות, לאן לנסוע. נראה לי שאין חוויה כמו חזרה לחיק המשפחה. לי, כמי שמנהלת קריירה מאוד אינטנסיבית, כולל שתי בנות שגדלו עם שני הורים קרייריסטיים שנמצאים הרבה בחו"ל, שחיים מסופ"ש לסופ"ש – זו פתאום הייתה מתנה, הפסקה. ערב הגיוס של הבת הגדולה במארס בשנה שעברה תיכננו נסיעה אקזוטית, חופשה ארוכה, כדי לעשות גם סקי ושלג וגם בטן־גב בים. בסוף קיבלנו את הנסיעה הכי משמעותית שלנו – לתוך הבית. החוויה של הביחד בבית לא התקרבה לזאת של חו"ל".

איך היה לעבוד שנה שלמה מהבית?

"לא דמיינתי שאוכל לעבוד רק מהבית. אם לפני שנה היה מגיע אליי לראיון עבודה מישהו מדהים והיה אומר שהוא עובד יום מהבית, לא הייתי מקבלת אותו. ברור שנחזור לעבוד במשרדים, זה חלק ענק מהמשוואה איך לבנות צוות, אבל המינון משרד־בית יהיה שונה.

"עוד משהו שלא הייתה לי תובנה לגביו לפני הקורונה: היינו טסים לפגישה של שעתיים לצד השני של העולם, ישנים וחוזרים. היום אתה לא מאמין שעשית את זה. גם בהקשר לגיוס אנשים שלא היו רלוונטיים בגלל המרחק מהמשרדים. ישראל היא הפריפריה של העולם, ופתאום יש הזדמנות ענקית, בלי לעזוב את המדינה, לעבוד עם חברות גלובליות.

"חברת פייסבוק מדברת על זה שבעשור הקרוב 50% מהעובדים יעבדו מהבית. לא יהיה להם מקום במשרדי פייסבוק. אני, שתמיד נושאת את הדגל של הקריירה, אומרת שבקורונה הרגשתי יותר מאי־פעם את הדופק של הבית.

"פייסבוק ניהלה את נושא הקורונה בצורה מרשימה: איך מנגישים מידע, המון תשומת לב למקורות מידע מהימנים, לעבודה קרובה עם משרדי הממשלה. גם הפלטפורמות הדיגיטליות לעסקים קטנים שנסגרו הפכו לחבל הצלה של עשרות מיליוני עסקים בעולם. זה היה מרגש. גם צרכו יותר תוכן. הייתה האצה מדהימה של הטרנספורמציה הדיגיטלית".

עיסוק: מנכ"לית פייסבוק ישראל

גיל: 50

מצב משפחתי: נשואה + 2

תפקידים קודמים: יו"ר חברת הסטארט־אפ ג'ינג'ר סופטוור ומנכ"לית חטיבת הלקוחות הפרטיים בחברת ההימורים באינטרנט 888