חלום מכמורת

אני יודע שאנשי מכמורת לא יאהבו את זה. כבר שנים רצועת החוף הרחבה והבתולית שסמוכה לבתי היישוב הקטנטן שבין נתניה וחדרה היא הסוד השמור שלהם ושל יודעי דבר שגרים באזור. את חוף מכמורת גיליתי (מחדש) במהלך השנה הקשה הזו. תחושת המחנק שגרמו המסכות, הסגרים והפחד מהמגפה, הביאו לצורך עמוק למרחב פתוח, לאוויר לנשימה. וכך בבוקר פשוט של יום חול, בין סגר לסגר, הצטרפתי לחבר ונסענו. לא הייתה מטרה, לא היה כיוון. לקחנו קצת מים וכמה דברים לנשנש ויצאנו לדרך. קצת אחרי נתניה, בבית ינאי, ירדנו לכיוון החוף וחיפשנו מקום רחוק מאנשים. גדלתי בנתניה וזכרתי את החוף במכמורת, שבו לא הייתי שנים, והחלטנו לנסות. את הרכב החנינו סמוך לבית הספר רמות ים, לקחנו זוג כיסאות והמשכנו ברגל. השביל עובר בחלקו בין צמחייה צפופה, מתפתל ומתעקל ואז, אחרי ההליכה הקצרה זה קרה. החוף של מכמורת נפרש בפנינו, יפה ובתולי, כאילו לא עברו 30 שנה מהפעם האחרונה.

יכול להיות שיש חופים יפים יותר, ברור שיש חופים מסודרים יותר, ובטוח יש חופים שקל יותר להגיע אליהם, אבל החוף של מכמורת ביום חול היה מבחינתנו החוף המושלם לימי הקורונה. רצועת חוף ענקית, יפהפייה, נקייה והכי חשוב שוממה. מיקמנו את הכיסאות, הורדנו את המסכות ונתנו לאוויר הנעים של הסתיו להחליק על הגוף ולריח המלוח של המים למלא את הריאות. אחרי כמה דקות בשמש הסתווית הרגשנו שאפשר כבר לעשות את הצעד הבא והמים הקרירים והצלולים היו כמו תרופה לתקופה ארוכה של סגר. נשמנו שוב, ולכל אורך החוף, לאן שלא הבטנו, כל מה שראינו זה חול צהוב ורך ומים כחולים צלולים ואפילו לא בן אדם אחד נוסף. המקום המושלם.