דמוקרטיה היא מושג חמקמק.
אין לה מראה מוגדר. בוויקיפדיה שלה לא מופיעה תמונה. אנחנו יודעים שהיא כוללת פתקים וקלפיות, אבל את זה יש גם בסוריה. והגבולות שלה ושל משתתפיה, מעצם הגדרתה, ניתנים למתיחה, ככה שלפעמים קשה להבין מתי היא נגמרת. ומתי מתחיל משהו אחר לגמרי.
רק שעכשיו, ליל שלישי, שעה או שעתיים אחרי סגירת הקלפיות, כשפעילי הציונות הדתית ממלאים בריקודי אושר את אולמי האחוזה במודיעין, נדמה לי שאני מצליח לזהות אותה. את הדמוקרטיה. הנה פה: מהצד של החתן בצלאל סמוטריץ' היא עוד קיימת. לא בהיסטריה, טפטופים כזה, אם לוקחים בחשבון עניינים כמו "מצעד הבהמות" או אמירות שלא חייבים לציית לבית המשפט העליון. והנה שם, בצד של החתן הנוסף ברשימה, איתמר בן־גביר, היא כבר פחות נוכחת. ונאנחת. והנשימות שלה כבדות.
ובאמת, אתה בודק מי בא לחגוג עם בן־גביר את כניסתו להיכל הדמוקרטיה הישראלית, ומוצא טיפוסים מהסוג שאם מקרבים אליהם אוזן, כמו קונכייה, אפשר לשמוע את חרחור הדחפורים עם כף מורמת ששמים פעמיהם אל בית המשפט העליון, את דפיקות הפטישים של שופטי האג ואפילו את הדהוד קולו של הרב מאיר כהנא המנוח.
הנה למשל פה לידי בנצי גופשטיין, מייסד ארגון הקיצון להב"ה, שפחות בקטע של זכויות אדם. בעוד שתי דקות בדיוק בן־גביר יודה לו מהבמה, אבל עכשיו גופשטיין אומר שבחירתו של בן־גביר היא צעד נוסף, בעזרת השם. צעד למה, אני שואל. "למדינה יהודית", הוא מתפלא.
והנה משה הרשברג, בן 25 מירושלים, פעיל של בן־גביר במערכות הבחירות האחרונות, שמתהדר בכל הפסיליטיז: כהניסט? צ'ק. פעיל שטח ב"יד לאחים"? צ'ק. נגד להט"ב? צ'ק. נגד התבוללות? צ'ק. "אין מילים, אין מילים. אני עדיין לא מעכל שאיתמר נכנס לכנסת", הוא ממלמל.
"אני כהניסט, אפילו שלא זכיתי להכיר אותו", אומר הרשברג, בחור ממושקף וחייכן, לבוש חולצה כתומה של תומכי בן־גביר. הוא מספר קצת על עצמו, "ב'יד לאחים' אנחנו נלחמים בהתבוללות. מוציאים מכפרים נשים שהתחתנו עם ערבים. או נלחמים במיסיון, נוצרים שמנסים לכפות את הדת על היהודים. אם צריך, לוקח מהם חומר, מונע לחלק לאחרים".
אני שואל מה דעתו על ההתנגדות בציבור לאיש שהוא מתרוצץ בשבילו. ולערכים הקיצוניים שהוא מייצג. "מדברים שטויות. איתמר נהיה יותר מתון. הרבה יותר מפעם", הרשברג קובע, ומוסיף שבעניין היחס לאוכלוסייה הערבית, הוא חושב כמוהו. "ערבי שנאמן, יכול להיות פה. מי שלא, סלמאת".
ואז, בזמן ששמו עולה, בן־גביר בדיוק חולף לידנו, רק שהוא לא על רגליו. הוא נישא על כפיים. וברקע שירה אדירה. "זה ניצחון הקדושה על הטומאה", הרשברג מתרגש, "זה ניצחון האור על החושך".
כשהמלך ממליך אותך
יום אחרי הבחירות.
כלום לא ברור כרגע. לא מי ניצח, לא מי יהיה ראש ממשלה. כן ברור שעו"ד איתמר בן־גביר, אחרי שלושה קמפיינים שלא צלחו, האיש שלא התייאש מלהעפיל אל המשכן – מהגג, מהחלון, מהמרזב – יושבע כחבר כנסת. ומהכניסה הראשית. עם השטיח האדום של הלגיטימיות. ככה זה כשהממליך שלך ראש ממשלה.
השאלה אם עכשיו, כשהגיע לאן שרצה, גם התמונה של הרוצח ברוך גולדשטיין תחזור אל מקומה בסלון ביתו. "לא, אצלי זה לא עובד ככה", בן־גביר מבהיר, "אני לא מאלה שאומרים משהו אחד, ועושים משהו שני".
הוא מתגורר בגבעת האבות, שניים וחצי קילומטרים לערך ממערת המכפלה, שבה הוא מתפלל לעיתים קרובות. עורך דין במקצועו, שמייצג בעיקר פעילי ימין אידיאולוגים, נשוי לאיילה, ואב לשישה: שובאל צדוק, 15, הלל שושנה, 13, אמונה אסתר, 10, שירה חדשה, 8, דוד ציון, 6 ואורי צבי, 3.
אני תופס אותו אחרי שהלחץ ירד. והוא אפילו הספיק להרים מנגל לילדים. סטייקים, קבב עיראקי. "לא חסכתי, הכל בסדר'", הוא מעיד, ואז מתאר כמה היה קשה לקנות בסופר בקריית ארבע. כי כל שנייה עצרו אותו. וזה לא נגמר במדף הבשרים. "למעלה מאלף הודעות בווטסאפ", הוא מדווח, "לא מצליח לענות לכולם. מה שמדהים בסיפור הזה, שמכל הגוונים מברכים. חילונים, חרדים, מהדרום, מהצפון. עושה רושם שעם ישראל שמח מהכניסה שלי לכנסת".
ערבים בירכו אותך גם?
"כן, התקשרו מחורפיש, מדליית אל־כרמל, מפקיעין".
כלומר דרוזים.
"גם לא דרוזים. בוא, לא אספר לך סיפורי סבתא, לא מתקשרים מאות ערבים. אבל התקשרה היום קבוצה מאבו־גוש, אמרו שהם שמחים. אין ספק שאני משלים כאן איזה מעגל. השנתיים האחרונות היו עם עליות ומורדות, ואמוציות. כולם זוכרים את תקיעת הסכין בגב מצד הרב רפי פרץ. אבל אין ספק שהעקשנות השתלמה. במועד ג' נתניהו הציע לי כל מיני הצעות, מאוד מכובדות, כמו לכהן כשגריר בתמורה לפרישה של עוצמה יהודית. אבל הלכתי עם האמת שלי עד הסוף".
בסבב הנוכחי נתניהו סייע ודחף אותך לכנסת. אז אתה חייב לו? תהיה סוג של בובה שלו?
"האחרון שאפשר לשאול אותו את השאלה הזאת זה אני. מי שמכיר אותי יודע שאני לא בובה של אף אחד. אני מעריך את נתניהו, שלא תהיה אי־הבנה, ואני רוצה שיהיה ראש ממשלה. הוא באמת ליגה אחרת מהמתמודדים מולו. ואחרי כל זה, אני קודם נאמן לדרך, לערכים, לא נאמן לדמות. צריכה להיות כאן ממשלת ימין מלא־מלא כמו שהבטחנו".
תשב עם מנסור עבאס בקואליציה?
"שוב, אני לא אחד שאומר משהו אחד לפני, ומשהו אחר אחרי. לא. מנסור עבאס זה חלק מהאחים המוסלמים. אני לא יכול לשבת איתו בקואליציה. אין לו שום שוני מהמשותפת. להפך, במובנים מסוימים האידיאולוגיה שלו יותר קיצונית משלהם".
ומה לגבי הימנעות ותמיכה שלהם מבחוץ?
"לא, לא בתמיכה, אני לא שם. איך אני יכול להיתמך בבן אדם שתומך בחמאס, תומך בזכות השיבה. אתה יודע מה זה זכות השיבה? זה לגרש את אחותך מתל־אביב גם".
ואיך אתה עם שר ערבי?
"אני לא אמרתי אף פעם שערבי לא יכול להיות שר – אם הוא נאמן למדינת ישראל, ומכיר בכך שזו מדינת העם היהודי. יש לי בעיה עם כאלה שהם לא נאמנים ותומכים בטרור. אין לי בעיה עם ערבים כערבים".
תפעל לחוקים לעצירת משפט נתניהו?
"אני אפעל לרפורמה במערכת המשפט. ורפורמה כזו, לטעמי, חייבת לכלול גם חסינות לראש הממשלה. לא בגלל שהוא נתניהו. לא יכול להיות שפקיד ציבור, יועץ משפטי לממשלה, יחליט יום בהיר אחד להחליף אותו וגמרנו. תראה את ארצות־הברית הגדולה. רוצים להחליף נשיא, הולכים לסנאט, הולכים לקונגרס, לא באים וזורקים ראש ממשלה. רק בישראל יש כוח ליועץ המשפטי לממשלה שלא קיים במדינה אחרת בעולם, וזה צריך להשתנות".
הציבור הרחב תופס אותך כקיצוני, גזען, הומופוב, מישהו שהולך להשמיד את בית המשפט. זה מה שימצאו בכנסת?
"שטויות, השמצות. מי שאומר את זה, לא מכיר אותי. אני רוצה מערכת משפט חזקה, אבל בית המשפט העליון מרשה לעצמו להתערב בחוקים, אידיאולוגיות. היום בית המשפט העליון הוא לא בבואה של החברה הישראלית. אני רוצה יותר שופטים מזרחים, יותר שופטים עולים חדשים, יותר שופטים מסורתיים".
ומה לגבי שופטים ערבים?
"אני רוצה שופטים אמיצים עם אג'נדה ציונית ויהודית. מי שנאמן למדינה, מי שמכיר בזה שזו מדינה יהודית, ורוצה לחיות כאן בשלום ובשלווה – אין לי איתו שום בעיה".
לא ענית. אתה רוצה לראות יותר שופטים ערבים?
"אני רוצה לראות יותר שופטים ציוניים אוהבי ישראל. זה מה שאני רוצה לראות".
אז אתה לא קיצוני?
"אני חושב שזה סתם שקר. איזה ציבור תופס אותי כקיצוני? אולי בקמפיין הדמיוני של יאיר לפיד ושל מרצ אני נתפס כקיצוני. בקרב המוני בית ישראל, אני לא חושב. יש כמויות של אנשי שמאל, שאומרים: 'לא מסכימים איתך, אבל יודעים שאתה איש אמת. לא מסובב אף אחד'. זה התגובות שאני קולט מהשטח. לא רק ביצהר או באיתמר. קיצוני במה? באהבת ישראל? באהבת חיילי צה"ל?"
קיצוני נגד ערבים, נגד הומואים.
"מה פתאום, אני נגד מי שפוגע במדינת ישראל. נגד מי שזורק בקבוקי תבערה, ורוצה לרצוח אותנו. אמרת הומואים? אחת השותפות הכי גדולות שלי עכשיו היא שפי פז, והיא בת הקהילה הלהט"בית. מאיפה אתם לוקחים שאנחנו נגד הומואים?".
כי למשל עתרת נגד מצעד הגאווה בירושלים, והפגנת נגדו.
"אני עדיין חושב שמצעד הגאווה זה התרסה. אני עדיין חושב שבמדינה יהודית לא צריך להכיר, וגם החוק אומר, בחתונה בין גבר לגבר. זה לא עובד ככה. אנחנו מדינה יהודית. אבל להגיד נגד, זו לא המילה הנכונה. אני בעד צביון יהודי של המדינה, וזהות יהודית של המדינה".
המפלגה שרצה איתכם לכנסת, נעם, מאוד ברורה בעמדותיה נגד משפחות להט"ביות. תתמוך נניח בחקיקה שלהם שתגדיר משפחה רק ככזו המורכבת מאב ומאם?
"אין חקיקה כזאת על הפרק. אני מבין שהשמאל רוצה להפוך את נעם לאיזה דמון, כמו שניסו להפוך אותי לדמון. אני לא יכול להגיד שבכל דבר ודבר אני רואה עין בעין עם נעם. אני כן רוצה משפחה יהודית וזה חשוב, אבל אני נגד לכפות על מישהו משהו, ואני לא חושב שגם נעם יתחילו להוציא חוקים כמו שאתה מגדיר נגד לה"טבים. כן יש רצון שבמרחב הציבורי של מדינת ישראל חתונה לדוגמה תהיה כדת משה וישראל. וכן יש רצון שבבתי ספר או בגני ילדים לא יוציאו פתאום את המושג 'אמא של שבת'. ואחרי כל זה, הקהילה הלה"טבית היא חלק מעם ישראל".
בעקרונות עוצמה יהודית נכתב כי היא תפעל "להוצאת אויבי ישראל מארצנו, ותוקם רשות לאומית לעידוד הגירה".
"נו, הפכת את כל הערבים לאויבי ישראל? אויבי ישראל זה מי שפוגע, ומי שרוצה לרצוח, ומי שבא להשמיד".
פיצול מסמוטריץ' הוא אפשרות?
"מלכתחילה הצטרפנו כבלוק טכני, אבל השיתוף בינינו מצוין, ואין סיבה שלא יימשך".
מה יהיה המהלך הראשון שלך כחבר כנסת?
"יש כל מיני דברים שהייתי רוצה לשים עליהם דגש. אם זה שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, ואם זה חוק חסינות לחיילי צה"ל. יש את העניין של הנגב והצפון, אם זה פרוטקשן, אם זה הטרדות, אם זה ציבור גדול שפוגעים בו. אני רוצה ליזום הורדת פלוגות מג"ב לשם. יש הרבה מה לתקן. אני בא לעבוד".
אין לכלוך על הטלית
בחזרה ליום שלישי.
כפר חב"ד, חמש בערב. השמיים מכוסים שכבה נדיבה של אובך. לא רק פוליטי. ובכל זאת, מחוץ לקלפיות שבבית רבקה, בית הספר לבנות, יש עכשיו רגע של אחדות. פעילי המפלגות היריבות מניחים פלאיירים בצד, ומתכנסים לתפילת מנחה. תכף המנחה תצא למנוחה. זה יקרה כשהשיירה של בן־גביר את סמוטריץ' תדפוק כניסה. ואז, מחוץ לרכבים, השניים ירביצו חיבוק הוליוודי, עד שלסמוטריץ' תיפול הכיפה. "תעשו ריקודים, תעשו בלגן", פעיל עם חולצת ט' יבקש, והצעירים יפצחו בשירת, "או אה מי זה, שר המשפטים הבא".
כפר חב"ד הוא מעין מעוז של הציונות הדתית בתלבושתה החדשה. פה גר הרב יצחק גינזבורג, הרב של נוער הגבעות ומקורבו של בן־גביר. כאן הקלפיות יניבו בהמשך לרשימה שלו נוקאאוט של 58 אחוז מכלל מצביעי היישוב. "בניגוד לפוליטיקאים שכבר איכזבו, לו עוד אין לכלוך על הטלית", אומר אחד הפעילים.
היום מצוין כאן אירוע בעל משמעות למקומיים. "תכף, צאת הכוכבים, זה כבר יום ההולדת של הרבי. זה לכבודו עכשיו. לכבודו עוד פתקים של ט'. לשלמות העם, התורה, הארץ", יאמר סמוטריץ' על הרב מלובביץ', תוך שהוא מכוון ל"שלוש השלמויות" שבהן דגל הרב. ואז יפנה מנהיג המפלגה לנוכחים ויאמר: "אתם שלוחים. אין מי שנאמן יותר מאיתמר ומעבדכם הנאמן".
ואחריו בן־גביר יתייצב מול הנוכחים בחליפה כחולה ומבט חמור סבר: "אנחנו יודעים שמעוזים של השמאל, שלחו לי תמונות עכשיו, הם מתגייסים. הם מגויסים".
את קמפיין "השמאלנים נוהרים" בן־גביר הריץ לאורך יום הבחירות, כמעט בכל מקום שבו ביקר. כולל סרטון שבו התריע, בשעת צהריים מוקדמת לגעוואלד, על מאות הסעות של הדגלים השחורים ושל כל תנועות השמאל הקיצוני. קונים את הקמפיין הזה, אני שואל אותו במהלך יום הבחירות. "מה לעשות, המציאות היא שיש נתונים שלשמאל יש בקלפיות עוד ועוד אנשים", השיב.
בכפר חב"ד, בינתיים, סמוטריץ' ובן־גביר מנצחים על שירת "אל תירא ישראל". ואז ההמון עט עליהם. צמא לסלפי ולסרטונים. ילד עם חולצת שבת לבנה מבקש מבן־גביר חתימה. חתימה זה מפעם, אבל בכפר חב"ד האווירה וינטג'. "תבקש מסמוטריץ'", בן־גביר לא מבין מאיפה ההוא בא לו, "ותגיד שזה למשכנתה".
איכשהו, ואולי זה רק אצלי, מתעוררת תחושה של אי־נוחות. אמנם עכשיו בן־גביר על האוטוסטרדה לכנסת. אבל אזור המחיה שלו עד היום היה השוליים של השוליים. זה איש שכבר כנער היה פעיל של תנועת כך הקיצונית; ושהצטלם עם סמל מכוניתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל כמה חודשים לפני הרצח, ואמר: "כמו שהגענו לסמל הזה, אנחנו יכולים להגיע לרבין"; ושציין בטוויטר רק לפני כמה חודשים: "30 שנה לרצח הקדוש הרב כהנא, אי־אפשר לרצוח את הרוח".
עד היום העם, איך לומר, הסתייג. לפחות כשמדובר היה ברף הכניסה לכנסת. רק שעכשיו ראש ממשלה נחוש 61 קורא להצביע לו. ופתאום, בחסות הנחוש, אידיאולוגיה מהזרם הכהניסטי מקבלת פילטר אינסטגרמי. וחיבוקים. ובוסות. ותמונות. ובן־גביר המלך.
וכפר חב"ד זה רק מקום אחד. לכאן הוא הגיע אחרי מסע ארוך בדרום. "תראה, אני באבל ובאתי לתמוך בך", מישהו אמר לו בבאר־שבע. ובאשקלון אחר קם מקלנועית כדי לנשק לו את הראש, ולומר "אתה גבר, אתה כהנא חי", בזמן שאחר קורא "לזרוק את הערבים לפח"; ואז בציון הבאבא סאלי בנתיבות, היו שניים שהרכינו ראש וביקשו ברכה. "נחת, בריאות, התגשמות", איחל בן־גביר לאחד מהם, ואז הוסיף איחול, שבעצם יועד אליו. "שאזכה להיות השר לביטחון הנגב והגליל". לוקח את התפקיד? שאל אותו מישהו. "אם אני ה־61", השיב בן־גביר.
שעות ספורות לפני סגירת הקלפיות, כשהוא בשברולט הלבנה, בדרך לביתר־עילית, בן־גביר טען שיש פה שינוי. כלפיו. ושהנה, הוא פתאום מרגיש בקונצנזוס. "יש חיבוק גדול", אמר לי, "אני מתקבל באהדה עצומה, פשוט עצומה, בכל מקום שהייתי. אין ספק שזה שונה מבחירות קודמות. גם שם הייתה אהבה, אבל עכשיו זה ברמה אחרת. בכמויות אחרות. במספרים אחרים. משהו אחר. תחושה אחרת לגמרי".
ומה אתה אומר למיליונים ששייכים למרכז ולשמאל, שעבורם אתה עדיין "ההוא מהקאדילק של רבין"?
"שבסוף־בסוף־בסוף אתם האחים שלי. ובסוף־בסוף, כשאני הולך לתת קובה לחיילים בחברון, אני לא בודק אם החייל הוא מהשומר הצעיר, מכפר, מקיבוץ, אם הצביע למרצ, הצביע לבן־גביר. הם אחים שלי ואני נלחם למענם".
לא ענית עוד פעם.
"בוא'נה־בוא'נה, למה שלא תגיד, אני מחזיק דעות אחרות משלך, אבל איזו תשובה יפה".
אם רציתם להבין איך זה נראה כשהקיצון נתפס לאט־לאט כלגיטימי, אז ככה. תהליכים היסטוריים נדחסים בסד של לו"ז בחירות.
נורמלית למי?
תקופה מורכבת לפנינו.
חוץ מבן־גביר, רשימת הציונות הדתית מציעה עוד כמה דמויות מאתגרות.
למשל אורית סטרוק, מספר חמש, שחוזרת לכנסת ודורשת "האג־תג" – מחיר מהרשות הפלסטינית על סיבוך ישראל בבית הדין הבינלאומי; ושהסדרת המאחזים על ראש שמחתה, אולי גם על ראש שמחתו של ביידן, ומהווה תנאי סף להצטרפות לקואליציה. או כמו עו"ד שמחה רוטמן, מספר ארבע ברשימה, מחבר הספר "מפלגת בג"ץ – כיצד כבשו המשפטנים את השלטון בישראל". וכמובן מספר שש שלה, אבי מעוז, יו"ר מפלגת נעם. זו שנגד משפחות להט"ביות. ובבחירות קודמות לכנסת רצה תחת הסיסמה, "ישראל בוחרת להיות נורמלית". "נילחם במי שאובססיבי אלינו, בתוך הכנסת או מחוצה לה", אומרים מנגד בארגוני הקהילה הלהט"בית הדתית חברותא ובת קול, "נגן על עצמנו ועל המשפחות שלנו מחר, כמו היום ואתמול, וננצח את השנאה ואת ההמרה, בעזרת ה'".
בתוך הבית הזה, שהוא בעצם בלוק טכני בן שלוש מפלגות, אפשר לנחש שלא כולם מרגישים בנוח עם כולם. "יש עמדות של בן־גביר שאני מסתייג מהן, אבל אני לא הולך לסדר לו את הערכים", הבהיר למשל משה כהן, ראש מטה שטח בכיר בציונות הדתית, עם היוודע התוצאות, "השאלה איפה הקו האדום, ויש לנו קווים אדומים ברורים. אני מאמין שגם בן־גביר יודע את זה. אף אחד למשל לא רוצה לפגוע באף אדם, אף אחד לא קורא לרצח".
לצד זאת, כהן העריך שבבחירות האלה בן־גביר ואנשיו הביאו כמעט שני מנדטים. "בשטח לא מעט ניגשו אלינו, מבוגרים, צעירים, ואמרו: 'אנחנו לא מצביעים לכם, אנחנו מצביעים לבן־גביר. אנחנו רוצים שישמעו את הקול שלו בכנסת, כמו ששומעים את הקול השמאלני נגד המדינה. אנחנו רוצים שיידעו שיש צד שני'".
ובכל זאת, אם יש משהו שמאחד את כל החבורה, נראה שזה הסיפור של בתי המשפט. כמו שמבהירים שניים מפעיליו של בן־גביר, שמסתובבים עם מבט חגיגי וחולצה כתומה באולם האחוזה, סוחבים איתם דגל גדול של הציונות הדתית. "סוף־סוף האמת הגיעה לכנסת", מכריז משה, בן 14 וחצי מרמלה, ואז מעריך את שצפוי: "קודם הוא יעשה סוף לדיקטטורה השיפוטית. הוא יעשה סוף לבדואים שמשתוללים בדרום. לא תהיה אכיפה בררנית נגד יהודים. יעצור את הרדיפה נגד נוער הגבעות. וכמובן ימנע פינוי יישובים".
"אפשר פינוי יישובים, אם זה ח'אן אל־אחמר", מעיר ציון, בן 24 ממושב פדיה, ואז מוסיף ש"בן־גביר הוא היחיד שיוכל לעשות שינוי. ניסינו עם איילת שקד, לא באמת עשתה. הוא יוכל לעשות את בית המשפט יותר ימני".
אבל רגע, הנה עוד מישהו שיש לו עסק עם בית המשפט העליון. קוראים לו ברוך מרזל. תכף גם לו בן־גביר יודה מעל במת הניצחון, אבל עכשיו הוא נשמע כמו מישהו שפיספס את החגיגה. אותו בג"ץ פסל מלהתמודד, בגלל אמירות גזעניות נגד ערבים. "בג"ץ רשעים, הם מחליטים. רק על יהודים כמובן", הוא אומר, "המחבלים הכי גדולים אצלם זה חברים שלהם. צריכים שיהיה להם ולילדים שלהם למי להצביע".
השינוי בבג"ץ שעליו אתם מדברים, אני שואל את מרזל, אמור להוביל לזה שתוכל להיבחר לכנסת? "אני אין לי עניין בזה, אבל שכל מי שרוצה יוכל לרוץ ולהיבחר", הוא משיב ומוסיף: "בוודאי שצריך לעשות שינוי בכל המערכת. צריך להחזיר את המערכת לדמוקרטיה, לעצור את הדיקטטורה הזאת".
זה מעניין, אני אומר למרזל, יש כאלה שרואים את סוף הדמוקרטיה דווקא בכניסה שלכם לכנסת. "תמיד השמאלנים היו הכי אנטי־דמוקרטים, הכי בולשביקים, הכי ציידי מכשפות. סותמי הפיות מספר אחת", הוא משיב. והטון שלו שָׁלֵו.
