במזוודה שלי, שנוסעת איתי ועם הלהקה לכל מקום, מונחים תמיד שני מוספים. האחד הוא מוסף הספדים ליום הזיכרון, כדי שתמיד, בכל פינה בעולם, נזכור את המחיר של המדינה שלנו. על שער המוסף השני מופיע ראיון עם מרים פרץ, שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לפני 11 שנים בדיוק, ימים ספורים אחרי נפילתו של אלירז ז"ל בקרב ברצועת עזה. האסון הזה הפך את מרים פרץ לאם שכולה בפעם השנייה, לאחר שבשנת 1998 איבדה את בנה אוריאל ז"ל בקרב בלבנון. בהווייתה, מרים פרץ היא הדוגמה והמופת לאחיזה בחיים ולמציאת הסיבה לקום מחדש בכל בוקר.

* * *

בזמן השבעה על אהוד מנור, שאלה תיקי דיין את עפרה פוקס, אלמנתו של אהוד, מדוע הוא נפטר בפתאומיות כזו. "זה הלב", ענתה עפרה לתיקי. "מה, הוא לא בדק את הלב?", שאלה תיקי, ועפרה השיבה: "אמרתי לו שיבדוק, ביקשתי ממנו, אבל הוא לא בדק". את התשובה הבאה של תיקי לעפרה אני זוכר עד היום, מילה במילה: "מה זאת אומרת לא בדק את הלב, הוא הרי לא ברשות עצמו – הוא של כולם".

צדקה תיקי. אהוד מנור הוא של כולם. הלב שלו היה של עפרה, של ילדיו כמובן, והוא היה גם הלב הפועם של התרבות הישראלית. הלב של כולנו. לאהוד מנור לא הייתה את הפריבילגיה להחליט: הוא לא ברשות עצמו. הוא של כולם.

מרים יקרה, שתזכי לשנים רבות איתנו. את עומדת כיום לפני צומת, אבל נלקחה ממך הזכות להחליט לאן לפנות. את לא ברשות עצמך. את של כולם.

נשלחה אלייך מלמעלה שליחות. זכית ביכולת לאחד, לחבר ולחנך למצוא את הטוב. זו כבר לא שאלה של החלטה קשה או החלטה קלה. אין פה כלל עניין של החלטה. נלקחה ממך, מרים שלנו, הזכות להחליט. כי את של אוריאל ואלירז זכרם לברכה, של אליעזר בעלך זיכרונו לברכה, של בנייך ובנותייך, של נכדייך ונכדותייך. ואחריהם – את של כולם. של כולנו. מדן ועד אילת.

יהיו כאלה שיקראו לך לרוץ לנשיאות. אני דווקא קורא לך לא לרוץ. אני קורא לך ללכת. בשקט, בביטחון, לכי מרים. ואנחנו כולם נלך אחרייך. לא צריך לרוץ ולא צריך למהר. בהליכתך הבטוחה את משרה רוגע וביטחון על כולנו. לכי מרים, לכי לך. בכל פעם שתסתכלי אחורה, מעבר לכתף, תראי עם שלם. תראי את כל עם ישראל אחרייך. לכי מרים.