ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 29.03.2021
    המיעוט רומס את הרוב
    בן־דרור ימיני

    נתחיל בחדשות הטובות. בניגוד גמור למה שקורה בשיח הציבורי, רוב הציבור הישראלי דווקא נמצא במרכז. הבעיה נעוצה במערכות הבחירות האחרונות. זה לא ברור מדוע, במהלך מערכת הבחירות, אף נושא מרכזי לא עלה לוויכוח בין המפלגות היריבות. הרי אמורות להיות להן עמדות בנושאים השנויים במחלוקת, החל מיחסי המדינה עם גוש הכפייה החרדי ועד מתווה מדיני כלשהו, גם אם אנחנו תחת אשליית קיפאון, שבחסותה נמשך במרץ המפעל ליצירת מציאות דו־לאומית ולהחרבת החזון של מדינה יהודית.

     

    אבל עכשיו? הבחירות הסתיימו. ונדמה שהיחידים שמעלים דרישות ענייניות הם מנסור עבאס וחברי מפלגתו. הם רוצים מאבק באלימות. הם רוצים עוד השקעות במגזר הערבי. הם רוצים את ביטול חוק קמיניץ. הם לפחות באים עם משהו. זו בהחלט תעודת כבוד לגישה שלהם. אבל עם מה בדיוק מגיעים כל השאר? הבנו כבר שמתקווה חדשה של גדעון סער מהימין ועד מרצ מהשמאל יש אחדות דעים בנושא אחד ויחיד: סילוקו של נתניהו מראשות הממשלה. זו אידיאולוגיה? זה מצע משותף? מה בדיוק תהיה המדיניות של ממשלת "גוש השינוי" בנושאים המרכזיים שעל סדר היום, ביום שאחרי נתניהו?

     

    שלטון קואליציוני אמור להתחשב בדרישות של מפלגות מגזריות. זה בהחלט לגיטימי. העניין הוא שגם לרוב יש זכויות. יש שני מגזרים שממשלת נתניהו, אם תישאר על כנה, תעניק להם כל מה שהם רוצים. חרדים וחרד"לים. אלא שיש בעיה. ראשית, ההבדל בין החרדים לחרד"לים הולך ונמחק. החרדים, לפי עוד ועוד סקרים, הופכים ליותר ויותר לאומנים. ושנית, מדובר בשתי קבוצות קצה, שבנושאים החשובים לעתיד המדינה – דורשות את ההפך הגמור ממה שרוב הציבור רוצה.

     

    סקר עמדות בוחרים, שבוצע לאחרונה על ידי ד"ר אור ענבי ופרופ' תמר הרמן ממרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות, של המכון הישראלי לדמוקרטיה – וממצאיו מתפרסמים כאן לראשונה – חושף מידע מרתק. מצביעי ש"ס, למשל, מחזיקים בעמדות ימניות יותר מאלה של מצביעי הליכוד. בקרב הציונות הדתית, שלושה אחוזים תומכים בקידום פתרון של שתי מדינות. בציבור החרדי ובימינה – כרבע מהמצביעים. בליכוד יש מיעוט משמעותי, של 39 אחוז, שתומכים בקידום הפתרון, לעומת 52 אחוז שמתנגדים. מצביעי תקווה חדשה מתגלים כמתונים יותר, עם 47 אחוז תמיכה. המשמעות היא שמצביעי המפלגות החרדיות קיצוניים יותר ממצביעי הליכוד, שמתגלים דווקא כמאוד מתונים. הפער בין המצביעים לבין הנבחרים מדהים, משום שבקרב הליכוד, נדמה שנתניהו הוא היחידי שתומך בפתרון שתי המדינות, גם אם ברמה ההצהרתית בלבד. גם בנושאי דת ומדינה, רוב המצביעים, למעט מצביעי המפלגות החרדיות, תומכים בפשרות. כך, למשל, 55 אחוז ממצביעי ימינה תומכים לא רק בפתיחת מקומות מסחר ובילוי בשבת אלא גם בנישואים אזרחיים.

     

    יוצא אם כן, שממשלה התלויה בחסדי ליצמן ובן־גביר היא בעיקר ממשלה שדואגת לרמיסת עמדות הרוב. למרות המחלוקת "כן־ביבי־לא־ביבי" שמלווה אותנו כבר ארבע מערכות בחירות – מגוון הדעות בציבור דומה יותר לעקומת הפעמון (עקומת גאוס). הרוב נמצא במרכז ובשני צדדיו, אבל המיעוט החרדי־לאומני הוא זה שמצליח לכפות את עמדותיו על הרוב. מ־2015 השליטה ביחסי דת ומדינה נמצאת באופן מוחלט בידי החרדים והשליטה בהמשך ובחיזוק מפעל "ההתיישבות הצעירה", שם מכובס למאחזים הבלתי חוקיים, גם מעבר לקו ההפרדה – נמצאת בידי הימין.

     

    הפער המדהים בין עמדות המצביעים לעמדות הנבחרים הוא לא רק נחלת הפוליטיקה. זה בדיוק מה שקורה גם בשיח הציבורי, לפחות כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקשורת. הרי בחודשים האחרונים זכינו לאינספור פאנלים במגוון של תוכניות. מי היו שם? כמעט רק, ואך ורק, נציגי "רק־ביבי" ונציגי "רק־לא־ביבי", ובעצם, בעיקר אלה שמזוהים עם העשרה אחוזים מהקצה השמאלי והעשרה אחוזים מהקצה הימני. מה עם ה־80 אחוז שהעמדות שלהם קצת יותר מורכבות? מה עם נציגי הרוב? יוק. הרי יש צורך בקרבות תרנגולים. לא בשיח ציבורי רציני.

     

    על הרקע הזה, בואו נתאר לעצמנו את נציגי המפלגות יושבים למשא ומתן קואליציוני, ומנסים לגבש קווי יסוד על סמך מה שהציבור שלהם רוצה. אין סיכוי שזה יקרה. אבל, על משקל דבריו של יוסף חיים ברנר משנת 1920, לציבור אין זכות דיבור במשא ומתן, אבל יש לו, עדיין, את זכות הצעקה.

     


    פרסום ראשון: 29.03.21 , 22:12