יש משהו מכמיר לב בניסיון של המפלגות להציג חזות של מנצחים. גם ההבטחות שהן יפעלו בהתאם למה שטוב למדינת ישראל נשמעות לא אמינות בלשון המעטה כאשר הפן האישי כה זועק לשמיים. מה שנשמע ומה שנראה כמבוא סתום יביא בהכרח לסבב חמישי ואיזה "מסכנים האוהדים" שיישארו עם אותה מרכולת, והרבה מאותו דבר.
אנו בעיצומם של חגי הזהות, החירות והעצמאות. אלו ימים שהזמן היהודי והישראלי מסונכרנים זה בזה ויוצרים רקמה משותפת. יש בימים אלו דופק אחר שפועם ומייצר קשב אחר. נותר, אם כן, לקוות שמנהיגי המפלגות חשים אף הם בקשב מיוחד זה וברצון של רוב החברה לצאת לחירות ממבוך השסע בו כולנו נמצאים.
בחג השני של פסח נוהגים לקרוא בתורה את "שירת הים". כאשר צבא מצרים סגר על בני ישראל, צריך היה מנהיג אמיץ אחד כדי לחצות את הים. השאלה המתבקשת מי מבין ראשי המפלגות יכול להיות נחשון בן עמינדב של ימינו ולשבור את המוסכמות המקובעות שכולנו התרגלנו לחיות בצילן.
נפתלי בנט קורץ מחומר כזה. הוא חרט על דגלו כמשימה עיקרית לאחות את השסע בחברה הישראלית. בניגוד לאחרים, הלכודים בשלל הבטחות וחרמות, הוא יכול לשנות את כללי המשחק ולהוציא אותנו מהמבוך.
הציונות הדתית המקורית (לא המפלגה שניכסה את שם הציונות הדתית לשווא) ניסתה במשך שנים להוות גשר בעיקר בין דתיים לחילונים אך מה שיותר חשוב - היא התוותה, ברוחו של הרב קוק, דרך המשקללת בין ערכים: הומניזם וקודש, לאומיות ואוניברסליות. תפיסת עולם שכזו מאפשרת קיום של ממשלה אחת המכילה חילונים ודתיים, מימין ומשמאל. אך לא פחות חשוב, ואולי הרבה יותר מכך: דרוש כאן מנהיג מהציונות הדתית שיחצה בתעוזה את הנהר ויישם גישה זו גם ביחס לערביי ישראל.
לבנט יש כאן הזדמנות פז להוכיח את נחישותו ולאבחן את גודל השעה. הוא צריך לבדל את עצמו ולהיות אלטרנטיבה לדרכה הקיצונית של מפלגת הציונות הדתית הן בתחום הדתי והן בתחום הלאומי והתרבותי, להעמיד מפלגה שמוכנה לקחת אחריות על המצב הקשה של החברה הישראלית, לעשות את החיבורים הנכונים ולהקים ממשלה שתאחה את הקרעים גם עם המגזר הערבי.
מפלגת רע"מ בראשות מנסור עבאס, אולי בשל אופיה הדתי, יכולה להיות גשר. נכון שמשנתה הרעיונית לא תואמת את החזון הציוני, אך כדאי לזכור שגם רבים מאנשי הימין לא נמנעו מבניית גשרים עם התנועה האוונגליסטית למרות שחזונם בנוגע למדינת ישראל אינו תואם בדיוק את משנתם של הרב קוק והרצל. פתיחת גשר אל ערביי ישראל היא לא רק אילוץ אלא חלק מהמרקם היהודי. צריך באיזשהו מקום להתחיל.
עם היוודע תוצאות הבחירות דיבר בנט בצניעות, זאת למול מפלגות שרקדו את עצמן לדעת. הליכתו של יו"ר ימינה למקום הלא צפוי תבטא כראוי את הסנטימנט המקורי של הציונות הדתית.
רק תפיסת עולם המוכנה להכיל את הפסיפס העשיר, האנושי והתרבותי של ישראל עשויה לדחוק את שוללי הזהות היהודית של המדינה (ולא הגישה הכוחנית המתנשאת). צריך לראות את גודל השעה. אסור להחמיצה. חייבים לתת לכך הזדמנות, ואם זה לא יצלח נוכל לעמוד נכוחה מול המראה ולומר: ניסינו. ¿
