ארבעים שנות קרנבל
הפריצה בערוץ הילדים עם "גינת ההפתעות", הליהוק לדורותי ב"הקוסם מארץ עוץ" והתפקיד הדרמטי ב"נשיקה במצ"ח": אחרי הנתק מהבמה שכפתה המגפה, מיכל ינאי חוזרת להופיע בדיוק בזמן כדי לחגוג ארבעים שנות קריירה — מהארוכות והפורות שידעה תעשיית הבידור הישראלית. בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" היא מספרת על ההתמודדות עם הילדים בתקופת הקורונה, החששות שלעולם לא תשוב לשחק, ואיך התמודדה עם שחיקה בזוגיות באמצעות המצלמה
בשבוע שעבר, אחרי שנה כמעט בלי תיאטרון, מיכל ינאי חזרה לשחק. גם עכשיו ההתרגשות עדיין ניכרת על פניה כשהיא מספרת על זה. "לא ברור מי התרגש יותר, אני או הקהל שבא לראות את 'מכתב לנועה'", היא אומרת. "מוזר לראות את כל הקהל עם מסכות שזורחות לך בחושך. כשהשתחווינו, הם הודו לנו על ההצגה, ואנחנו הודינו להם על כך שהם באו. זה עדיין לא מובן מאליו שבאים לתיאטרון בימים כאלה. אתה יודע איזה מוזר זה להתנשק על הבמה?! למזלי זה היה עם אוהד קנולר המהמם. הרי עד לא מזמן אסור היה להתקרב לאנשים פחות משני מטרים, אז להתנשק? בא לך אחר כך לשפוך אלכוג'ל לתוך הפה".
איך שרדת את השנה האחרונה?
"אני בן אדם חרדתי. אם לא הייתי מתרגלת ארבע שנים מדיטציה, הייתי עכשיו על כדורי הרגעה. אמרו שפתיחת התיאטראות מתקרבת, ואז היה עוד פעם סגר. נתנו לנו תאריכים להצגות ואז הן בוטלו. היו ימים שחשבתי שאולי לא יהיה יותר תיאטרון, שאולי לא ירשו יותר לקבוצת אנשים להיות יחד במקום אחד. שזה ייקח שנים. גם הפעם, עד היום שבו עלינו על הבמה, חשבנו שאולי זה לא יקרה. אני מקווה שלא מחכות לנו עוד מוטציות בדרך".
איך הסתדרת עם שלושה ילדים בבית כל כך הרבה זמן?
"זה היה קשוח מאוד ומתיש. זה גם להיות איתם בזומים – זה כן מתחבר, זה לא, זה רעב, זאת משעמם לה. בלילות, כשהם הלכו לישון, ישבתי לעבוד על אפליקציית המדיטציה שלי. הייתי אמא במשרה מלאה שגם נופלים עליה הכעסים של הילדים והדיכאונות שלהם. היינו צריכות להיות נשים מאוד חזקות בקורונה הזאת".
"הרגשתי בכלוב זהב"
ינאי, שתחגוג ביוני 49, לא רק מציינת את החזרה שלה לבמה אלא גם ארבעים שנות קריירה שבחלקן הגדול נשאה בגאון את הכתר של מלכת הילדים הבלתי מעורערת. "זה באמת מטורף שעבר כל כך הרבה זמן", היא מהנהנת. "אתה יודע מה הכי מדהים? שאני באמת מתהלכת עם תחושה שעוד לא התחלתי את הקריירה, שיש לי עוד כל כך הרבה דברים שלא עשיתי ואני עוד רוצה להספיק. כשאני פותחת עיתון וקוראת על מישהי בת חמישים שקרה לה משהו, אני אומרת, טוב, היא כבר זקנה, ופתאום אני נזכרת שאני בגיל הזה, לא ההורים שלי. תמיד נראה לי שהם בני חמישים פלוס, והם כבר מזמן לא".
וכשאת קמה בבוקר ומסתכלת במראה, איזו מיכל את רואה?
"אני לא מתעסקת בזה יותר מדי, אני מסתדרת עם מיכל שנשקפת לי במראה, אבל מובן שאני לא שמחה עם כל קמט שנוסף. מי רוצה קמטים? אני לא חושבת על ניתוחים וכאלה, בטח לא כרגע".
את האודישן הראשון שלה – להצגה "גוליבר בארץ הגמדים", בתיאטרון לילדים של אברהם לוריא – ינאי לא תשכח. "נסעתי לבד באוטובוס מרמת־גן לתל־אביב, בלי להגיד להורים. סיפרתי להם שאני נוסעת לחברה", היא אומרת. "הייתה תקופה ארוכה שרצה עליי בדיחה בבית, אבא שלי קרא לי 'נאמבר טו': בכל דבר בטלוויזיה שנבחנתי אליו הגעתי שנייה. המעבר מהתיאטרון לטלוויזיה היה לי מאוד קשה. לא הבנתי שזה מדיום אחר. עשיתי אודישנים מאוד בומבסטיים לתוכניות טלוויזיה, כאילו אני בתיאטרון. כילדה גיליתי בתיאטרון את אמריקה. נולדתי למשפחה ממוצעת, עם לא יותר מדי כסף, וכאן יכולתי להיות מלכה ופיה. אתה יכול להיות מלא דברים שהגלגול הזה לא נתן לי להיות אותם, וזה בעיניי, במרכאות, לדפוק את המערכת".
מתי הרגשת מפורסמת בפעם הראשונה?
"בגיל 16. אני זוכרת שקיבלתי מכתב ממישהי שכתבה לי שהיא החליטה לקרוא לתאומים שלה מיכל וינאי. חשבתי שהיא השתגעה על כל הראש. הם צריכים להיות היום כבר בני 32. אבל הפרסום הכי גדול הגיע כשכיכבתי כמובן בערוץ הילדים".
היו רגעים שהפרסום הזה גם הפריע?
"זה היה מאוד עמוס וקשוח. לא יכולתי ללכת לשום מקום. רציתי ללכת עם אחי הקטן ללונה־פארק. קניתי פאה קצוצה שחורה, הרכבתי משקפי שמש גדולים, ואיך שהגעתי ללונה פארק אמרו לי, 'מיכל, הסתפרת יפה'. אי אפשר היה לברוח מזה. הייתה תקופה שניסיתי לשבור את התדמית של מלכת הילדים. עשיתי ב'נייס גיא' מערכון שבו אני רודה בילדים. עשיתי גם דברים מטורפים ולא הגיוניים אחרים שנעזוב אותם כרגע. פשוט הרגשתי שאני בכלוב של זהב. אנשים לא הבינו למה אני רוצה לעשות את זה. מישהו אמר לי, 'יש לך את מפעל הממתקים הכי יוקרתי ואת רוצה לסגור אותו?'. אמרתי 'כן, די, נמאס לי'".
עד כדי כך?
"אני מסתכלת על כוכבי הילדים היום – יש להם מערך מאוד תומך, ואילו אני הייתי הרבה לבד שם למעלה. לקחתי המון החלטות לבד. אולי זה גם באשמתי שלא נתתי לאחרים להתערב. היו לי את ההורים שלי שמאוד עזרו לי, אבל הרגשתי שאני צריכה להחליט בעצמי. אני חושבת שעד היום, לטוב ולרע, אני מאוד סוליסטית בהחלטות ובבחירות".
איזו חוויה תעדיפי לשכוח?
"לפני הרבה שנים התקשרו למוני מושונוב ושלמה בראבא ואליי שננחה קרקס שהגיע לארץ. אז היה מותר עדיין להופיע עם חיות. זה היה בהיכל התרבות בתל־אביב. הביאו אריות ודובים שהסריחו להם את האולם לשנים. החיות עשו את הצרכים על הבמה, ושלושתנו הנחינו בין האריות. לא יודעת איך לא פחדנו פחד מוות. היום זה נראה לי התעללות איומה בבעלי חיים. אז לא הבנו את זה".
הזוגיות כפורמט טלוויזיוני
ינאי מסתכלת אחורה על קריירה שנפרשת על פני ארבעה עשורים, ומרשה לעצמה טפיחה עצמית על השכם. "זה שארבעים שנה אני מצליחה להתפרנס יפה ממה שאני הכי אוהבת בעולם, זה הכי לא מובן מאליו".
הזיהוי ככוכבת ילדים מנע ממך גם לקבל תפקידים שרצית?
"ועוד איך, בטח בהתחלה. וזה גם לגיטימי. אני יכולה להבין את מי שראה אותי כל היום בערוץ הילדים ואז לא בא לו לתת לי תפקיד אחר. דווקא בתיאטרון יכולתי לעשות תפקיד מופרע וזנותי ליד תפקידים אחרים. מצד שני הרווחתי שם כמות של שעות טיסה שבאמת לא הייתי מרוויחה בשום מקום אחר, הצלחתי להחזיק שידורים חיים לא משנה איזו תקלה קרתה לי, והפכתי להיות בנאדם יצירתי מאוד. גם את ג'ניפר אניסטון מ'חברים' לא היה פשוט ללהק למשהו אחר. היא תמיד תיראה לך רייצ'ל. אז אני בחברה טובה".
איך הגיל משפיע על היכולת להמשיך ולהתפרנס מהדבר הזה שאת אוהבת? הרבה שחקניות מתארות קושי שגדל עם הגיל למצוא תפקידים.
"יש גם הרבה דברים נהדרים בהתבגרות. ב'מכתב לנועה' אני משחקת אמא של חייל. שנים אמרו לי, 'את נראית צעירה מדי', ופתאום זה נורא כיף להיות אמא של ילד גדול".
ינאי, אמא לשלושה — אלכס בת ה־11, יהלי בן 10 ויובל בן 4 — נשואה לאיש הפרסום בן מוסקל. "התחלתי לעשות ילדים מאוחר", היא מחייכת. "עד שמצאתי את הבעל הנכון גם לקח זמן. אחרי שני ילדים חשבתי שסיימתי, ואז בן ישב לי על הווריד ודרש עוד אחד, אז נכנעתי".
זה סימן לנישואים מוצלחים.
"אני אחת שאוהבת ליזום פורמטים ופרויקטים. לפני שבע שנים עשיתי פורמט טלוויזיוני על שחיקה בחיי הנישואים כי פחדתי שאני בדרך לשם. זה פורמט שמאוד הצליח כי כולם פוחדים מהשחיקה הזאת. לוקחים זוג שמרגיש שהחיים והנישואים שחקו אותו, עושים להם תהליך פסיכולוגי, נפשי ורגשי, ומחזירים אותם לדייט הראשון שלהם. אני ובן 12 שנים ביחד. חוץ מהכלבה שלי, שהייתי איתה 17 שנה, זה הקשר הכי ממושך שלי. זוגיות זה משהו שצריך לעבוד בו כל הזמן. החיים לא פשוטים. הם מזמנים לנו כל הזמן אתגרים. השאלה היא איך אנחנו מתמודדים איתם".
אם כבר לחזור אחורה, יש משהו שהיית עושה אחרת?
אילו הייתה ניתנת לי האפשרות לעשות את הכל מחדש, הייתי עושה את הכל אותו הדבר, חוץ מהחתונה הראשונה. עליה אפשר היה לוותר בקלות גדולה. היא הייתה הכי מיותרת".
בשנה האחרונה ינאי מתחזקת אפליקציית מדיטציה בעברית, My Medi, שרשמה כבר 80 אלף הורדות. אבל עכשיו היא חוזרת אל הבמה עם שתי הצגות בתיאטרון חיפה: "הנשים של ג'ייק", שתחזור בחודש הבא, ו"מכתב לנועה" (שיתוף פעולה עם התיאטרון הארצי לילדים ולנוער). בעוד חודשיים תצלם עונה חדשה של הסדרה "צוות הצלה" (שתשודר בערוץ ניק ג'וניור), בה מככבת גם בתה אלכס. "כבר הרבה זמן יחסית אני לא בעולם הילדים ותמיד כיף לחזור לשם", היא אומרת. "מבחינתי זה זמן איכות עם אלכס. אנחנו יושבות מאחורי הקלעים, מקשקשות, לומדות טקסטים. קיבלתי את התפקיד בזכותה. היא הייתה באודישן, ואז חזרה הביתה ואמרה, 'אמא, מחפשים גננת. את חייבת לדבר עם הסוכנת שלך'. היא גם משחקת עכשיו ב'שקופים' את הבת של יובל סמו".
מה עם קריירה בחו"ל? חשבת על זה?
"הייתי שנתיים באל־איי. גרתי שם עם בעלי הראשון. הזוגיות איתו הייתה החלק הכי פחות מוצלח בסיפור הזה. בינתיים, אמרתי, אני אעבוד, ושיחקתי בכל מיני סרטים קצרים. זאת הייתה חוויה – אתה מבין כמה אתה גרגיר קטן בתוך הים. לא משנה אם אתה משחק זבוב, עדיין יש לך טריילר ועוזרת אישית. האמת? ממש לא רע".
איפה תהיי בעוד עשרים שנה?
"מקווה מאוד ששחקנית. מה רע בלהזדקן במקצוע הזה?"
לפנייה לכתב/ת 
