ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    המוסף לשבת • 01.04.2021
    "כשאני מוציאה תינוק מבית החולים, אני חוזרת לגיל 18. הילדים האלה הם האינפוזיה שלי"
    בכתבה שהתפרסמה במוסף זה לפני 18 שנה אסור היה לחשוף את שמה ופניה | עכשיו אנג'ל אלון כבר יכולה לדבר בגלוי על 217 ילדי אומנה שאספה לביתה, וכולם חקוקים בזיכרונה - הנטושים, המוכים, המורעבים, והתינוקות שהגיעו עם שאריות סמים בגופם | בגיל 70, אחרי שנדרשה לפרוש, היא מספרת איך התגברה על קשיי הפרידה כשנמצא להם בית קבוע, למה עודדה הורים ביולוגיים להגיע לבריתות שערכה ואיזה תפקיד מילאו בעלה ושמונת ילדיה | "לא טיולים, לא חופשות, לא חו"ל", מסכמת המלאכית מנתיבות את מפעל חייה, "יש עוד כל כך הרבה ילדים להציל"
    אריאלה רינגל-הופמן, הדר גיל-עד | צילומים: אביגיל עוזי

    זו שעת צהריים בביתם של אנג'ל אלון ובעלה שלמה בנתיבות. שולחן מלא בכל טוב שהכינה במו ידיה, כבר מחכה בכניסה. "קודם כל תאכלו", היא דורשת. כשנצא תדחוף לנו ליד חבילה קטנה עם עוגיות ממולאות, גם הן תוצרת בית. יש לה שמונה ילדים, 24 נכדים ושלושה נינים שהיא אוהבת אהבת נפש, אבל "אין גבול לאהבה", היא מסבירה. וכך, בכוחות מופלאים, יחד עם בני משפחתה וחברי הקהילה שבה היא מתגוררת, הצליחה להציל ולשקם את 217 התינוקות והילדים שהגיעו אליה לאורך השנים.

     

    18 שנים חלפו מאז פורסם לראשונה סיפורה של אנג'ל ב"המוסף לשבת". אז, כיוון שאסור היה לה להיחשף, היא הוצגה רק כ־א'. כיום, אחרי כמעט 25 שנים שבמהלכן שימשה כמשפחת אומנה עבור ילדים מוכים, מורעבים, תינוקות בני יומם עם שאריות סם בגופם, פגועים גופנית ונפשית - היא עומדת בפנים גלויות כדי לספר על מפעל החיים שהקימה. סיפור של אהבה ונתינה יוצאות דופן.

     

    היא נולדה במרוקו לפני 70 שנה, אחת מתשעה אחים ואחיות. כשהייתה בת 13 עלתה עם משפחתה לישראל והתיישבה באשקלון. בגיל 17 נישאה לשלמה ועברה איתו לנתיבות. "כשהקטנה שלי הייתה בת שלוש אמרתי שאני רוצה לעשות עוד משהו, לא רק לשבת בבית ולגדל את הילדים", היא נזכרת. הרעיון להפוך למשפחת אומנה עלה בשיחה מקרית עם חברה, ואחרי תהליך ממושך של סינון התקבלה למערכת הקלט והצטרפה בהמשך לעמותת סאמיט. "שלמה אמר לי שזו המצווה הכי גדולה, לגדל ילדים שננטשו, שנזרקו מהבתים, שעברו התעללות, ילדים פגועים שאין מי שיטפל בהם".

     

    "ג' היה בן ארבעה חודשים כשהובא ל'קלט חירום' לתינוקות בעיירה דרומית. תינוק בהיר, יפהפה, מכוסה כוויות. כוויות של סיגריות על הפנים, כוויות של חומר לניקוי תנורים על הידיים ועל הרגליים". כך נפתחה הכתבה ההיא, בחתימת אריאלה רינגל הופמן, וכך המשיכה: "שנה שלמה טיפלה בו א',‬ בעלת הקלט, בעוד האם, שהתעללה בו כל כך קשה, דרשה לקבלו בחזרה. את ההחלטה להשיב את התינוק למשפחתו, בניגוד גמור לדעת פקידי הסעד, קיבלה ניצנה בר־דוד, שופטת בית משפט השלום לנוער באשקלון.‬

     

    המוסף לשבת, 8/8/2003
    המוסף לשבת, 8/8/2003

     

    "ג' אכן הוחזר למשפחתו, וכמה חודשים אחר כך זיהה פקיד הסעד, בפעם השנייה, את הכוויות המוכרות על גופו של הילד. הוא הוציא אותו בבהילות, עוד באותו הלילה, והחזירו לקלט מוכה, חבול, מלא פצעים. ילד בן שנתיים כמעט, שאינו מדבר, שלא ברור אם העווית החולפת על פניו היא חיוך שלא בא אל סופו, או בכי שהוא יודע כי אסור לו לבכות. נשבר לי הלב כשראיתי אותו, אומרת א',‬ כל הלילה לא יכולתי לישון, חשבתי לעצמי כמה רחמים יש לבית המשפט על האמא, ולא טיפת חמלה על התינוק הזה". ‬

     

    אנג'ל זוכרת היטב את הכתבה ההיא, את מה שאמרה אז, את מה שלא אמרה ויכולה לומר עכשיו. כשאנחנו שואלות מה עם ג' היום, היא מניחה יד על הלב הגדול שלה. "ארבע שנים הוא היה אצלי", היא אומרת, עד שמצאו לו משפחה מאמצת, עד שהסכימה שהיא מתאימה וטובה, ועד שהושלמו כל תהליכי האימוץ. מטעמים ברורים אינה מוסיפה פרטים מזהים. "היום הוא חייל בצה"ל", "ילד מתוק", היא מכנה אותו, כמו כל מי שגידלה, שגם בגיל 30 נשארו "ילדים" בלשונה. שומרת על קשר עם רבים מהם, לא עם כולם. "יש הורים שמסכימים שהילדים ישמרו איתי על קשר ויש הורים שלא". ולא, היא לא כועסת. מכבדת את רצון המשפחות, גם אם לפעמים זה צובט בלב.

     

    "הנסיך של המדינה"

     

    "הראשונה שלי הייתה בת שלוש כשהגיעה אליי ועכשיו היא כמעט בת 30. אחרי חודש קיבלתי עוד תינוק, הנסיך של המדינה קראתי לו, הוא היה בסך הכל בן שלושה חודשים. עד היום אנחנו בקשר".

     

    אנג'ל ובעלה שלמה. "בכה כשלקחו את הילדים"
    אנג'ל ובעלה שלמה. "בכה כשלקחו את הילדים"

     

    גם אנג'ל, וגם שלמה, שמצטרף לשיחה, זוכרים כל אחד מ־217 הילדים שהצטרפו לביתם. עד לפרטים הקטנים ביותר. כולם חקוקים אצלם בראש ובלב. "במשך עשור שימשתי כמשפחת אומנה, אחר כך הפכתי גם לאומנת חירום", היא מספרת. התינוקות והילדים המופנים לאומנת החירום נמצאים בסיכון מיידי ונקלטים לתקופות קצרות, לרוב עד שלושה חודשים, עד שיוכרע מהי המסגרת הקבועה המתאימה להם. משפחת אומנה משמשת גם היא כבית זמני, אך יציב וממושך יותר.

     

    ואיך השתלבו ילדי האומנה עם המשפחה הפרטית שלך?

     

    "הילדים שלי קיבלו אותם בשמחה ועזרו לי המון. גם שלמה היה קם באמצע הלילה לוודא שהשמיכה לא ברחה להם, שהם בסדר. חודש וחצי אחרי שהתחלתי לקבל ילדים, כבר היו פה שלושה תינוקות וילדה בת שלוש. אחת מהן בת עשרה ימים עם תסמונת גמילה. לקחתי אותה מבית החולים, וזו הייתה פעם ראשונה שנתקלתי בדבר כזה. ד"ר מוריס ביטון, הרופא שליווה אותנו כל השנים בהתנדבות, וקראנו לו לפעמים גם באמצע הלילה, גם בשבתות ובחגים, תידרך אותי איך לטפל גם בה".

     

    היא לא הייתה היחידה. "הגיעו המון ילדים עם תסמונת גמילה מאלכוהול או מסמים. עם השנים הפכתי למומחית בזיהוי תינוקות שסובלים ממנה. הייתי לוקחת אותם בעצמי לרופא ילדים כדי להיבדק. לא למדתי רפואה, אבל למדתי להסתכל על תינוקות וילדים. זה מספיק לי כדי לדעת בדיוק מה יש להם.

     

    "אחד הילדים האחרונים שהגיעו אליי סובל מנכות מסוימת. אני הרגשתי מיד שמשהו לא בסדר איתו. במשך השנה שהוא היה איתי לקחתי אותו לבדיקות, עד שגילו מה הבעיה. אחרי תקופה רצו לקחת אותו, אמרו לי להכין את הילד למשפחה החדשה שלו, אבל מאוד התחברתי אליו ורציתי שיישאר קרוב. כאב לי עליו. שאלתי את בתי ואת החתן שלי, אם הם יסכימו לקחת אותו, והם הסכימו. הילד היה אז בן שנה וחודש, היום הוא כבר בן עשר, ובמשך כל החודשים הראשונים, כל ערב, הייתי הולכת לבקר אותו אצלם, וראיתי שזה הולך טוב. עכשיו הם הכניסו אותו למסגרת שיקומית ומצבו הולך ומשתפר".

     

    הלב הענק עובר כנראה בגנים במשפחת אלון. כל ילדיה לקחו חלק בטיפול בילדי האומנה שהגיעו אליהם. "הגיעה אליי מבית החולים פעם תינוקת בת שלושה חודשים. היא נולדה בחודש שישי, ואמא שלה, שנכנסה לדיכאון אחרי לידה לא יכלה לטפל בה. הבת הבכורה שלי, תמר, בדיוק ילדה שבועיים קודם. התינוקת הייתה כל כך קטנה, כמו בקבוק בירה, ותמר שאלה את הרופא אם היא יכולה להיניק אותה. הרופא כמובן הסכים, והבת שלי היניקה אותה כמעט שלושה חודשים. אותה ואת הבן שלה. הייתה באה לכאן, מיניקה וחוזרת הביתה. עם הזמן אמא שלה השתקמה, יצאה מהדיכאון וחזרה לקחת את התינוקת. הילדה הזאת, גם היא חיילת היום, היא הנכדה שלנו עכשיו".

     

    בעלה, שלמה, היה מי שהתגייס למען הוריה של אותה ילדה. "הזוג הזה הגיעו לכאן כתיירים, נשארו בארץ ורצו לגרש אותם", הוא מספר. "אבל אני נקשרתי אל הילדה כל כך, כמו לילדים שלי. הפעלתי את כל העולם כדי שיישארו בארץ, לא היה בן אדם שהכרתי שלא פניתי וביקשתי שיעזור לי. בסוף הצלחנו והם קיבלו אזרחות".

     

    אנג'ל: "כשעמדו לגרש אותם, נדרתי שאם המשפחה תישאר פה, אני עושה מסיבה. ובאמת עשיתי מסיבה גדולה, עם מלא אוכל וחגגנו בבית כנסת. הרב פנחס כהן, מנתיבות, שעשה את כל הבריתות לילדים שלנו, מעולם לא לקח ממני שקל. יש מוהלים שעוד לא נוגעים בילד, כבר לוקחים מעטפה. לא הוא. והוא זה שאישר לי לתת לה את השם שמלווה אותה עד היום".

     

    שלמה, שאנג'ל מכנה "המלך", היה שותף פעיל ומסור במפעלותיה של אשתו. "40 שנה הוא עבד בחיל האוויר וגם עם הילדים. היה חוזר הביתה בערב, שולח אותי למיטה ונשאר לשמור עליהם. ובכל פעם שלקחו מכאן ילד, עמד ליד הדלת ובכה בדמעות".

     

    |
    |

     

    ולך לא קשה להיפרד מילדים אחרי שכל כך נקשרת אליהם?

     

    "זה קשה לי, אבל כשאני יודעת שהוא מגיע למשפחה טובה אני משלימה עם זה".

     

    משלימה ושולחת אותם לחיים החדשים עם הבובה שנקשרו אליה, עם הדובי, עם השמיכי. ועם אלבום תמונות. 217 אלבומים הכינה. הקפידה לצלם כל ילד מהרגע שנכנס לביתה, עד שנמצאה לו משפחה. "שתהיה להם היסטוריה", היא אומרת, "תמונות כמו שיש לכל ילד אחר מהרגע שהוא נולד". שוכב במיטה הקטנה, על הידיים, משחק על השטיח, יושב בפעם הראשונה, עומד פעם הראשונה, עושה את צעדיו הראשונים. ממלאת את החור השחור ההוא, שנפער בחייהם, בהרבה אור. "אלבום ומכתב מהלב", היא מוסיפה. מכתב שבו היא מפרטת בו מתי הגיע אליה הילד, מה הוא כבר יודע לעשות, מה הוא אוהב, מה מפחיד אותו.

     

    בשנות ה־60 לחייך להמשיך ולטפל בתינוקות? להתעורר באמצע הלילה כדי להאכיל אותם? להחזיק שעות ארוכות על הידיים? מאיפה הכוחות?

     

    "כשאני הולכת להוציא תינוק מבית החולים, אני חוזרת להיות בת 18, גם אם עברתי את גיל 60 או 65", היא צוחקת. "כל השנים שטיפלנו בהם, שנתנו להם את הנשמה, זה מה שעשה אותי מאושרת. לא יצאתי לטיולים, לא טסתי לחו"ל, לא נסעתי לחופשות באילת. אמרתי להם שאני נשארת פה עם הילדים, לא אמסור אותם לאף אחד. הם כמו האינפוזיה שלי, אני מחוברת אליהם.

     

    "היו תקופות שהיו לי פה כמעט שישה תינוקות ביחד. זה לא נהוג, אבל היו מביאים אישור מבית משפט, כדי שאחים לא יופרדו, ואני הייתי מקבלת אותם באהבה. עשינו 21 בריתות, 17 מהן כאן בנתיבות, בבית הכנסת שלנו. הייתי מכינה עוגות וכיבוד לאירוע. אני זוכרת יום שעשינו בו שתי בריתות, אחת ב־11:00 והשנייה ב־13:00".

     

    מפגש טעון בקופת החולים

     

    הפרטים והמיקום של משפחות הקלט נשארים חסויים במערכת, במטרה להגן עליהן ועל הילדים עצמם. בעמותות השונות יודעים לספר גם על ניסיונות חטיפה של ילדים שהוצאו בצווי בית משפט ממשפחותיהם. אנג'ל מצידה, דווקא התעקשה במקרים מסוימים לאפשר להורים להגיע לברית המילה של בניהם. "חשבתי שזה מגיע להם", היא אומרת, "למרות שלקחו להם את התינוק".

     

    ואיך היה המפגש בינך לבין המשפחה הביולוגית?

     

    "לא היה מפגש כזה. אני הייתי לוקחת מגב וסמרטוט ועושה את עצמי מנקה בבית הכנסת ומסתכלת עליהם. מסדרת את העוגיות, כאילו אני עובדת שם. אותו דבר במרכז קשר, המקום שבו איפשרו להורים להיפגש עם הילדים בנוכחות העובדים הסוציאליים. היו קוראים לי שם סוזי, ואני הייתי מסתובבת בחדר עם סינר ומגב, מנקה, מסדרת, מכינה תה. ומסתכלת עליהם. לפי העיניים, יכולתי לדעת הכל".

     

    מבט אחד, היא אומרת, מספיק לה. זה הכוח שלה, זה כל מה שהיא צריכה כדי לעמוד על טיבו של אדם, לזהות מצוקה של ילד. "כשהורים המועמדים לשמש כמשפחת אומנה היו מגיעים לפה בפעם הראשונה, אחרי חמש דקות כבר הייתי קולטת אם הם מתאימים או לא. היו מקרים שבהם ממש אמרתי לפקידת סעד שהמשפחה הזו לא יכולה לקחת את הילד, שאני לא מסכימה. שילד זה לא תפוח אדמה שזורקים מיד ליד.

     

    "לפני שנה וחצי למשל באו לקחת מפה שני ילדים, אחים, בני שלוש ושנה וחצי. המועמדים לאומנה ישבו פה שעה, ואחרי שיצאו אמרתי לעובדת הסוציאלית, הילדים האלה לא ילכו אליהם. הלב שלי אמר לי הכל. היא שאלה למה והסברתי לה שמשהו לא בסדר איתם. בסוף לצערי לקחו אותם, ובאמת, אחרי חודש הם חזרו אליי ונשארו כאן עוד תשעה חודשים, עד שמצאו להם משפחה לתפארת.

     

    "חשוב היה לנו שהילדים ייצאו מאיתנו לבית טוב. היה פה פעם ילד אחד מהמגזר הבדואי. הסבתא נלחמה לקבל אותו, ובסופו של דבר הוא חזר למשפחה. אבל שלמה שנקשר אל הילד, לא עזב אותו. היה נוסע אליהם הביתה, בודק איפה הוא ישן ומה הוא אוכל, פותח את המקרר לראות אם קנו לילד כל מה שצריך, ואם היה חסר, היה נוסע ומביא לו בעצמו".

     

    לא רק תינוקות וילדים מצאו אצל אנג'ל ושלמה אלון בית חם. גם אמהות צעירות זכו להשתקם בצל קורתם. "היה כאן ילד שנולד כשאמא שלו הייתה רק בת 14", היא נזכרת בימים שלפני שהצטרפה לעמותת סאמיט. "הוצאנו אותו מבית החולים כשהיה בן כמה ימים בלבד. ביום הברית ביקשתי מהעובדת הסוציאלית שתבדוק אם המשפחה רוצה לבוא. הסברתי לה שלא מדובר במשפחה אלימה או מסוכנת, ואין סיבה שלא יגיעו. ובאמת הם באו, יחד עם האמא הקטנה. אני, כמו תמיד, התחפשתי לעוזרת. אולי את רוצה כוס תה שאכין לך, שאלתי אותה, וראיתי שיש לה עיניים טובות.

     

    "בסוף הברית היא התחילה לבכות, ביקשה להישאר פה עם התינוק עד הלילה. בכינו איתה שלמה ואני, ובסוף הצענו לה להישאר אצלנו בבית. היא התגוררה פה תשעה חודשים. הכנתי לה חדר, לימדתי אותה לטפל בילד, הלכנו יחד לטיפת חלב והיא הפכה לאמא לתפארת. אם היינו צריכות לצאת, הייתי שמה לה פאה ומשקפיים. אחרי תשעה חודשים היא עזבה אותנו עם הילד. כיום היא כבר נשואה, הילד אחרי בר מצווה, ואנחנו שומרים על קשר גם איתה. היא מתקשרת לברך אותי בימי הולדת ובחגים".

     

    היו גם מפגשים טעונים יותר עם המשפחות הביולוגיות. "לקחתי פעם את אחד הילדים לקופת חולים ופתאום נתקלתי באמא שלו. הכרתי אותה כי היא הייתה מהאזור, וידעתי איך היא נראית. היא גם הכירה אותי, רק לא ידעה שאני משפחת הקלט. כשראיתי אותה שם, כיסיתי מיד את הילד, עם חיתול על הראש. היא ניגשה, שאלה איך אני מרגישה ומי זה בעגלה. אמרתי לה הנכד שלי, שאלה אם היא יכולה לראות אותו, עניתי שלא, שהוא לא מרגיש טוב ויש לו חום, ונכנסתי ישר לרופאת הילדים".

     

    המלצה ממפקד חיל האוויר

     

    הפעילות של אנג'ל הסתיימה רק השנה, כשנדרשה לסיים את השליחות שלקחה על עצמה, עם הגיעה לגיל 70. בערב ראש השנה האחרון היא קיבלה גם מכתב הערכה מנשיא המדינה ראובן ריבלין. "שמו של הבית החם והפתוח שבנית בנתיבות הגיע אליי", כתב לה. "שמעתי על הנדיבות וההענקה ללא גבול, על היכולת הנדירה שלך להיות שם תמיד עבור אותן נשמות רכות, ברגעים הפגיעים והרגישים ביותר. אנג'ל הנפלאה, כשמך כן את, מלאכית שומרת. רבים מהילדים שהגיעו אלייך כבר בגרו והפכו לאנשים ולנשים. החיבוק האוהב שהענקת להם ודאי חקוק על לוח ליבם. המשיכי להפיץ את אורך הנדיר והמבורך בכל דרך בה תפני".

     

    גם מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, המכיר היטב את המשפחה משנות שירותו של שלמה בחיל האוויר, שלח המלצה לוועדה לבחירת מדליקי המשואה. "במהלך השנים נחשפתי לאנג'ל, הפועלת במסירות מדהימה כמשפחה אומנת", כתב. "עשייתה מהווה תרומה יוצאת דופן לחברה הישראלית וראוי שתזכה על כך להוקרה מהמדינה ביום העצמאות".

     

    "מלאכית", מכנה אותה אורית עמיאל, מנהלת שירות האומנה במכון סאמיט. "אישה נדירה שתרומתה לרווחת החלשים, הפגועים והמוכים בחברה שלנו, מהווה השראה לכולנו", היא אומרת. התרומה הזו בולטת עוד יותר, היא מסבירה, על רקע המחסור הקיים במשפחות קלט. "זה מספר חודשים שמשפחות אומנת החירום שלנו נמצאות בתפוסה מלאה. נכון להיום חסרות לנו לפחות ארבע משפחות אומנת חירום בעיקר בדרום, בערים מרכזיות כמו באר־שבע, אשדוד, אילת". גם אנג'ל מנצלת את ההזדמנות כדי לקרוא למשפחות נוספות לפתוח את הלב ואת הבית, "יש עוד כל כך הרבה ילדים שצריך להציל", היא אומרת.

     

    בינתיים, היא מנסה להתרגל לשקט החדש ששורר בבית. ב־25 השנים האחרונות הוא היה מלא בקולות צחוק, בכי, שירים ומשחקים של ילדים. על חלקם היא כבר מרשה לעצמה לספר לנו. הרבה סיפורים היא שומרת לעצמה. יותר מהכל חשוב לה להמשיך ולהגן על אותן נפשות ששלומן הופקד בידיה. חלק עצום מהטוב שפיזרה יישאר פה, חסוי בין הקירות האלה. קשה לה לסכם, כמו שקשה לה לקבל את זה שזה נגמר. כשאנחנו מתעקשות, היא רק אומרת "התקופה הזו, אלוהים נתן לי אותה במתנה, עכשיו זה הזמן שלי לנוח".

     


    פרסום ראשון: 01.04.21 , 16:40