להסתכל בקנקן

אחרי ששלושה סגרים גרמו לרובנו להתמכר לארגון ארונות, הכנת בצקים וגידול עציצים, נטפליקס עברה לשלב הבא. לא להיפרד מחפצים בברכות מרגשות כמו מרי קונדו או לארגן אותם לפי צבע כמו "דה הום אדיט", אלא להעניק לתחתונים מכיתה ו' או לעניבה של סבא משמעות ייחודית ויוצאת דופן. כזו ששווה לעשות עליה סדרת טלוויזיה. "סיפורי בגדים" היא סדרה חמודה וצבעונית שמנסה לספר סיפורי חיים יוצאי דופן, אירועים טרגיים או קומיים, דרך נוכחותם של פרטי לבוש בחיינו.

הפרק הראשון (והמאוד מוצלח) נפתח דווקא באלו שפריט הלבוש היחיד שרלוונטי לחייהם הם אוסף סנדלי קרוקס. זוג נודיסטים מבוגרים, עם עור מקומט ושומן שנשפך בלי להתבייש, התיישבו מול המצלמה בחינניות ששמורה רק לאמריקאים עם תחביבים מוזרים, ותיארו את הבחירה לחיות בקהילה נטולת בגדים. הבחירה המעט פרובוקטיבית הזו דווקא עשתה שירות נאמן לסדרה כולה, כיוון שדווקא המרואיינים נטולי הבגדים ידעו לתת מבט מעניין ומשעשע על מעט הבגדים שכן נמצאים ברשותם.

הבחירה לשלב אנימציה מושקעת בין הסיפורים האישיים של המרואיינים מקלה מעט על הטרחנות הנלוות בחלק מהפרקים, ובאופן כללי נראה כי הסדרה ארוכה מדי וערוכה מעט מדי. ועדיין "סיפורי בגדים" היא סדרה מתוקה שכיף לטעום ממנה, למרות עודף הקיטש או העיסוק האובססיבי בזהות ונראות. יש בה רגעים אותנטיים להפליא, משכנעים ומסקרנים. בשני פרקים שונים, למשל, ישנה התייחסות לבגדי אסירים. באחד, אסיר לשעבר שמלווה אסירים משוחררים לרכוש את הבגד הראשון שלהם מחוץ לכותלי הכלא. בפרק אחר, אסיר שבניגוד להנחיות הצר ועיצב מחדש את המדים שלו, שהיו רחבים וכעורים וגזלו ממנו את תחושת צלם האנוש. הוא שילם על כך בישיבה ממושכת בצינוק. הרגעים הללו מוצלחים דווקא בגלל הפער האדיר שלהם אל מול סיפורים מבולבלים וראוותניים של ילדה א־בינרית שדורשת טקס בת מצווה רפורמי א־בינרי (מה זה אומר מלבד חליפה מעט משונה? כנראה שכלום) או סבתא ממוצא פיליפיני שמתעקשת לרקוד תמיד עם אותו סוודר צהוב זוהר.

"סיפורי בגדים" לא תלמד אתכם לנקות את הארון, להיפרד מחפצים או לקפל חולצות בשיטה חסכנית ומסודרת שתזנח אחרי יום, אבל היא כן תאפשר לצופים בה לראות במלתחה אוסף של סיפורים אבודים, חוויות מצחיקות וטראומות שאולי שווה לזרוק לפח הזבל. בשביל סיכום שנת קורונה, זה אחלה בינג'.

החשש מהשפלה או פגיעה התחלף ביכולת של הצופים לראות אנשים שלמים, מעניינים, אפילו מצחיקים, מתחת לשכבות של צער, בדידות או הזנחה. כאלו ששווה לעקוב אחריהם גם בעוד שנה ולראות אם משהו השתנה. פער בין המציאות הפוליטית התזזיתית לבין השגרה האפלה בחצר האחורית של מדינת ישראל בעיקר מלמדת משהו על סדר עדיפויות מעוות חברתית, כזה שראוי לחשוף את פניו.