כאן התחנה ניר גלים

פגשנו אותם, עמודים זקופים מול הקרון, בוהים בו. הזיכרונות הציפו אותם. הם עמדו וצפו בציוד המכני הכבד שהציב במושב ניר גלים את הקרון על פסי הרכבת שנתרמו למטרה הזו על ידי רכבת ישראל. כל אחד נזכר במסע האישי שלו בימים האפלים ההם.

הם זכרו כיצד נדחסו לכל קרון קרוב ל־100 איש ללא אוורור, מים, מזון או שירותים. את ימי הנסיעה הארוכים בחוסר ידיעה לאן מועדות פניהם. את המתים הרבים שלא שרדו את המסע. זהו אחד מ־23 קרונות רכבת מקוריים שנותרו בעולם כולו.

"הקרון הזה בן 100 שנה, הוא אותר במוזיאון רכבות בגרמניה שנקלע לקשיים בגלל הקורונה והציע אותו למכירה", מסבירה רחל רוזנמן־עפר, מנכ"לית בית העדות בניר גלים. "הקדמנו מוזיאונים אחרים בעולם ששמו עין על הקרון ורכשנו אותו. מאותו רגע הוטלנו למערבולת שלא הכרנו שכולה ביורוקרטיה במיטבה עם אגרות, מיסים והובלות ימיות ויבשתיות. נקרו בדרכנו אנשים טובים שהפרויקט נגע לליבם, ובסופו של התהליך הקרון הובל מנמל אשדוד אל ניר גלים. כאן הוא ישמש מעתה אתר הדרכה לאלפי התלמידים שמגיעים לבית העדות כחלק מלימודי השואה".

רוזנמן־עפר היא דור שני לשורדי השואה. אמא שלה, חנה לבית גוטדינר, בת 84, שרדה את מחנה ברגן בלזן כילדה בת 8, ומשפחתה נלקחה ברכבת מהונגריה לאושוויץ. "הקרון שהוצב בחזית הבית הוא עדות אילמת ועם זאת חיה ומספרת", אומרת רחל. "שניים מתוך 23 קרונות הרכבת המקוריים שנותרו בעולם נמצאים בארץ - האחד בנתניה, בחצר בית יד לבנים, והשני כאן, בניר גלים".

דוד רובינגר

הנער מ"הקדיש ברכבת"

אליעזר (האוזר) שמעוני, בן 93, שורד שואה וממקימי המושב, היה נער בן 14 וחצי כשנסע ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא איבד את כל משפחתו, ושרד את צעדת המוות ואת מחנה בוכנוולד. זיכרונותיו מהנסיעות ברכבות המוות רוויים כאב. את הנסיעה לבוכנוולד ברכבת הפתוחה ללא גג במשך שבוע בשלג ובקור העז הוא לא ישכח לעולם. וגם לא את ערימות הגוויות.

אליעזר מכיר היטב את הקרונות הללו בהן הובל לאושוויץ. נפגשנו לראשונה לפני שנה וקצת, בטקס לציון 75 שנה לשחרור מחנה אושוויץ בפולין, רגע לפני פרוץ הקורונה. אני הייתי חלק מצוות משלחת העיתונאים שליוותה אז את הנשיא ראובן ריבלין לסיקור הטקס הרשמי. לא הצלחתי להסיר את המבט שלי מאחד הניצולים, שהגיע כחבר במשלחת של למעלה ממאה שורדים להשתתף בטקס. ניגשתי אליו. אדם נמוך קומה, עם משקפיים ופנים מחייכות, נתמך בזרועה של בתו. עוד בטרם הצגתי את עצמי הוא זיהה את שם משפחתי בתג שהיה תלוי על צווארי ומיד שאל אותי בהתרגשות, "תגידי, את בתו של נח קליגר?". עניתי לו "כן" בשקט. הוא נחנק מדמעות וביקש כיסא.

לא היה לי מושג מה קורה באותם רגעים. בתו רחל שתמכה בו והרגיעה את סערת הרגשות שלו הסבירה לי בהתרגשות גדולה: "אבא שלי, אליעזר שמעוני, בגיל של אביך שנפטר לא מזמן. הוא כל כך נרגש לראות אותך כי הוא תיכנן לפגוש את אביך ולא הספיק לומר את מה ששמר שנים רבות בבטן".

אליעזר אחז בידי בשתי כפות ידיו החמימות, הביט בי במבט שותק, כאילו מתלבט אם לומר לי את הדברים, ואז השמיע אנחה עמוקה. "יש דברים שנצרתי בלב כי העדפתי להאמין שהם לא באמת קרו וכי הזיכרון מתעתע בי", אמר בעצב ותיאר את מה שאירע בקרון ההשמדה לאושוויץ, אותו סיפור של "הקדיש בקרון הרכבת" שאבי המנוח כתב עליו. "רק אז הבנתי שכל הפלשבקים של ההזיות שבאו שוב ושוב על מה שהיה שם בקרון לא הניחו לי במשך השנים. כנראה בחרתי להדחיק. אני הוא אחד מהנערים בסיפור הקדיש בקרון".

עמדתי שם המומה, מקשיבה למילים שאליעזר סיפר לי דווקא במקום הארור הזה, על אדמת מחנה אושוויץ, והעיניים של כולנו לא נשארו יבשות. ידעתי היטב על מה הוא מדבר. הלא זה אחד מסיפורי העדות הזוועתיים ששמעתי מהשורד הפרטי שלי, אסיר מספר 172345. מה גם שאבא אכן פירסם כמה מאמרים בנושא וגם ציין את המקרה המזעזע הזה בספריו, איך שהם הגיעו למצב שבו ישבו על הגוויות בקרון כי לא היה בכוחם לעמוד מרוב רעב ותשישות פיזית.

וכך זה נשמע הפעם מפיו של אליעזר, הנער מאותו קרון גיהינום: "העמיסו הרבה אנשים מעבר למה שיכול היה להכיל הקרון. אנשים התחילו לדחוף, רצו יותר מרחב. אני לא מדבר חלילה על לשבת, לעמוד רצינו. החלשים שוב שילמו את המחיר ונפלו מהדחיפות. הם פשוט לא יכלו לעמוד בזה ומתו אחד אחרי השני. את המתים לא פינו מהקרון. אנחנו שמנו את הגוויות סביב הדופן של הקרון וזה שימש אותנו כספסלים. זה פינה קצת מקום, וככה נסענו עם המתים במשך ימים לכל אורך הדרך. אני תהיתי הרבה זמן אם זה נכון מה שאני זוכר. בלב שלי תמיד ידעתי שזה היה נכון אבל הדחקתי. לא יכולתי להאמין בדבר שחווינו בקרונות האלה שהיה איום ונורא. עד שלפני כמה שנים אביך, העיתונאי שכה הערכתי, ושהתברר לי שהיה איתנו באותה רכבת, העז ופירסם זאת במאמרים שלו".

אליעזר ישב שם באוהל הטקס על הכיסא, מרגע לרגע עיניו התעצבו וקולו נחלש, אבל הוא המשיך לספר לי את שידעתי. "יהודי אחד רצה לומר קדיש והוא ביקש מהאנשים מסביב בקרון להצטרף אליו. שאלו אותו 'מה פתאום נזכרת בקדיש עכשיו?', והוא ענה להם: 'אני רוצה להגיד קדיש על אבא'. שאלו אותו 'מתי נפטר אביך?', והוא השיב: 'לפני זמן קצר'. אחרי רגע הוסיף, 'אנחנו יושבים עליו'. נח אירגן מניין לאמירת קדיש, ואת כיכר הלחם שאותו יהודי נתן בתמורה אבא שלך חילק לכולם. לי הוא נתן מנה גדולה יותר כי זיהה שאני צעיר מכולם וגם חשד שטרם מלאו לי 13 אבל החליק כדי שאכנס למניין ואזכה לפת לחם".

מה שאליעזר לא ידע עד אותו רגע הוא שלסיפור הקדיש ברכבת, שפורסם באחד מגיליונות יום השואה של "ידיעות אחרונות", היה המשך. אחרי פרסום המאמר התקשר לאבא שלי אדם מחיפה עם מבטא הונגרי ואמר לו: "אני הצעיר מהרכבת, שביקש מכם לומר קדיש על אבי". הוא הציג את עצמו בשם אליעזר זלפרוינד. בעקבות השיחה המרגשת נח קליגר נסע לפגוש אותו בחיפה. עוד רגע של גורל שאי אפשר להסביר.

עכשיו אני פוגשת שוב את אליעזר שמעוני, הפעם במושב. אנחנו עומדים לצד הקרון הגרמני שהוצב כאן ביחד עם שורדי שואה נוספים שגרים כאן. "אני מביט בקרון שהוצב בחצר בית העדות, מתרגש, דומע ואומר בקול רם - והגדת לבנך". לצידו עומד דוד לייטנר (דוגו), בן 90: "כל מי שהיה בקרון כזה לא ידע לקראת מה הוא הולך. הייתי בן 14. אני זוכר שהיה ליל שבת, באמצע הנסיעה, הצפיפות והרעש, יהודי אחד מוציא בקבוק יין ומבקש שקט. פתאום שקט מוחלט והוא עושה קידוש. מסיים ואומר 'ברוך אתה ה' מקדש השבת' וטועם מהיין. אנשים סביב צעקו לו 'תן גם לנו מהיין', והוא עונה: 'תסלחו לי מאוד, אני לא יכול. עכשיו ליל שבת, שבת לפנינו ובעוד יומיים חג שבועות'. הוא רק חשב על זה שיישאר מספיק יין לקידוש. אנחנו יודעים היום שזו הייתה נסיעה להשמדה, אבל אז אף אחד בקרון לא הבין לקראת מה הולכים".

הזיכרונות הכואבים

ישעיהו דויטש, בן 94, מוסיף את החוויה המצמררת שלו: "אני זוכר שאני מועמס לקרון, מושלך לפינה השמאלית הרחוקה, מביט לאחור בניסיון ליצור קשר עין עם אבא, אמא והאחיות שלי. מסביב המולה ורעש, והמקום הולך ונהיה צפוף ומחניק. הדלתות נסגרות ונעלם לי קשר העין עם ההורים. שעות של נסיעה עד אושוויץ. זו המחשבה שלא עוזבת אותי – שוב ושוב אני זוכר איך נעלם לו שם בקרון קשר עין לתמיד".

ואם לא די בזיכרונות הכואבים שהעלה הקרון בניר גלים בקרב השורדים האחרונים במושב, הרי שהם התחילו למצוא פיסות זיכרון מנסיעה ברכבת אל הלא נודע. לפתע גם "צצו" מכתבים שהצהיבו לגמרי, שנרשמו על דפי פנקס קטן ברכבת בדרך לאושוויץ וכמובן מעולם לא נשלחו. למשל, מכתבים שנכתבו על ידי אביה של חנה שמעוני (גוטדינר) ואחיותיה, בהם שואלים בני המשפחה את האחים הגדולים שמצאו מסתור בעיר בודפשט לשלומם ומתארים את תחושת אי־הוודאות. השורדים החזיקו במכתבים כשעמדו מול הקרון, קוראים את המילים מהניירות הצהובים, מתקשים לחזור לאותם רגעים שלא יניחו להם לעולם בזיכרונם. עד הרגע האחרון בחייהם. •