יום השואה

אני לא דור שלישי, סבא וסבתא שלי עלו לארץ לפני המלחמה כנערים, והצד השני בולגרים. ובכל זאת תמיד הרגשתי בעוצמה רבה את היום הזה והפכתי להיות אובססיבית לגבי השואה.

אבל רק כשהפכתי לאמא התחלתי באמת גם להרגיש אותה. את השואה.

אני זוכרת שהחזקתי את רשי בזרועותיי כשרק נולד, הינקתי אותו במיטה ורציתי להגן עליו מכל רע ולשמור עליו מכל משמר, ובתוך כל תחושת האהבה העצומה והאינסופית, חילחלה לתוך ראשי בעתת האימה של "מה אם הייתי בשואה עכשיו?", כלומר מה אם במקום לשכב פה במיטה בתל־אביב עם התינוק שלי בן השבוע בשנת 2017, הייתי באותה סיטואציה ב־1940 בפולין?

כרווקה חשבתי שהיו יכולות להיות לי הרבה אופציות (יחסית) - לברוח, להסתתר, להצטרף לפרטיזנים. אבל כשפתאום הכה בי גודל האחריות על עולל קטן, תינוק יונק וחסר אונים, הבנתי שאין ולא היו אופציות. שום דבר בעצם. פתאום כל הרעיונות היצירתיים שהיו לי, אומץ הלב שדמיינתי, התכווץ לנקודה קטנה של פחד אימים וחוסר יכולת לפעול.

עכשיו כשנולדה תמרה ואני עם שניים, אני מרגישה את זה עוד יותר בעוצמה. אני חושבת על כל האמהות הצעירות שהיו צריכות לקבל החלטות נוראיות, על איך נתנו ילדים לשכנים וההורים הלכו להתחבא, איזה קושי לא ייאמן. ואני? הייתי מסוגלת פשוט לתת את שני האוצרות שלי לשכנים וללכת מבלי לדעת מה קורה איתם ואם בכלל אראה אותם שוב? האם הייתי מסוגלת פשוט לשלוח את רשי בגיל ארבע באיזו רכבת אל הלא־נודע? האם הדעת מסוגלת לתפוס דבר כזה?

אמא שלי מספרת שפעם ביום השואה היינו באוטו, הייתי בת ארבע או חמש ועמדתי בין שני הכיסאות (אז לא חשבו על כיסאות בטיחות וילדים פשוט היו עומדים באוטו) והייתה צפירה ויצאנו מהאוטו ונעמדנו ואז שאלתי אותה, איפה היה אלוהים ולמה הוא לא שמר על הילדים. ואמא שלי ענתה לי שזו שאלה שגם לאנשים הכי חכמים בעולם אין תשובה עליה. ואני שתקתי קצת ואז עניתי לה - "אלוהים היה תינוק אז, ובגלל זה הוא לא יכול היה לעזור". כמה מהר נתתי לו פטור.

אני מחזיקה את רשי ותמרה חזק, השעה חמש וחצי בבוקר. תמרה מתחילה קצת לבכות כי אולי זה חיבוק חזק מדי. אחר כך אני מלבישה את רשי לגן, והוא אומר לי שהוא אוהב אותי ומי יבוא לקחת אותו היום מהגן.

"אבא", אני אומרת לו. "אבל את תחזרי גם, נכון?". "ברור" אני מנשקת אותו בחוזקה.

"ואת לא תעזבי אותי אף פעם?"

"אף פעם אהוב שלי"

"גם אם יבואו ציידים?"

"למה ציידים?"

"כי בכיפה אדומה הצייד הוא טוב כי הוא מציל את סבתא, אבל בבמבי הצייד הוא רע כי הוא צד את אמא של במבי. אז הצייד הוא טוב או רע?"

"הצייד הוא בן אדם", אני עונה לו. "האדם יכול להיות הכי טוב בעולם. והוא יכול להיות האכזר מכולם".