ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    זיכרון בסלון
    חדשות • 06.04.2021
    הבחירה בידינו
    רוני קובן

    כשהייתי ילד היינו נערכים מדי שנה לביקורה של דודה רות. הדודה, אחותה של בטי וינוגרד, סבתא של אימי, הייתה מגיעה כל שנה מניו־יורק לארץ לשבועות הטעונים האלה שבין פסח ליום העצמאות. במרפסת הקטנה בביתה של סבתא בטי חיכו לה מיטת סוכנות וכיסא מתקפל איתו נסעה יום־יום באוטובוס לחוף הים. אם היה משהו חשוב לדודה רות, משהו שבער בנשמתה, זה לספר ולהפיץ השכם והערב את שמה של האישה שהצילה אותה במלחמה. רות הייתה אז אישה יהודייה צעירה בהיריון עם תינוקת, לא היה לה שום סיכוי עד שהגיעה מריה שהחביאה אותה. כשדודה רות הייתה הוגה את שמה של מריה היא הייתה מניפה את ידיה באוויר, הגוף רצה להמשיך לספר את מה שקרה, אבל הפה לא הצליח לומר את המילים. מבט של חיה פצועה היה שוטף את עיניה והיא הייתה צונחת לתוך חיקה של אחותה. אני זוכר טוב־טוב את החיבוק הזה של סבתא בטי. היו בו כל הרוך והחמלה שבעולם.

     

    אני כבר בן הדור השלישי. המשימה שמוטלת על כתפיי ועל בני דורי גדולה ומורכבת. איך נעביר לדור הבא, לבנינו ובנותינו, את המציאות של השואה, איך נספר להם מה קרה שם כשכוכב האפר עליו כתב ק. צטניק יתחיל להתרחק וכבר לא יהיו בינינו ניצולים ששרדו את התופת. לפני שלוש שנים אירחתי בתוכנית הראיונות שלי "פגישה" את הרב הראשי לשעבר, ישראל מאיר לאו, שניצל בגיל שמונה ממחנה הריכוז בוכנוולד. כששאלתי אותו "מה תרצה לומר למי שבשבילם השואה היא היסטוריה רחוקה?", הרב לאו ענה לי: "אנחנו אלופים בלמות יחד, אבל לחיות יחד - בקושי טוראים". חשבתי על המשפט הזה הרבה בשנה האחרונה. איך דווקא בימים שבהם מגפה איומה הכתה בנו ללא רחם, בלי לברר קודם אם אתה חילוני או חרדי, ימני או שמאלני – דווקא בשנה הזו הפילוג רק הלך וגדל. אני מקווה שעכשיו, כשהרחובות נפתחים, ייפתחו איתם גם הלבבות. שנבין שבסוף אין לנו תקומה אם לא נלמד לחיות ביחד.

     

    השיעור השני שאני לוקח מהקורונה ליום הקדוש הזה הוא שאסור להשוות. במדינה שבה פוליטיקאים משווים אויב כזה או אחר להיטלר ובמגרשי הכדורגל “נאצי” היא קללה רווחת, כדאי שנעדן את השיח ונפסיק לעשות זילות של מה שקרה שם. כמה קיטרנו על שבועות של סגר, על מגבלה של קילומטר, על יום שאין בו ביצים במכולת. מהן כל מצוקות הקורונה האלה למול יום אחד בגטו. שעה אחת בגיהינום של רעב ומחלות ופחד מוות. אסור להשוות כי אי אפשר להשוות. מה שאתם עברתם אז צריך להיות בשביל כולנו מופת של עוצמה פנימית, אמונה וגם חמלה.

     

    וזה מוביל אותי לשיעור השלישי שלקחתי מהקורונה, והוא משמעותי במיוחד דווקא ביום הזה: חמלה. הקורונה לימדה אותנו כמה חשוב להיות ערבים זה לזה. להפסיק להסיט את המבט כשאנחנו נתקלים בסבלו של האחר, להושיט יד. את השיעור הזה אתם, הניצולים, כבר לימדתם אותנו מזמן. אפשר לספר את השואה בשרשרת מעשי זוועה. אבל אפשר גם לספר אותה באינספור רגעים של חסד, כמו הסיפורים שסיפרה דודה רות על מריה. איך מעשה שנראה קטן, כמעט שולי, הופך בשביל מישהו אחר לעולם ומלואו. לפעמים אפילו מציל את חייו. הרב לאו חיפש במשך שנים את פיודור, השבוי הרוסי שהציל אותו כשהיה ילד בבוכנוולד. לבסוף גילה שפיודור מת אך יש לו שתי בנות. הוא הזמין אותן לישראל לביתו ודאג שיגיעו אליו גם ילדיו, נכדיו וניניו. וכששתי האורחות שאלו את הרב לאו "מי כל האנשים האלה?", ענה להן הרב: "אלה האחים שלכן. כל האנשים האלה לא היו קיימים אם אבא שלכן לא היה מציל אותי". "אתה ראית בחייך אנשים ברגעים הכי טובים והכי שפלים שלהם", שאלתי את הרב בסוף השיחה, "איך אתה מסביר את זה?". "הכל צפוי והרשות נתונה", ענה, "זכות הבחירה ניתנה לכל בן אנוש. ישנה הדרך של אייכמן וישנה הדרך של פיודור. הבחירה בידיך, בידיכם, בידינו. לקצוות של הטוב והרע - אין גבול. עכשיו רק נותר לנו לבחור". ¿

     

     

    רוני קובן ינאם הערב בטקס השנתי של עמותת “אביב לניצולי השואה” שישודר ברשתות החברתיות

     


    פרסום ראשון: 06.04.21 , 23:12