ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    24 שעות • 06.04.2021
    בשם הסב
    חיים בירן בנה את טנק המרכבה, נכדו אסף משרת בגדוד ברדלס. צביקה טפר שירת בשייטת 13, נכדו א' הוא לוחם בדובדבן. חיים לובלינר לחם בשריון, נכדו רועי התגייס גם הוא לחיל. אשר גורן שירת בנח"ל מוצנח, נכדו איתי הוא נהג טנק. ערב יום השואה: ארבעה ניצולים שהתגייסו לצה"ל ולחמו על קיומה של המדינה מספרים ביחד עם נכדיהם החיילים על המורשת שעברה מדור לדור. משואה לתקומה
    קורין אלבז-אלוש

    הם שרדו את התופת של השואה, עלו ארצה בסיום מלחמת העולם השנייה והתגייסו לתפקידי לחימה בשורות צה"ל שעשה את צעדיו הראשונים. לאחר מכן הקימו משפחות, והמורשת שהנחילו מתממשת עד היום – עשרות שנים אחרי – כאשר נכדיהם הולכים בדרכם ומשמשים בתפקידי לחימה בצה"ל. חיים ונכדו אסף, צביקה ונכדו א', חיים ונכדו רועי ואשר ונכדו איתי מגלמים את הסיפור המופלא של העם היהודי ומדינת ישראל – משואה לתקומה. "הנכדים הם הניצחון הכי גדול שלנו", אומרים הסבים.

     

    חיים (בירו) בירן (83) והנכד סמל אסף בירן

     

    לחיים בירן יש רזומה צבאי מרשים: הוא אל"מ בדימוס. חיים עלה מהונגריה אחרי שניצל בזכות מפעל ההצלה של ד"ר ישראל קסטנר. בצה"ל שימש כמפקד מפעל המרכבה והיה אמון על ייצור הטנק הישראלי. "ליוויתי מבחינה הנדסית את כל סוגי הטנקים שהיו בצה"ל, למעט אחד, מבחינת ייצור, שיקום והשבחה", הוא מספר. "הקמתי את קו הייצור של מרכבה סימן 1. מאז שחתכנו את חתיכת הפח הראשונה ועד שמסרנו אותו לשריון. זה קרה במהירות שיא. עד היום מדובר בזמן הקצר ביותר שטנק כלשהו נכנס לשימוש".

     

    במהלך שירותו נשלח חיים לסיור לימודי במפעל צבאי בגרמניה. הוא כתב על החוויה: "מלבד התועלת המקצועית הרבה שהפקתי מהסיור, נגרם לי גם סיפוק אישי רב, גאווה גדולה. אני, קצין ישראלי, שהייתי כ'ארנב לצייד', שניצל בנס, שידו נמחצה תחת מגפו של החייל הנאצי, שחמישה מבני דודיו נרצחו באושוויץ, שהקים משפחה בישראל ומשרת בצה"ל – זוכה לכבוד ממלכתי על ידי קצינים גרמנים. זו הייתה הרגשה עילאית, חונקת את הגרון עד כאב".

     

    "הנכדים גורמים לי להרגיש בן 18 ". חיים לובלינר ונכדו רועי | צילום: גיל נחושתן
    "הנכדים גורמים לי להרגיש בן 18 ". חיים לובלינר ונכדו רועי | צילום: גיל נחושתן

     

     

    לחיים שמונה נכדים, כולם בנים, כולם לוחמים, חלקם שירתו ביחידות מובחרות. הקשר שלו עם הנכדים, ובהם אסף, תמיד היה חם. "אני מלווה את אסף מאז שנולד ולאורך האירועים החשובים בחייו", הוא מספר, "זה היה בבית הספר ועכשיו בצבא. עושה לי טוב בלב לראות אותו היום לוחם בצה"ל. זו גאווה גדולה".

     

    אסף מספר שהבחירה שלו להתנדב לתפקיד לחימה בגדוד ברדלס בחיל הגנת הגבולות היא תוצאה ישירה של הקשר שלו עם סבו. "היה לי חשוב לעשות תפקיד משמעותי", הוא אומר, "יש לשירות חשיבות גדולה במשפחה שלנו. יש אצלנו טייס, אנשי מודיעין, לוחמים ביחידות השונות – וזה בזכות סבא, העבר שלו והתרומה הגדולה שלו לצבא. בכל מקום אנחנו מספרים את הסיפור של סבא. לבית הספר הוא היה מגיע בעצמו כדי לעשות את זה. חשוב שזה יעבור לדורות הבאים".

     

    צביקה טפר (80) והנכד סמל א'

     

     

    "אני מלא הערכה לסבא". אשר גורן ונכדו איתי | צילום: הרצל יוסף
    "אני מלא הערכה לסבא". אשר גורן ונכדו איתי | צילום: הרצל יוסף

     

     

    צביקה נולד באוקראינה. כשהחלו הרוסים לרדוף את היהודים משפחתו ביקשה לברוח מהמדינה, אלא שהרכבת שבה נסעו הופצצה ואביו נהרג. אימו החביאה אותו בתוך שק תפוחי אדמה, עד שהגיעה למנזר אוקראיני. צביקה הוחבא במקום בתקופת המלחמה, ואימו עבדה שם. "ניצלתי בזכות זה שלא עברתי ברית מילה", מספר צביקה, "היו באים למנזר לבדוק אם יש יתומים יהודים, וזאת הייתה הדרך לבדוק".

     

    בתום המלחמה צביקה ואימו יצאו למסע לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל מארסיי בצרפת, הפליגו ארצה, אלא שהבריטים אסרו את כניסתם והם נדדו לקפריסין. אחרי שהייה של חצי שנה באי השכן הם סוף־סוף זכו להיכנס לארץ המובטחת.

     

    "התחלתי לספר את הסיפור שלי רק כשיצאתי לפנסיה", משתף צביקה, "הרגשתי רגשי אשמה כל הזמן. הנכדים מאוד מתעניינים במה שקרה וזה עושה לי טוב".

     

    א' הוא היום לוחם ביחידת דובדבן. עוד לפני הגיוס בחר ללמוד בתיכון במשך שלוש שנים במגמה ייחודית: משואה לתקומה. היה לו חשוב להעמיק בנושא השואה בעקבות עברו של סבו. במסגרת הלימודים טס א' בין היתר עם משלחת לגרמניה ולפולין. בנוסף, היה לו חשוב לשרת ביחידה מובחרת, בדיוק כמו סבו, שהיה לוחם בשייטת 13 לאחר שעלה ארצה.

     

    "רציתי להיות ביחידה מובחרת כמו סבא". צביקה טפר ונכדו א' | צילום: גדי קבלו
    "רציתי להיות ביחידה מובחרת כמו סבא". צביקה טפר ונכדו א' | צילום: גדי קבלו

     

     

    "הטלפון שהכי ריגש אותי אחרי שסיימתי את המסלול בדובדבן היה מסבא", א' מספר, "לא אשכח לעולם את השיחה הזו. לא נאמר בה הרבה, אבל ההתרגשות שהייתה בקולו, הגאווה ששמעתי, היו כל מה שהייתי צריך כדי לדעת שאני בדרך הנכונה. רציתי להיות ביחידה מובחרת כמו סבא שלי ולגרום לו גאווה".

     

    צביקה שירת גם במילואים בשייטת אלא שהוא חלה בסרטן. לאחר שסיים את הטיפולים הכימותרפיים החליט לחזור לחבריו ביחידה, אף על פי שקיבל פטור מהמילואים. "סבא תמיד חשב על ההגנה על המדינה", מספר א', "הוא מקור השראה עצום עבורי".

     

    חיים לובלינר (80) והנכד טוראי רועי שמיר

     

     

    חיים הוא ניצול שואה שעלה מפולין ארצה בסיום מלחמת העולם השנייה. הוא שירת בחטיבה 7 של השריון ונדרש במסגרת תפקידו ללמוד איך לתפעל טנק. לשם כך הוא הצטרף לתרגיל שנערך בגרמניה. מבחינתו, הרגע הזה היה אחד המשמעותיים בחייו. "התאמנו מהבוקר עד הערב בקור מקפיא", חיים מספר, "ובסוף הגענו לארץ מיומנים בהפעלת הטנק".

     

    רועי אומר שתמיד חלם ללכת בעקבות סבו. ואכן, ממש לאחרונה הוא התגייס לחיל השריון. לחיים, אגב, יש נכד נוסף בחיל, קצין. "הנכדים גורמים לי להרגיש כמו בן 18", הוא אומר, "בגיל 45 סיימתי את המילואים אבל אני עדיין מתגעגע לשירות הצבאי".

     

    רועי מספר על יחסיו עם סבו: "יש לנו קשר מדהים. גם בתקופת משבר הקורונה שמרנו על קשר, דרך הזום. אני מדבר עם סבא על הכל ומתייעץ איתו המון. הוא מצחיק וכיפי. יש לנו מלא שיחות על הצבא. רציתי להתגייס לחיל השריון כדי להמשיך את הדרך של סבא וגם משום שמדובר בכוח מאוד מכריע במהלך מלחמות".

     

    הסב חיים אומר: "אני מאוד גאה בבחירה של רועי, אבל הוא צריך לקחת בחשבון כמה דברים בשירות הצבאי שלו. למשל, שבטנק הוא יחטוף הרבה מכות. מאוד צפוף שם. אני מכין אותו להכל".

     

    אשר גורן (82) והנכד רב"ט איתי פוזנר

     

     

    אשר הוא ניצול שואה שעלה מהונגריה. הוא איבד במלחמת העולם השנייה את אביו, ואימו נפטרה זמן קצר לאחר מכן. אחרי שהנאצים כבשו את הונגריה הוא ומשפחתו נלקחו למחנה ההשמדה אושוויץ. בנסיעה לשם, בשטח אוסטריה, הופצצה הרכבת ונעצרה. אשר ומשפחתו נלקחו למחנה ריכוז.

     

    "עברתי שתי צעדות מוות בשלג מקפיא", הוא מספר, "הייתי קטן ואחי סחב אותי בתיק. אין לי הרבה זיכרונות מהמלחמה, אבל יש אחד שלא אשכח. אימי נפלה באמצע הצעדה, וקצין גרמני במקום לירות בה, מה שהם היו עושים למי שנופל, ביקש ממנה לקום. היא הצליחה להתרומם ולהמשיך במסע. בסוף מה שזכרתי מהמלחמה זה את הגרמני הרחמן, כמה שזה נשמע לא הגיוני".

     

    לאחר השחרור של האמריקאים משפחתו של אשר זכתה לאשרת כניסה לארצות־הברית. אלא שבאחד מניסיונותיו למצוא אוכל למשפחה פגש אחיו הגדול של אשר בחייל בריטי ששירת בבריגדה שנשא סמל של מגן דוד. החייל סיפר שהם מבריחים יהודים דרך איטליה לארץ ישראל. "אחי שיכנע את כל המשפחה שזה המקום הכי בטוח ליהודים", אשר נזכר.

     

    אשר היה בן שמונה כשעלה ארצה עם אחיו. הוא התחנך במוסדות של עליית הנוער. בגיל 18 התגייס לנח"ל מוצנח ולחם במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. "התגייסתי, עברנו אימונים קשים וחזרתי למשק", הוא מספר, "הקמנו גרעין שייסד את כפר מימון, ואת המילואים עשיתי בצנחנים".

     

    הנכד איתי הוא היום נהג טנק בגדוד 82 של חטיבה 7. הוא מתגורר בכפר מימון, סמוך לסבו. "היה ברור לי שאהיה לוחם כמו שאבי היה וכמו שסבי היה", הוא אומר, "הסיפור של סבא שלי מלווה אותי תמיד ונותן לי מוטיבציה להמשיך ולא לוותר לעצמי. עצם זה שאנחנו פה, וסבא לצידי, זה לא מובן מאליו. אני מלא הערכה וגאווה לסבא". השיחות בין הסב ונכדו עוסקות בעבר ובהווה. "סבא מאוד מתעניין בכל מה שאני עושה בצבא, ואני נהנה לשתף אותו ולשמוע גם את החוויות שלו", אומר איתי, וסבא אשר, שמתרגש מהמילים של נכדו, מסכם: "אני גאה לראות את הנכד שלי במדים. הנקמה הכי גדולה שלי בנאצים היא 14 הנכדים שלי". •

     


    פרסום ראשון: 06.04.21 , 23:34