לא הוד ולא הדר

תחושת הפורמליות, שליוותה שלשום את פתיחת משפטו של ראש הממשלה, הפכה אתמול כבר לחמיצות. בלא נוכחותו של נתניהו, שהמתין באותה שעה בדריכות להודעת הנשיא, המשפט הגיע לתחנה הצפויה. פרקליטי נתניהו, ובעיקר פרקליטיהם של שאול ואיריס אלוביץ', החלו לאתגר את התביעה בתיק 4000. הם טענו שבית המשפט והפרקליטות מקשים עליהם להגן על מרשיהם. כמו כן, הם ביקשו לפסול ראיות הקשורות לטלפון של אילן ישועה. השופטים דחו את בקשותיהם כהרף עין והסנגורים כבר מאיימים לערער לבית המשפט העליון. צוות התביעה כבר יודע: תהיה כאן הקזה מתמדת של דם, יזע ודמעות בין הצדדים, וכל זאת עוד טרם החלה החקירה הנגדית.

עדותו של ישועה אתמול הייתה מהדורה חוזרת של דבריו ביום שני. הבטן מתכווצת למשמע עדותו: הלחצים שבהם עמד, ההשפטה לכאורה שעבר על ידי הזוג אלוביץ', "'הסוד" הגלוי שחלקו עובדי "וואלה" שהבינו שהם אנוסים לעשות דבר שאין לו קשר לעיתונות מקצועית. שיא עדותו היה "הפגישה הלילית" בבית משפחת אלוביץ' שאליה זומן בניסיון, לדבריו, לתיאום עדויות.

אבל האווירה המדכאת שעולה מהמשפט הייתה תמונת ראי של הריח הבואש שעלה מהמערכת הפוליטית: לראות את הנשיא ריבלין, הדמות היחידה המאחדת במדינה, מתפתל על דוכן הנאומים בבית הנשיא כדי להכריז על נתניהו כמי שעליו יטיל את הרכבת הממשלה, היה מראה כמעט מכמיר. שלושה חודשים לפני שהוא עוזב את הכס ולאחר שלוש מערכות בחירות, שרק הגבירו את השבר הפנימי, נראה הנשיא כמי שחדוות חיים ניטלה ממנו: הוא התפתל בין הפעולה המתחייבת על פי החוק, בד בבד הקרין את אי־שביעות רצונו מהטלת מנדט על מי שקורא תיגר על הממלכתיות ועומד למשפט. ובאמת, אין היום במרחב הציבורי שתי דמויות כה מנוגדות – ערכית, נורמטיבית ומוסרית מאשר ריבלין ונתניהו.

תחושת החמיצות וההחמצה לא הרפתה גם למראה השבעת הכנסת החדשה: לא הוד ולא הדר היה שם. ח"כים מתרוצצים במסדרונות תחת איום שאולי עוד כמה חודשים יעמדו שוב לבחירה. והשיא? התמונה האבסורדית ששודרה ממרפסת הכנסת. על רקע יופייה של גבעת מוזיאון ישראל, יושבים לשולחן עגול נתניהו – המסית הגדול ביותר נגד שלטון החוק והממלכתיות הישראלית – כשלצידו, התלמיד שעולה על רבו באותם פרמטרים, יו"ר הכנסת יריב לוין. ומולם יושבת נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, האבוקה הנושאת היום את עצמאות שלטון החוק.

התמונה הפסטורלית הזו, לכאורה, היא מקסם שווא לחשרת העננים המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית. אבל התמונה הייתה רק הקדימון למה שיתרחש כעבור שעה. הצילום המסורתי שלא היה – היעדרו הרועם של נשיא המדינה, אשר לראשונה מאז קומה לא כיבד בנוכחותו את התמונה המסורתית המתעדת כנסת חדשה.