נולדה בווילנה (היום בליטא). למדה בגימנסיה תרבות בווילנה. חניכה של השומר הצעיר. בשנת 41' נכלאה בגטו וילנה. הייתה חברה במחתרת ה־FPO, ארגון הפרטיזנים המאוחד, בגטו. יצאה עם קבוצה דרך הביוב והצטרפה לפרטיזנים ביערות רודניקי. הייתה לוחמת. השתתפה במארבים ובמיקוש רכבות, חיבלה בקווי טלפון ובגשרים והשתתפה בפעולות נקם נגד משתפי פעולה עם הנאצים. בהמשך פעלה ב"בריחה". הוריה ואחיה היחיד נספו בשואה. הייתה חברה בקבוצת "נקם" שאורגנה על ידי אבא קובנר אחרי המלחמה. ב־1946 עלתה לארץ, לעין החורש. הייתה בגרעין שהקים את קיבוץ יקום. עבדה, בין השאר, בחמ"ד, חיל המדע. כתבה את "רשימותיי לגיורא", רשימות לבנה היחיד, על פי בקשתו, בהן תיארה את תולדות משפחתה וקורותיה שלה. הרשימות נקטעו ולא הושלמו כשבנה הלך לעולמו. אלמנה. אמא של גיורא ז"ל.

במקרה הייתי שייכת לקבוצה לוחמת כל הזמן. אם זה ביער ובגטו וב"נקם". אני לא רק ראיתי. אני גם חוויתי.

הייתי צעירה, הייתי מרדנית, הייתי אדם אידיאולוגי. הייתי חניכת שמו"ץ (השומר הצעיר ‑ ח.ק). זה לא בישראל, זה בווילנה. זה משהו לגמרי אחר. שמו"ץ היא תנועה מאוד קיצונית, מאוד חריפה, מאוד מקשה, מאוד דורשת, מאוד מצפה מחניכיה. בהשקפה ולא רק בהשקפה ציפו מאיתנו לחיות את השקפתנו יום־יום ושעה־שעה, ואני כנראה קיבלתי את זה מאוד ברצינות.

כשהתארגנה FPO אבא (קובנר ‑ ח.ק) ניגש אליי. הוא דיבר איתי והציע לי להצטרף, ואצלי זה היה דבר מובן מאליו. אני כל הזמן חשבתי שמשהו אמור לקרות. רק לא ידעתי איך ומה, אבל ידעתי שמשהו חייב להשתנות. כמובן שהצטרפתי. אנחנו היינו קבוצה אידיאית שהתכוונה לקומם את יהדות וילנה נגד הנסיעה למחנות המוות. אנחנו חשבנו להיות החלוץ של יהדות וילנה. אנחנו חשבנו שאנחנו נוכל לשכנע את הציבור שיתנגד, שיתקומם.

באותה תקופה שימשו לי מופת לוחמי מצדה. הקראתי פרקים מהספר "המצדה" של למדן. הזדהיתי עם אנשי מצדה, כי האווירה הייתה כזו. האווירה בתוכי. עד היום אני זוכרת שהלכתי עם זה בכיס והקראתי פרקים.

צילום רפרודוקציה: יריב כץ, באדיבות פרופסור דינה פורת

***

כשיצאתי ליער אחי כבר לא היה. אני לא הייתי בבית הרבה מאוד זמן. הייתי מגויסת. באתי רק להגיד לאמא שאני יוצאת, שהיא לא תחכה לי כי אני לא אבוא. אימי הייתה אישה מאוד מעשית ומאוד חזקה ומאוד חכמה ומאוד אמיצה, רק בעלת השקפה שונה משלי. והיא הכינה את הכל בשביל שאנחנו נצא למסתור. בגללי היא לא יצאה. בינתיים חטפו את אחי מהרחוב והובילו אותו לאסטוניה. שם הוא הלך למות במחנה. הוא היה מאוד מעודן, האח.

הפרידה מאימי נשארה איתי לאורך כל הדרך, ובמיוחד בשנים עכשיו. זאת הנקודה הכי מטרידה שנותרה לי ממשפחתי. היא עמדה מצידה השני של דלת זכוכית. רציתי להגיד לה שלום, לתת נשיקה. והיא לא נתנה לי.

בצאתנו מהביוב ליער היה עוצר. אנחנו הלכנו מרחק של מאה מטר, זוג ועוד זוג ועוד זוג. הגרמנים עצרו זוג ועוד זוג. במקום תעודות, הלוחמים הוציאו את נשקם. הגרמנים העבירו אותם לכיכר, איפה שישבו כל היהודים וחיכו שיובילו אותם, חלק לעבודה וחלק למוות. בין הארבעה הייתה נערה שמה אסיה. אסיה, זה היה שמי בבית, כל החיים.

אחרי שהגעתי מהיער, כעבור שנה, הלכתי לחפש את אמא. הלכתי למקום שהיה פעם ביתי. נודע לי שהידיעה על לכידתם של ארבעת לוחמי FPO שנתלו חיים, בהם נערה בשם אסיה, הגיעה לאימי. אימי הייתה בטוחה שזו אני, בתה. היא הלכה לראות אותי תלויה בשביל להצטרף אליי.

אימי הלכה למוות כתוצאה מכך שאני עזבתי אותה, הלכתי לפרטיזנים. זה דבר בלתי ניתן לתפיסה שהיא יצאה בכוח מתוך המחבוא. הם כולם נשארו בחיים במחבוא. לא מצאו אותם. הסיפור של אמא זה הדבר הכואב ביותר מבחינת החלטה שעשיתי. הדבר הזה נשאר.

אני לא יצאתי לחיות. אני יצאתי למאבק. אחרת לא הייתי יוצאת בלי אמא.

קשה לי מאוד לחיות עם זה. אני כל הזמן חושבת שלו הייתי בעלת כסף, בעלת נכסים, הייתי עושה סרט. חשבתי "הפרידה מאימי" זה סרט כל כך חזק. אני כל הזמן נושאת את זה איתי.

***

ירדנו לתעלות הביוב, דרכן יצאנו מהגטו. השחלתי את עצמי פנימה, אל תוך הזוהמה. תוך דקה מצאתי עצמי מקופלת בתוך התעלה שקוטרה 80 ס"מ. רגליי שקעו ברפש שהלך והעמיק. זחלתי. בחוץ ירד גשם שוטף והכל נכנס לתוך כניסת הביוב, המים מילאו את הצינור והגיעו לי עד הסנטר. הצחנה הייתה גדולה. אחד הבחורים, גבר גבוה, התעלף וסתם בגופו את התעלה. סחבנו אותו הצידה, איפה שיש מקום חדירה לאוויר ולאור, והוא שם התאושש. המשכנו להתקדם.

אני לא יודעת איך עברנו את זה. כשיצאנו משם הגשם המשיך ללוות אותנו, והוא שטף את כל הצואה.

***

בפרטיזנים אני הייתי ביחידה הלוחמת. השם של הגדוד שלנו היה "בעד הניצחון". היה גם עוד גדוד, "נקם". בכל גדוד היו פחות או יותר 60 לוחמים. ארבע קבוצות. כל קבוצה היה לה מפקד.

בדרך כלל נשים שהיו ביחידות פעילות היו קשריות. היו מביאות פרטיזנים ליער, היו יוצאות לארגן משהו או להעביר תקשורת. בדרך כלל הן היו צריכות להיות דומות לאריות. אני לא הייתי קשרית. אני הייתי ביחידה לוחמת.

עשינו כל מיני פעולות, כל מה שהיה צריך. ניתוק פסי רכבת, ניתוק קשר טלפוני, לשים דינמיט על כבישים שהצבא נע עליהם בלילה.

מה היה הכי קשה? שלא יצאת לפעולה. הייתי מתווכחת לפעמים. ראיתי את הרשימה של היוצאים ולא ראיתי את עצמי בתוך הרשימה, אז היה לי ויכוח תמיד. זה היה מאבק לצאת לפעולות. נאבקנו לא לפגר אחרי הגברים.

***

הייתי ביער ואחרי כן הייתי ב"נקם", באירופה.

עברתי מדרום אירופה עד הצפון הרחוק. הייתי ברגל ועל הרכבת, בין שני קרונות. איך נסעתי? אני לא יודעת. היום אני זקנה, צולעת, אני לא יודעת איך עשיתי את כל זה. זה לא פשוט לעלות על רכבת, ולא נותנים לך להיכנס ואין לך בכלל כרטיס, ואת בניירות מזויפים, את לא בשמך, את לא חסיה, והייתי קופצת לפני שהרכבת הייתה נעצרת, בין שני קרונות.

אבא היה ידיד מאוד קרוב שלי. אני לא מכירה אדם ברמה שלו. לא הכרתי יותר אנשים כמוהו. גם ביצירה, בכתיבה, בתור איש רוח, מנהיג, דובר, נואם בחסד עליון. לא מתאים לשום תקופה. אני עברתי איתו המון זמן. גם ביער וגם בגטו וגם באירופה, ואחרי כן ב"נקם".

רציתי לנקום בנאצים. כשנשארתי בחיים הרגשתי כמו מישהו שנכשל.

אנחנו לא הגענו לתוצאה רק בגלל שהכשילו אותנו. ראו בנו סכנה להקמת המדינה. יש משהו בזה שאני חשה שהעם לא היה ראוי שתהיה לו קבוצה כזו, שתהיה מוכנה להקדיש עצמה בשביל להילחם, רק בשביל משפט בתולדות העם.

***

כשמדברים על שרידי שואה אני לא רואה את עצמי כזו. אני שרידת שואה. אני שרידה אולי יותר מכולם. אני נשארתי אחת. אבל אני מרגישה אחרת. הייתה תקופה שהזמינו אותי להרצות לתלמידים ואני עשיתי את זה בהרבה בתי ספר. אני הרגשתי את עצמי שונה, כי הם ציפו לאותם שהלכו למחנות ועשו עבודת פרך והלכו למוות ואני הרגשתי אחרת.

אני חיה בשני עולמות.

זו לא הארץ שאותה בניתי, שלה ציפיתי. אני מרגישה כמו על פלנטה אחרת.

אני מרגישה זרות בשפה, בתרבות, בדיבור. המציאות הישראלית כל כך מאכזבת. אני לא חושבת שזה עם אחד. אני חושבת שאלה שבטים.

זו לא אני, זו לא ארצי. לא אותה בניתי. לא למענה נלחמתי. אבל זה, כנראה, מה שקורה כשאדם חי חיים ארוכים. הדורות משתנים, התרבות משתנה. אתה פשוט נמצא לא במקומך. יכול להיות שזה רק אני, אבל אני מרגישה לא על כוכב הלכת שלי. אני בכוכב לכת אחר לגמרי.