"הייתי חיה נרדפת. לבד בעולם. חיה זה משהו. לא הייתי אפילו חיה"

נולד בטוצ'ין, אוקראינה. כל משפחתו נכלאה בגטו טוצ'ין. הם השתתפו במרד בגטו טוצ'ין בספטמבר 42' בעקבותיו הצליחו אלפיים איש להימלט מהגטו. זאב היה אז מחוץ לגטו וצפה באש מרחוק. שתיים מאחיותיו וסבתו בת ה־102 נספו במרד. אביו נפצע בפריצת הגדר והצליח להימלט מהגטו יחד עם אימו ואחותו. בהמשך נרצחו בידי האוקראינים. זאב הוא הניצול היחיד ממשפחתו. היה "ילד יערות". במהלך המלחמה נדד ביערות ובין משקי איכרים בזהות בדויה של ילד נוצרי. היה בבית מחסה לילדים לא יהודים. ב־57' עלה לארץ. היה מנהל חשבונות בשק"ם. נשוי. אב לשתי בנות וסב לשישה נכדים.

אם לא הייתי יוצא מטוצ'ין לא הייתי נשאר בחיים. זה אלף לילות לספר, אלף לילות.

כשאני מתחיל לדבר אז הכל קופץ לי. זה משפיע עליי. זה עומד לי מול העיניים. הבכי, הפחד. הפחד עד היום לא עוזב אותי. אני חולם, אני צועק בלילה. הנה, אני מספר ואני רועד.

מי שלא היה שם לא יוכל לתאר מה שעשו עם היהודים.

***

הייתי ילד סקרן. על ההכנות למרד בגטו שמעתי בבית. עבדתי כרועה בקר אצל איכר אוקראיני. בבוקר הייתי יוצא ובערב הייתי חוזר, עד ערב כיפור 42'.

כבר הייתה הוראה להיכנס לגטו. כולם עמדו עם הפעקלך. היה לנו גשר כזה. ואבא אמר "לך לגוי הזה ואנחנו נכנסים לגטו". התחלתי לבכות. אמרתי לאבא "לא, אני אלך איתכם".

אבא לקח אותי על הידיים, עם בכי, והביא אותי לגוי.

אחר כך המרד התחיל. ואני, חצי קילומטר משם, שומע, רואה את האש. הרבה ברחו. ראיתי פצועים, ראיתי גופות. אבא שלי, שיכול היה להרוג עשרה גויים בבת־אחת, שחטו אותו. כל המשפחה נשחטה. נשארתי לבד. ישבתי ובכיתי.

***

הייתי חיה נרדפת. לבד בעולם. חיה זה משהו. לא הייתי אפילו חיה. הייתי מטפס על עצים כמו טרזן. הייתי עושה בור באדמה ועם עלים הייתי מתכסה. והייתי אוכל אוכמניות. הסתובבתי בין הכפרים. פעם אחת הייתי פולני, פעם אחת הייתי אוקראיני. נכנסתי לזוג, הוא היה סנדלר. הם ידעו שאני יהודי. הם נתנו לי שם של ילד פולני, ולאדק קרישצ'ינסקי. עם מרצע חרט לי את האות קיי על הזרוע, שלא אשכח. אחר כך הייתי וולדיה קיריליוק, אחר כך קיצ'לוצי.

הסתרתי את זה שאני יהודי. בכל פעם ששמעתי את המילה יהודי, ז'יד, נבהלתי. ידעתי שאני יהודי. פחדתי שיגלו אותי. כל השנים אני אומר איך לא ידעו להוריד לי את המכנסיים לבדוק?

***

הייתי עוזר לברוך שוב ז"ל, יו"ר ארגון הפרטיזנים. סיפרתי לו את כל הפעולות שנדרשו ממני כדי להישאר בחיים. ברוך אמר לי, "ילד שעבר את השואה, שנשאר לבד, אין לו אף אחד, ביער, בכפרים, אז מה זה, לא תפקיד של פרטיזן?". ככה הוא היה אומר לי. "זאב, אתה פרטיזן קטן".

את כל הסיפור הוא ידע.

לא רציתי להתחתן. אחרי שעליתי לארץ חיכיתי עוד 11 שנה. אני בתור ילד סבלתי. חשבתי שאם אני אתחתן, אם יהיו לי ילדים, הילדים שלי יסבלו. בסוף התחתנתי.

אין לי מרגוע. לפני כמה שנים כתבתי את הבלדה "בצל החיים" על מה שעבר עליי.

"עודני הייתי נער קטן/ כאשר החיה הנאצית/ השתלטה על חיי/ הפרידה אותי לנצח מהוריי.

אבוי! הם היו לי לזרא/ אבוי! חיי ניתנו לי לעינויים/ ללא אב, ללא אם, כולם הומתו ללא רחמים.

נותרתי בדווי ובבדידות כל החיים".