"שמרתי את התפילין על גופי כל הזמן. גם בפרטיזנים. זכרתי שמי שלא מניח תפילין אין לו חיים בעולם הבא. לא רציתי לאבד את העולם הבא"

נולד בדוגאלישוק, פולין (היום בלארוס). היה בגטו ראדון. הובל לבור הריגה, שם חזה בהשמדת כאלף יהודי ראדון והאזור, ובהם אמו ואחיו הצעיר. נמלט והתחבא בבורות ובבונקר ביער. אחיו הבכור נרצח לנגד עיניו. הצטרף לפרטיזנים בפושצ'ה. בתום המלחמה שהה בבית עליית הנוער בסלבינו. אוניית המעפילים שבה הפליג נתפסה והוא הוגלה לקפריסין, שם הכיר את רעייתו אילה ז"ל. בשנת 46' עלה לארץ. היה בגדוד השישי של הפלמ"ח ולחם בדרך לירושלים. העיד במשפט אייכמן. פירסם שלושה ספרים, בהם "כפר ושמו דוגאלישוק" ו"משפחה משני זרדים". אלמן, אב לשלושה, סב לתשעה נכדים ולשבעה נינים.

זה קרה ב־10 במאי 1942. המוני אנשים ואני בתוכם. אילצו את כולנו לשבת. ישבנו שורה אחרי שורה. מי שניסה להרים ראש תקעו בו כדור, או מקל, או אלה. היו לוקחים שורה, משפחה אחרי משפחה, מביאים על יד הבור. ואז מכונות ירייה, יורים צרור יריות ונופלים פנימה.

אני הייתי בשורות האחרונות. ישבתי על הברכיים. אמא החזיקה אותי ביד ימין ואת אחי הקטן, יקותיאל, קראנו לו קושקה, בשמאל. היא אמרה, "ילדים, אמרו שמע ישראל ונמות כיהודים". והמילים שלה לא נדבקות אליי. לא נדבקות.

מה אני חשבתי? הכל נפסק. אני לא חושב. אני חושב רק מה יהיה בעוד רגע, או איך להינצל. אין תחושות. זה לא מצב שאדם יכול לחשוב בצורה, איך נאמר, הגיונית. הכול אוטומטי. גם הבריחה, זה לא מתוך מחשבה. נעקרתי מהמקום כי ראיתי את אחי הגדול, פנחס, פינקה. אחי "דחף" אותי. בלי לחשוב. אין מחשבות.

הראייה שלי הייתה כנראה טובה. אני יושב ומסתכל ורואה את פינקה מרחוק יוצא בשורה עורפית עם עוד אנשים מהבור לכיוון הכביש. הם גמרו לחפור.

אברהם אביאל | צילום: לע"מ

כמה ימים קודם הגרמנים לקחו את אבא לחפור את בורות המוות. הוא התקומם. הוא ועוד אחרים. ממאה איש נשארו בערך 17. מי שנשאר בחיים ברח ליער. המנוולים, הגרמנים, באו עוד פעם ולקחו אחרים לחפור. ובין האחרים גם אחי.

ברגע שראיתי את פינקה נתתי צעקה לאמא, "פינקה חי" ועזבתי אותה. לא אמרתי שלום. עד היום אני אומר לה שלום. התחלתי לרוץ אליו. על ארבע, על הברכיים, לזחול ולקום, לזחול ולקום. ברחתי. לא בזכותי. בזכות אחי, שמשך אותי ב... בעבותות אהבה. השארתי את אמא וברחתי לכביש. ואני מתרחק מהבור ואני שומע טרררטטטררררם, טרררטטררם. יורים. על מי יורים? על בני אדם.

***

אברהם אביאל (משמאל) עם אימו שני אחיו

רצתי לכביש והצטרפתי לאחי. חזרנו לגטו. צללי מוות בכל מקום. הגענו הביתה, לקחנו את התפילין והסידור. אני ופינקה. כל אחד - התפילין שלו. וכמה פרוסות לחם חרבות שהיו.

את התפילין שמרתי על גופי כל הזמן. גם בפרטיזנים. הייתי מתיישב בין שיחים גבוהים כאילו עושה את צרכיי, מתפלל צ'יק צ'ק, שם לי את התפילין וגמרנו. זכרתי שמי שלא מניח תפילין אין לו חיים בעולם הבא. לא רציתי לאבד את העולם הבא.

החלטנו שלא נישאר בגטו. בליבנו הייתה עוד תקווה, אולי אבא חי. הלכנו לחפש את אבא. אחי הגדול ואני הקטן. הלכתי אחריו כמו עגל אחרי הפרה.

לקחו שבועיים עד שגילינו את אבא. איכר אחד אמר לנו, "אבא שלכם חי". איך הייתה הפגישה? בלי לדבר. זה היה שבועיים אחרי השחיטה. אבא ידע מה קרה. לא היה צריך לספר לו.

הוא הדריך אותנו איך לחיות ביער, איך לבקש אוכל. היינו מבקשים פרוסת לחם, קצת חלב, או תפוח אדמה. אבל לא בשר. שמרנו על כשרות. אבא אמר, "ילדים, תאכלו חתיכת חזיר, זה נותן כוח". לא הסכמנו. רק כשהגעתי לפרטיזנים, הייתי אז כבר לבד בעולם, יושבים שם על יד סיר גדול וכל אחד דולה מה שהוא יכול, ושם היו חתיכות בשר של אני לא יודע מה, טריפה, לא טריפה, אכלתי. פעם ראשונה כמעט נחנקתי. אבל ברגע שבלעתי פעם אחת המשכתי הלאה.

אי־אפשר לספר הכל. בלתי אפשרי. אבא החליט שעלינו להתפצל. הסכנה גדולה יותר אם נהיה יחד. באחד הלילות באנו לבקר אותו. אני ופינקה. אבא התחבא בבור באסם של איכר פולני. כשיצאנו משם והתחלנו ללכת, באו גרמנים עם רובים. התחלנו לרוץ. פינקה היה מהיר ממני. הוא רץ ראשון אבל הוא נפל. המשכתי לרוץ. שמעתי אותו אומר רק "אוי". הסתתרתי. ראיתי את הגרמנים חוזרים עם פנסים ושמעתי שתי יריות. כנראה סיימו את העבודה. אני חזרתי לאבא. הוא שמע את היריות. אמר לי, "לפחות נשאר לי אחד".

נשארתי עם אבא בבור. היינו כאילו מוגנים. אבא אמר לי, "אתה תישאר בחיים, תבנה משפחה ותשכח". לשכוח? איך אני יכול.

באפריל 43' הלכתי לפרטיזנים. אבא לא רצה לבוא. עזבתי אותו. התארגנתי עם עוד שישה־שבעה איש והלכנו ליער הגדול. הייתה הקבוצה המשפחתית והיה את האוטריאד, גדוד הלוחמים. הצטרפתי למשפחות. כעבור שבוע קיבלו אותי ללוחמים. אמרתי, "כדאי לכם לקחת אותי. אני אתקן לכם את הנעליים שלכם, אני אעשה הכל". הייתי מאושר.

מה עשיתי כלוחם? מה שאמרו לי. אני לא גיבור. הייתי פרטיזן קטן, נער צעיר. אם רצו שאלך להביא אוכל - את האוכל לקחנו מכפרים רחוקים - הייתי הולך. הנשק היה בצמצום. אבא שלי היה נפח. אז בתור ילד היה לי איזה חוש. לא היו מספיק כדורי אקדחים בגודל מסוים? הייתי מפרק כדור במידות גדולות יותר, הופך אותו, מוציא את העופרת, מוציא את המרעום, ועל אש, מכה עם פטיש קטן, ועושה כדורים בגודל המתאים.

פעם אחת הגעתי לאבא שלי עם קבוצת פרטיזנים. ביקשתי, "אבא, בוא איתי". הוא לא רצה. כעבור שלושה־ארבעה שבועות באתי שוב. כבר לא מצאתי אותו. הפולנים הלבנים, המחתרת הפולנית, ארמייה קראיובה, הרגו אותו.

ידעתי שזהו, נשארתי לבד.

***

הגרמנים עשו התקפה, בלוקדה. אני במקרה חזרתי מפעולה יחד עם עוד חמישה איש, הבאנו עדר בקר והתעכבנו בפקודת האוטריאד במחנות המשפחתיים, להשאיר להם כמה פרות. בלילה תקפו הגרמנים. גדודים שלמים, תותחים ואווירונים. הלוחמים ברחו רחוק.

אנחנו נכנסנו לביצות. הגרמנים רדפו אחרינו. הרגו את כל המשפחות. אני ועוד שישה־שבעה איש איכשהו הצלחנו לברוח. חזרנו כעבור זמן, לראות אולי אפשר למצוא מישהו לקבור. היינו מעט אנשים יחד וניסינו להוציא מהביצות את הגופות. הצלחנו להוציא כמה. היה סירחון עצום. גם לא היו כוחות.

הכרתי את הפנים של שמעון רדיקס. הוא היה בחור ישיבה, נשוי לשורלה, בת דודתי, הבת של ברל החייט. את ברל החייט תלו כי הלשינו עליו שהוא קומוניסט. שמעון רדיקס נהרג. נהרג? רצחו אותו הגרמנים בהתקפה על המחנה. הפנים שלו היו רמשים. את יודעת מה זה רמש? הראש הגדול, שהיה מלא חכמה ובינה, היה מלא תולעים, תולעים! זאת תמונה שאפשר לשכוח? הפכתי למבוגר. לא הייתי ילד. הילדים הפכו למבוגרים.

פעם אחת, חודשיים לפני תום המלחמה באזור שלנו, שנת 44' לפנות בוקר, התנפלו עלינו הפולנים הלבנים והרגו לנו שבעה אנשים מתוך 14. אני הצלחתי לברוח לעבי היער.

חמישה מאיתנו הלכו ליער הגדול, למטה הפרטיזנים. אמרתי, "הם יחזרו למחנה, אולי הפולנים יעשו להם מארב ויהרגו גם אותם". נשארתי ביער בלילה, לבד, אמרתי שאני חייב לחכות לחברים שהלכו למטה, להזהיר אותם. ושמרתי על השבילים, שכבתי תחת שיח. שמעתי מדברים יידיש, צעקתי, קראתי בשמם. התגליתי ואמרתי להם מה קרה. חזרנו יחד למחנה השרוף. עשינו קבר אחים וקברנו את המתים.

אני זוכר היום, אחרי כמעט 90 שנה, איך אפשר לשכוח? החברים שלי אמרו, "אנחנו יודעים מי בגד בנו והלשין לפולנים הלבנים". הלכנו אליו הביתה. חמישה ואני השישי, והם גדולים ממני בעשר שנים ויותר. שלושה נשארו בחוץ, במבואות הכפר, שניים נכנסו לבית. אני שמרתי על יד הבית עם רובה, שזר לא ייכנס. נכנסו פנימה. כשהמלשין ראה אותם הוא ניסה לברוח. אחד רץ אחריו דרך החלון, ירה בו. הרג אותו.

מה הרגשתי? מה יש להרגיש? קצת הקלה על הנקמה. במידה מסוימת, היינו כמו מאובנים. ערך חיי אדם? ערך חיי אדם נשאר. גם היום. לא היה חשק להרוג סתם. תפסנו מחלקה שלמה של גרמנים, בנסיגה שלהם. הבאנו אותם למכלאה. יכולנו לירות בהם וגמרנו. ולא עשינו את זה.

***

יצאתי מהיער ב־44'. המלחמה עוד הייתה קימת. שבתי לראדון. שרדו רק היהודים הבודדים שהיו ביער איתי. אמרתי, "אין לי פה מה לעשות". החלטתי לעזוב. איך אני יכול לעזוב והעצמות של אחי פינקה ביער?

סיפרו לי שהגוי שגר בבית שלנו בדוגאלישוק הביא את פינקה לקבורה. קשר חבל לסוס ולגוף של אחי וגרר אותו. הלכתי אליו. אמרתי לו, "אני לא רוצה ממך כלום. רק תראה לי איפה העצמות של אחי".

עלינו על העגלה ונסענו למקום תוך סיכון חיים. מצאנו את העצמות של פינקה. חשבתי איך אני אדע שאלה העצמות שלו? אולי זה של מישהו אחר, אולי אפילו לא בנאדם? באותו רגע ראיתי את רצועות התפילין שנתנה לו אמא. ידעתי שזה אחי. אספתי את העצמות בשמיכה. הבאתי אותו לקבר האחים, עם אמא וקושקה. קברתי אותו לידם.

חשבתי שהגרמנים מחסלים יהודים רק בבורות. לא ידעתי שיש השמדה יותר משוכללת. הגעתי ללובלין חודשיים לפני סוף המלחמה. בדיוק התחילו להשתחרר אנשים מהמחנות. שם שמעתי את המילה מוזלמן פעם ראשונה. וקאפו וקרמטוריום.

מיידאנק נמצא ארבעה קילומטר מלובלין. בדיוק פתחו את המקום לציבור הרחב ואמרתי, אני נוסע לשם. זאת הייתה זוועה מסמרת שיער. אתה עובר ואתה רואה אלפי מברשות שיניים, דברים של ילדים, אחד אחרי השני, נעליים קטנות, עשרות אלפי בובות. זה רק קרה. הגעתי לקרמטוריום. ראיתי מה עשו עם אנשים אחרי שגמרו. מה שאני עברתי זה כאין וכאפס לעומת מה שהאנשים במחנות סבלו.

במאי 45' יצאתי לדרך. החלטתי ללכת לכיוון מזרח. לא הייתי ציוני. לא ידעתי מה זו ציונות. הגרמנים לימדו אותי מה זו ציונות. בבור, עם אבא, נודע לי שיש יהודים בארץ ישראל. הגוי הביא לנו עיתון בפולנית, ברוח הגרמנים. הגרמנים תיארו בעיתון שהאנגלים תומכים ביהודים. זה היה המידע הראשון על קיומה של ארץ ישראל בעיניי. זה התחבר לי עם דבריה של אמא. אמרתי אם למות כיהודים - על אחת כמה וכמה לחיות.

באיטליה, בדרך לארץ, התחלתי לכתוב יומן. בעיקר ביידיש. כתבתי שתי מחברות. פגש אותי יהודי, עיתונאי, הוא אמר לי, "שמע, תן לי את המחברות, אני אעתיק מה שאני רוצה ואני אחזיר לך אותן". והוא נעלם.

עשר שנים אחר כך, אחרי שכבר התחתנתי והייתה לי עבודה, ישבתי בלילות וכתבתי מחדש. לא היה חימום, הייתי לוקח שמיכה עליי, אשתי ישנה ואני כתבתי, כבר בעברית. כנראה שהיה לי חשוב לכתוב. זה רדף אותי. לא רציתי אבל ידעתי שאני חייב. אם לא ארשום את זה אולי זה יישכח, ילך לאיבוד.

בדיוק התחיל להתארגן "יד ושם" במשרד קטן בתל־אביב. פירסמו בעיתון, ביקשו מהשורדים, "תכתבו, החיבור הכי טוב יקבל פרס". לי אז היו עשרה עמודים כתובים בכתב יד. לקחתי את העמודים האלה, באתי ל"יד ושם" ושם ישבו כמה אנשים, וגברת שמתקתקת במכונת כתיבה. ניגשתי ואמרתי לה, "כתבתי משהו ואני לא יודע אם זה טוב או לא". היא קראה. אהבה כנראה את העברית שלי. היא אמרה, "אברהם, תמשיך לכתוב. אני אדפיס לך את זה ואתן לך העתק". וכתבתי בערך 90 עמודים. כל פעם כתבתי והבאתי לה והיא הדפיסה. החיבור שלי קיבל פרס שני. אני שומר את העמודים עד היום.

אחרי כמה שנים תפסו את אייכמן. התחילו לחפש מי יכול לתת עדות. בא גולדמן, קצין המשטרה שניהל את החקירה, בעצמו שורד שואה. אמר לי, "ראינו מה שכתבת ב'יד ושם', האם אתה מוכן להעיד נגד אייכמן?" אמרתי, "אני לא מכיר אותו". הוא אמר, "לא, אבל אתה יודע את המעשים שלו", וזה בור המוות שראיתי. "תעשה מזה עדות של עשרה עמודים". כתבתי עשרה עמודי עדות.

המעמד עצמו של המשפט? ראיתי לפניי כלוב זכוכית ויושב בפנים בן אדם, אבל זה לא דיבר אליי כלום. לא לטוב ולא לרע. לא ריחמתי עליו ולא כעסתי עליו. אני באותו מעמד ראיתי וזכרתי רק איך שאמי לקחה אותי ביד ימין שלה ואת אחי הקטן ביד שמאל ואמרה שנגיד שמע ישראל. הוא לא דיבר אליי. דיבר אליי מה שאמא אמרה ומה שהיה מסביב, בבור. בני אדם, ילדים, תינוקות, זקנים, מכים אותם. מישהו זז הצידה, מכים אותו. מישהו אין לו כוח, מכים אותו. זורקים אותו. לא האיש בכלוב.

כלפי אייכמן לא הרגשתי כלום. כאילו עומד שם בפנים אפילו לא בעל חיים. מת. אני כנראה הבינותי דבר אחד - הרי העידו כמה לפניי, או שהתמוטטו, או שפרצו בבכי - עדותי צריכה להישמע בבירור. וכשהגעתי לנקודות שרציתי לפרוץ בבכי נשכתי שפתיים. התאפקתי, כדי שאוכל לספר.

אחרי העדות אמר לי מיד העורך דין שהוביל את המשפט, גדעון האוזנר, "אברהם, אתה ייצגת את העיירה שלך בכבוד". את המילים האלה אני זוכר. אני מתרגש כשאני אומר את זה. בעיניי את יכולה לראות דמעות.

***

יש לי שני דברים שנשארו: התפילין מאמא ופרסה מאבא. את הפרסה נתנה לי תושבת מקומית כשחזרתי לדוגאלישוק ב־2009. היא אמרה שהיה שם פעם נפח. הנפח היה אבא.

התפילין עברו איתי את כל הדרך, את כל הבורות, באש ובמים. כמעט לא הנחתי תפילין מאז שעליתי לארץ. לפני 12 שנה, כשנסעתי לדוגאלישוק ולראדון, הנחתי אני חושב אולי בפעם הראשונה, מעל קבר האחים של אמא וקושקה. ואמרתי, "אמא, זה בנך, אברמל'ה, לא נפרדתי ממך. באתי להגיד לך שאני חי כיהודי, אני חי כיהודי בארץ ישראל, ויש לי ילדים, נכדים, נשאר שריד למשפחה".

היום לא חסר לי כלום. אני יודע גם לשתות ולאכול ולשמוח. ואני אדם שמח. אני הופך את העצבות שהייתה בי לכוח שנותן להבדיל. כי אני מסתכל מה היינו ומה אנחנו היום. היינו מתפללים לזה, שנזכה למדינה. הספקתי גם, תודה לאל, להילחם למען המדינה. הייתי בפלמ"ח. עד גיל 54 עשיתי מילואים. זכיתי לדברים עצומים, שלא ייאמנו. כשהייתי בפלמ"ח התפללתי שנגיע למיליון יהודים בארץ. היום אנחנו שבעה. יותר מזה? יש לי משפחה גדולה.

יש לי הכל, אבל אני לא יכול לשכוח מה היה. בלילה, כשנתתי לך תשובה שאני מסכים שניפגש, לא יכולתי לישון. כבר הייתי "שם", במחשבות. לא קל לחזור 78 שנים אחורנית. לא קל לחזור לראות את הבור הפעור.

למה אני בכל אופן מוכן לדבר על השואה? אני רואה את זה כצוואה. אני חוזר על זה תמיד, התפילה בלב כל איש הייתה שיישאר מישהו שיספר מה קרה לנו. יש לי שתי חובות: לבנות משפחה, שריד למשפחה שאיננה, ולספר מה שהיה כעדות חיה.

את שתיהן מילאתי.