"כשאני מסתכל על התלמידים בכיתה אני רואה מול העיניים את אחי ואחותי"

יליד קרסנה בפולין (היום בלארוס). היה בגטו קרסנה. אביו נורה למוות לנגד עיניו. אחותו ואחיו נספו בגטו. שמעון נמלט ליער עם אמו. בגיל 12 גויס לפרטיזנים. השתתף בפיצוץ רכבות, חיסול שוטרים נאצים ומשתפי פעולה. נפגע בידו ואצבעותיו נכרתו. אחרי המלחמה למד משפטים, מתמטיקה ופיזיקה. עלה לארץ בשנת 1960. עוסק בהוראה 75 שנה. היה מנהל בית הספר עמל ב' בפתח־תקווה. ממשיך ללמד בבית הספר מתמטיקה ופיזיקה גם היום. נשוי לעליזה. לשניים נולדו ארבעה ילדים ויש להם שמונה נכדים. בנם, גיל, נפטר ממחלה קשה.

זה מראה שאני לא יכול לשכוח, יותר מכל הדברים שהיו בשואה. היינו חייבים להיכנס יותר עמוק ביער, לביצות. הנאצים החליטו לחסל אותנו. והיה איתנו סוס. העמסנו על הסוס את הנשק והתקדמנו. והסוס נפל לתוך הביצה. זה מראה שלא עוזב אותי. כל הזמן. ביום ובלילה. לא פחות מאשר הבן שלי שמת. יותר מאשר רצח אבי.

אתה מסתכל על הסוס. הוא מסתכל עליך. אתה לא יכול לעזור לו. נעלמות הרגליים. נעלמת הבטן. נעלם הגב. נעלם הצוואר. מסתכלות עליך רק העיניים שלו.

ועוד מעט נעלמות העיניים, ונעלמות האוזניים, וזהו.

זה לא עוזב אותי. כל הזמן אני רואה את העיניים של הסוס. עד היום.

אמו של שמעון גרינהויז

אני במשך שנים רבות הייתי משתקני השואה. גם למשפחתי לא סיפרתי. עכשיו אני חש חובה מוסרית למסור עדות.

קשה לתאר את החיים בגטו. החיים שם הולכים בצורה אחרת. הזמן אחר. טיפוס, אחת המחלות שאני זוכר. בחצרות של הגטו התגלגלו גופות. עשרות. תינוקות, גברים, נשים שמתו.

הוציאו אותנו לכיכר וחילקו לשתי קבוצות. באחת בריאים, בשנייה כנראה כל מי שנראה חלש. שמו שם אותי ואת סבתא. סבתא דחפה אותי לקבוצה השנייה. כעסתי עליה. יותר לא ראיתי אותה. סיפרו לנו שהובילו את הקבוצה שלה ליער וקברו אותם חיים. והאדמה נשמה עוד שעות רבות.

תמונה שנייה. מינוס 20 מעלות, בחוץ שלג. הגרמנים פורצים לגטו. אבי אוחז בידי. מצביעים על עשרה אנשים, בהם אבא. צעדנו קדימה. בשיטה הנאצית, באקדחים שלופים, עם כפפות המשי הלבנות. ירי בעורף, רצחו את כולם.

צילום: אביגיל עוזי

אבא נפל ומשך אותי כנראה. נפלתי על השלג והוא עליי. הדם שלו כיסה אותי. חשבתי שאני מת. אני זוכר ששאלתי את עצמי איפה אני, בגן עדן או בגיהינום. התעלפתי. קברנים יהודים העמיסו אותנו על עגלות. מחום הגופות הזזתי רגל. הבינו שאני חי.

חזרתי הביתה והודעתי לאמא שאבא מת. אני לא זוכר שהייתי באבל. איכשהו המשכנו להתקיים. פעם אחת בבית אפילו שרתי איזשהו שיר, אחרי זה. זה מזעזע אותי, כשאני נזכר. ואני זוכר, אמא אמרה לי "מה אתה עושה?" אבל גם דברים כאלה היו.

ערב פורים, חיסול הגטו. הכנו מחבוא ברצפת הקרשים. נכנסנו פנימה, מי שלא היה בעבודה, כ־30 איש, לבור. דודה שלי, קראתי לה סבתא שנייה, שמה קרשים ושמיכות מעלינו, שלא יגלו. שמענו את הנאצים נכנסים לדירה ורוצחים אותה. איתנו הייתה תינוקת עם קול צורמני. התינוקת צרחה. דרשו מאמא שלה שתחנוק אותה. האמא ניסתה. לא היה לה הכוחות הפיזיים והנפשיים. אנחנו, הילדים, כבר פחדנו לבכות.

אחרי חמישה ימים יצאנו מהמחבוא. רואים להבה גדולה וריח של בשר. הנאצים הכניסו לאסם את כל היהודים מהגטו. גם מי שהיה בעבודה. שרפו אותם חיים. כל המשפחה שלי עלתה לשמיים. נשארנו רק אמא ואני.

הלכנו לכיוון הפרטיזנים. רדפו אחרינו. מחצית נרצחו. אמא משכה אותי על הגב. אחרי שלושה ימים הגענו. הפרטיזנים איפשרו לנו להיות לידם. נעלמו לנו הנעליים. הרגליים שלנו הפכו לגושי בשר עד שראו את העצמות. כמו בקצבייה. אני עד היום סובל מכאבים ברגליים. אני יכול לעלות מדרגות בקושי. אני לא יכול לרדת.

הפרטיזנים גייסו אותי. אמרו לי, "בוא איתנו". בהתחלה בתור שעשוע, ילד שילווה אותם, כמו שלוקחים כלבלב. כי הייתי צוציק. אחר כך כבר הייתי איתם. הייתי במחנה ליד ומפעם לפעם הייתי הולך לפעולות. כשהיה נמאס להם הם היו מחזירים אותי. היינו מפוצצים רכבות, שהובילו נשק לחזית. הנאצים היו מתארגנים ונלחמים בנו והיו המון נופלים. לי היו שני חברים, סאשה ויאשה. באחת הפעמים הייתה אש של עמדה נאצית. יאשה קם, רץ ופוצץ את עצמו עם רימון על העמדה כדי שאנחנו נוכל להתקדם. אני רצתי אחרי החבר השני. התפוצץ רימון ורסיס גדול פגע בלב שלו. גם הוא נהרג.

בגיל שבו ילדים מומחים לספרים ולמחברות אני הייתי מומחה לנשקים ולחומרי נפץ. נהיינו מומחים לכל דבר. עשינו מהעצים בתים. זימלנקות, קוראים לזה. מישהו היה אומר, "בכפר הזה והזה יש משתף פעולה עם הנאצים". היינו באים בלילה. אנחנו היינו החוקרים, אנחנו היינו השופטים ואנחנו היינו המבצעים. ירי. חיסול.

אני בן 12 וחצי, 13. ב־14 כבר הסתיימה המלחמה בשבילי. מה הרגשתי? אתה קצת חצי רובוט. לא הכל מגיע. יש לי עור עבה.

איבדתי אצבעות, בפעולה. לא פרטיזנית. גדל לי בשר פרא. כמו שיפודים על האצבעות. עשרות סנטימטרים. והתחיל אודם שהתפשט. באותם ימים הצבא הרוסי שיחרר את האזור. הקימו בית חולים שדה, הרופאים הרוסים רצו לקטוע לי את היד. רופא צעיר אמר, "תנו לי אותו". והוא הביא מסור ודוקרנים ואש ואלכוהול 95 אחוז. השקה אותי. וחתך וחתך והציל לי את היד. קטע רק את האצבעות.

שואלים אותי אם אני יהודי דתי. קשה לענות. פרופסור ליבוביץ' אמר שקשה להגיד ברוך השם שניצלנו וברוך השם שנרצחנו. אני יהודי מאמין, אבל אני מקיים רק חלק מהמצוות.

מה שלא עוזב אותי זה שהראשונים שהצטרפו לנאצים היו המורים. ארגוני המורים. הם זרקו מיד את התלמידים היהודים, המורים היהודים. ואחריהם הצטרפו התלמידים. אז אני חושב, כל הזמן, אנחנו, בתור מורים, מחנכים, איזו אחריות גדולה יש לנו.

הקשר עם הנוער זה בשבילי סם החיים. אני מאמין גדול בנוער. אני לא רואה בהם שום דבר שלילי. אני נדבק אליהם והם נדבקים אליי. כשאני רואה אותם אני מקבל כוח. אין לי אכזבות מהנוער. אני מסתכל עליהם, נגיד בזום, בגילי אני חושב שאני יכול לקבוע את טיב האדם לפי העיניים. הם אנשים טובים. בבית ספר אומרים שאני רואה את הנוער דרך משקפיים ורודים. אבל אני חושב שזאת המציאות. אני יכול לפתור שאלה ואחרי חמש דקות הם שואלים על מה דיברתי. אבל מבחינת היחס, בסוף השיעור הם אומרים תודה ותהיה בריא.

מה שקרה מלווה אותי. כשאני מלמד בכיתה ואני מסתכל על התלמידים אני רואה מול העיניים את אחי ואחותי. אחי היה בן 17. אחותי בת 18, בגילם. אני חושב שזה כנראה משפיע על היחס שלי לנוער. לא פעם אני גם חש מועקה, אשמה וחרטה. למה דווקא אני נשארתי ולא מישהו מהם?

לא הייתי גיבור גדול. לא התנדבתי. במקרה נשארתי בחיים. אני חושב לעצמי, הרי הנאצים עמדו לחסל את העם היהודי, עמדנו לפני חיסול טוטאלי, והנה, אני, שמעון, מורה, "מלמד", ליוויתי 25 אלף בוגרים, מאות מהנדסים, עזרתי להם להיות אנשים יותר טובים. בכל זאת תרמתי משהו. כי הנוער זה הרי העתיד שלנו. זה העתיד של העם. אז אני, שמעון "מלמד', תרמתי משהו לעתיד מדינת ישראל.