יהא השיר מדור לדור

כשרועי, הבן הבכור שלי, היה בן חמש, אבא הלך להרצות בגן שלו על יום השואה.

אבא התאים את עצמו לקהל הצעיר. לילדים אמר שהשואה הייתה "כמו הישרדות, רק בלי הפרס".

זו הייתה חוויה מכוננת. חבר של רועי חזר הביתה באותו יום והודיע ש"סבא של רועי לא היה בשואה. הוא היה רק בגבורה".

***

בחודשים האחרונים יצאתי למסע בעקבות הפרטיזנים. באיחור. "פרטיזנים?", שואלים אותי המומחים שאליהם אני מגיעה, "לא נשארו כבר".

הם היו בשנות העשרים והשלושים לחייהם כשלחמו ביערות בזמן השואה. הצעירים שבהם היו בני נוער. כמעט 80 שנה חלפו מאז ומרביתם כבר אינם חיים

אנחנו נעזרים ב"יד ושם", שנרתמים מיד למשימה. השם הראשון שאנחנו מקבלים מהם הוא של יצחק (טולקה) ארד. ארד מפנה אותנו לעמותה להקמת מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה. בארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות, אין מענה. ברוך שוב, פרטיזן ויו"ר הארגון, נפטר בחודש דצמבר. יוסי, בנו, יו"ר הוועדה להנצחת פעילות הפרטיזנים והלוחמים בעמותת דורות ההמשך, עוזר לנו למצוא קצה חוט. מגייסים את מיזם "זיכרון בסלון". בארגונים השונים של יוצאי השואה אין מענה. במוזיאון לוחמי הגטאות אומרים שכבר אין פרטיזנים. בכל סניפי "עמך" לא מוצאים אפילו פרטיזן אחד. אנחנו פונים לבתי אבות. להיסטוריונים. אנחנו מחפשים פרטיזנים, לא וטרנים. כמעט שאין.

***

אלה הם אחרוני הפרטיזנים. התאמצנו להגיע אל כולם. לא בטוח שהצלחנו. המבוגר שבהם, ליטמן מור, חגג לפני שבועיים יום הולדת 104. הוא עוד נכח בהתכנסות שבה אבא קובנר הקריא בגטו וילנה את הכרוז המפורסם. הוא זוכר. עד לפני כמה חודשים היה איש עדות. הוא מתקשה לשמוע. השאלות נכתבות לו על דף. העדות שלו מבוססת, בין השאר, על דברים שכתב ומסר לבני משפחתו. צעיר המשתתפים, יוסי חן. בן 85, היה בין ששת משיאי המשואות אתמול ב"יד ושם". כולם כמעט חצו את גיל 90. חלקם עדיין עובדים. שמעון גרינהויז מלמד מתמטיקה בתיכון, אברהם אביאל כותב. טולקה חוקר. עכשיו הוא עסוק בכתיבת מאמר על "המדיניות הגרמנית כלפי הזקנים".

אני באה אליהם כעיתונאית וכאדם אבל גם בתור הבת של אבא שלי, מאיר (מאירקה) קוטס, אסיר מספר 7021 B מבירקנאו אושוויץ, שהיה "במרכז הגיהינום ובכל הסניפים שלו. מה זה בגיהינום? הגיהינום לעומת זה בית הבראה", ככה אבא. היה בגטו לודז', מפתיחה עד סגירה. משם לבירקנאו אושוויץ, לפירסטנגרובה. עבודות כפייה במכרה. מפירסטנגרובה לצעדת המוות. אחר כך לדורה. אחר כך לברגן בלזן. איבד את כל משפחתו בשואה. הורים, חמש אחיות. נשאר יחידי בעולם. "את כל המנגנון של הבן אדם הוציאו ממנו", היה אומר אבא. "אפילו פלדה הייתה מתמוטטת".

אנחנו מדברים על שואה וגבורה. אני מוצאת את עצמי מפשפשת (ברשות) במגירות ישנות של ארונות שפעם היו מפוארים, בחיפוש אחרי תמונות דהויות. צופה בסרטים משפחתיים שהכינו להם לימי הולדת. קוראת דברים שכתבו.

כמעט כולם מפנים אותי בסוף המסע הזה, בביתם שלהם, אל תמונה משפחתית שתלויה על המקרר במטבח או בסלון או ליד הדלת. חלקם נשארו כמו אבא שלי, לבד בעולם. הם זקפו קומה והקימו בית. ובנו משפחה.

הם מתלבשים לכבודי חגיגי. אברהם אביאל מראה לי את הדפים המקוריים שעליהם הדפיס במכונת כתיבה את יומנו. היומן ששימש אחר כך להכנת העדות שלו במשפט אייכמן. הוא שולח אותי ליעקב קובלסקי. "מומחה לפיצוץ מסילות רכבת", הוא אומר לי עליו. ליעקב כבר קשה לדבר. יש לו תותב גרון. אני מתיישבת מולו. הוא לוחש ואני מקשיבה.

בעשור העשירי לחייהם הם מדברים על הפרידה מאמא ואבא ועדיין בוכים.

חסיה טאובס־ורשבצ'יק, בוגרת גימנסיה "תרבות" בווילנה. אידיאולוגית חסרת מנוחה ("אני כל הזמן נמצאת על איזו מדורה"). "אצלי הראש חלק נפרד מהגוף", היא אומרת על הפער בין חדות המחשבה לעייפות הגוף.

והיא מסכימה לשוחח איתי. אבל לא להצטלם.

שעות ארוכות של שיחות, בחול, בשבת ובחג. עם כולם.

אני אסירת תודה להם.

***

קצת יותר משנה שאבא לא פה. אבא מאיר שאין כמוהו, שידע לתקן הכל ולרפא הכל, שידע לצייר ולבנות, ולתקוע מסמר שאפשר לתלות עליו בן אדם. אנחנו ממשיכים לחפש קיפודים בדשא ולעקוב אחרי שבילי נמלים ולהתרגש מגשרים חדשים ועצים ירוקים ולאסוף בשבילו את "הרגעים הכי יפים שלנו". ולמלא אחרי הבקשה שלו "שתמיד תצחקו".

בכל אחד מהם אני פוגשת גם קצת אותו וממנו. בתעוזה, בתבונה, בתנועת יד, בטון, בצלילות, במילים החמות, בעברית היפה, באנושיות, בדאגה, בהומור העצמי, בעיניים הטובות, בלב הרחב, בחמלה, באהבה האינסופית, בקומה הזקופה. בסבלנות. בסקרנות. בצחוק, בשמחה.

בבלתי נתפס ובלא ייאמן. באהבת הארץ, באהבת האדם. בעופרת היצוקה, בפלדת האל חלד.

הם, כולם, הפרטיזנים שלי.

ומצעדם עוד מרעים. והם פה.

שיר הפרטיזנים

מילים: הירש גליק לחן: דימיטרי פוקרס תרגום: אברהם שלונסקי

אל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאחֲרוֹנָה,

אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.

זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,

וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

מֵאֶרֶץ הַתָּמָר עַד יַרְכְּתֵי כְּפוֹרִים

אֲנַחְנוּ פֹּה בְּמַכְאוֹבוֹת וְיִסּוּרִים

וּבַאֲשֶׁר טִפַּת דָּמֵנוּ שָׁם נִגְּרָה

הֲלֹא יָנוּב עוֹד עֹז רוּחֵנוּ בִּגְבוּרָה.

עַמּוּד הַשַּׁחַר עַל יוֹמֵנוּ אוֹר יָהֵל.

עִם הַצּוֹרֵר יַחֲלֹף תְּמוֹלֵנוּ כְּמוֹ צֵל.

אךְ אִם חָלִילָה יְאחֵר לָבוֹא הָאוֹר

כְּמוֹ סִיסְמָה יְהֵא הַשִּׁיר מִדּוֹר לְדוֹר.

בִּכְתַב הַדָּם וְהָעוֹפֶרֶת הוּא נִכְתַּב;

הוּא לֹא שִׁירַת צִפּוֹר הַדְּרוֹר וְהַמֶּרְחָב,

כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם,

יַחְדָּיו שָׁרוּהוּ וְנאגאנִים בְּיָדָם.

עַל כֵּן אל נָא תֹּאמַר: דַּרְכִּי הָאחֲרוֹנָה

אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.

זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,

וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!