"השתתפתי במהלך חיי בפעילויות חשאיות. ובכל פעם זכרתי את המשימה הראשונה בגיל חמש וחצי"
יוסי חן (חיניץ'), בן 85
נולד בלחווא שבפולין (כיום בלארוס). היה בגטו לחווא. בספטמבר 42' תיכננו הנאצים להוציא להורג את תושבי הגטו. פרץ מרד. רבים מהיהודים שניסו לברוח ליער נורו ונהרגו ובהם אמו ואחיו היחיד. יוסי בן השש נמלט. בהמשך פגש את דודו ויחד מצאו את אביו. בדרכם לאזור הפרטיזנים, נורה ונרצח הדוד. יוסי ואביו חיו עם הפרטיזנים שנתיים. ב־47' עלו על אניית המעפילים אקסודוס שגורשה על ידי הבריטים בחזרה לאירופה. בשנת 48' עלו לישראל. כיהן כסגן מפקד יחידה 504 בצה"ל. שירת במוסד. כתב ספר בשם "האור בקצה היער". נשוי לנחמה. לשניים שלוש בנות ותשעה נכדים.
אני תמיד משווה. כמו שהשוויתי כשהייתי בביקור בגטו הראשון בעולם, בוונציה. המילה גטו במובנה המוכר, לתיאור שכונה יהודית, בלי קשר לנאצים. לא היה שום דבר דומה חוץ מהשם. אבל אני בזיכרוני כבר הייתי הרחק מוונציה, בגטו לחווא.
או כמו כשהייתי בארוחה הטעימה ביותר בחיים, בשטוקהולם. והיה קר בחוץ. אני יושב במסעדה, במינוס 27 מעלות. ובחוץ שלג, ערימות. מדבר עם השוודי על מזג אוויר. והוא אומר לי "לנו השוודים אין בעיות של קור, זה רק עניין של ביגוד". ואז אני שמה, ביער, כבר לא במסעדה החמה בשטוקהולם. תמיד אני משווה. אשתי לפעמים כועסת, "מה אתה משווה? זה משהו אחר לגמרי".
***
בן כמה הייתי אז? חמש וחצי. זה היה בפסח. יום קודם הגענו לגטו. מותר היה להביא רק חבילה אחת לאדם. בכל פעם שהחלפתי מקום מגורים זכרתי את הכנת החבילה שסחבנו. מה סחבתי? אין לי מושג.
הגטו עוד לא היה מבודד ואפשר היה לצאת. למחרת אמא שלחה אותי, עם עוד ילדים, להביא דברים מהבית. כל אחד נכנס לבית שלו. קיבלנו הנחיות. לבשנו מעילים, היה יום חם. ואני נכנס ושם בתוך המעיל כל מיני דברים. מה אני זוכר? תחושה, שום דבר. אמא מבקשת, אני עושה. זהו. אני זוכר את זה מצוין. חוזר, עוצרים אותנו. תפתחו את המעילים. הכול נופל, וזהו. לא עשו לנו שום דבר. נכשלתי בתפקיד.
***
בזכות המרד אני חי. אני תמיד אומר את זה, המרד בגטו לחווא. התעוררתי בחושך מוחלט. אני לא יודע אם התעוררתי או שהעירו אותי. אני זוכר את המשפט שאמא אמרה לי, ביידיש, "עוד תישן הרבה", משהו כזה. אין לזה תרגום מדויק בעברית. התלבשנו ויצאנו כולנו. עוד הייתה חשיכה.
עומדים בצפיפות נוראית בסמטה, כל תושבי הגטו. אני מחזיק ביד של אבא שלי. מאחורינו אמא, מחזיקה על הידיים את אחי הצעיר משה. הלחץ הולך וגובר. בינתיים מאיר היום. השמש זורחת. אני זוכר את השמש מפני שהייתה צפיפות נוראית. יכולתי לראות רק את השמיים כשהרמתי את הראש, שמי התכלת. אני ילד קטן. יום יפה היה. הסתכלתי אחורנית, אפשר להגיד מבט חטוף, ראיתי את אמא. את אמא והאח. יותר לא ראיתי אותם.
פתאום הרגשתי צפיפות ודוחק, ודחיפות, דחיפות. אני מחזיק בידיים של אבא, ויש לחץ מאחור, והידיים נפרדות. עוד לפני שהגענו לשער של הגטו, כבר הייתי לבד. רצתי. למה רצתי? תחושה, ככל הנראה. ואז, אני זוכר, אני שומע את היריות.
אני לא מבין מה זה אש. מה שאני רואה בוודאות זה שאנשים נופלים, אנשים קמים וחלק לא קמים. חלק קמים ונופלים שוב. ואני רץ, כמו כולם.
היינו צריכים לעבור רחבה, בדיעבד אני יודע. בדקתי את זה כשהייתי בלחווא בשנת 1995. חזרתי לשחזר את תוואי הריצה. פה עמד מקלע, פה עמד מקלע. עמדו מקלעים ופשוט שחטו. שטח הריגה פנטסטי. מי שהלך, הלך, מי שנפל, נפל. אני עברתי. היה לי קרע במכנסיים. עד היום אני לא יודע אם זה מכדור או מסיבה אחרת. אבל לא נפגעתי כהוא זה.
ראיתי שאנשים פונים שמאלה, לכיוון השדה. גם אני הלכתי לשם. לאט־לאט כל האנשים עוברים אותי. עוברים ועוברים. בינתיים אני נתקל באיכרה, אנחנו עוברים בגינה שלה, והיא רצה אליי, עם מגרפה או מקל. וצורחת. ואז התחלתי לפחד. זהו. זה הפעיל לי את המנגנון. מה שאני יודע בוודאות, שזה היה הפחד הראשון שלי.
עובר גינות, עובר שדה. רץ כבר בתוך שדה יפה, פתוח, חרוש. פה ושם עוד מישהו עובר אותי. מאחוריי כבר לא ראיתי אף אחד. מלפנים, פה ושם. פתאום אני רואה בזווית העין בשדה הפתוח את דוד שלי, הירש לייב. הירש לייב היה דוד קרוב. רווק, כריזמטי. הייתה תקופה שהיה ראש סניף בית"ר. אני מתחיל לצעוק לו. אין תגובה. ואז מישהו עובר על ידי ואני רואה אותו רץ לכיוון הדוד, אומר לו משהו והדוד עוצר. מסתכל אחורנית, רואה אותי, מחכה לי.
אני לא יודע כמה זמן נמשכה הריצה שלי. אני מעריך שבין רבע שעה לשלושת רבעי שעה, אולי שעה. עכשיו אני בידיים בטוחות. הדוד אומר לי להוריד את המעיל. נתתי לו אותו. בהתחלה רצים. עוברים להליכה. ריצה־הליכה. כל הזמן פוגשים אנשים, עוברים כבר מרחק. שומעים "ראית את זה", "ראית את ההוא".
כעבור זמן אני שואל את הדוד "איפה המעיל?". הוא אומר "זרקתי אותו, שיהיה לנו יותר קל לרוץ". פרצתי בבכי. מה אמא שלי תגיד שאיבדתי את המעיל. אני בוכה גם עכשיו. איך אומר השיר של שטקליס? הדמעות זולגות מעצמן.
האם ציפיתי לראות שוב את אמא? לא יודע. בחלום אולי כן. זה חלום של תקווה, אבל באשליות אני לא בטוח. אני מבדיל בין חלום לבין אשליה כבר כילד. לא ציפיתי. לא.
ביום חמישי ברחנו. ביום שישי פגשתי את אבא. כשאנחנו נפגשים, ביער, אבא אומר לי דבר ראשון "עס איז נישטא קיין גאד", אין אלוהים. זהו.
בשבת שכבנו בביצה. היו חיפושים נרחבים אחרי הבורחים. זה מה שאני יודע מסיפורים. לא אבא סיפר לי. אבא היה שתקן.
ממש עם דמדומים התחלנו ללכת. הדוד לקח אותי ביד. אבא היה באותו זמן מאחור. פתאום נשמעה ירייה. כשאני אוחז בידו של הדוד הוא נופל. אבי מאחוריי תפס אותי, ממש זרק אותי מאחורי שיח. לא יודע אם הוא אמר לי לשתוק או שלא היה צריך בכלל להגיד. על כל פנים, שמענו את איך שהמנוול ההוא, משתף פעולה בלארוסי, ניגש לדוד. הוא שאל אותו אם יש לו כסף. אני לא יודע אם שמעתי את זה או שהסיפור מוכר לי מאבא. הדוד אמר "אין לי שום דבר". הוא חיפש אצלו בכיסים. לא מצא שום דבר. הדוד צעק לו "דוביי מניא", חסל אותי, ואחרי שסיים לחפש ירה בו כדור־שניים והלך.
אנחנו המשכנו לשכב. אני זוכר את הרעש הכי גדול ששמעתי בחיי, את השיניים שלי נוקשות אחת בשנייה. שכבנו קצת, ראינו ששקט מסביב, התחלנו לצאת. הורידו את הז'קט מהדוד שלי ושמו אותו עליי, במקום המעיל. והלכנו.
***
היו ימים שהיו טראומטיים יותר, אותם אני זוכר בבהירות. אני, למשל, זוכר שאנחנו הולכים, קבוצה של חמישה־שבעה אנשים. אני רצתי קדימה, בתור ילד. כל השאר היו מאחור. פתאום אני רואה כלי רכב. זיהיתי גרמנים, מרחוק. רצתי אחורנית. התחילה אש. הם היו חמושים, אנחנו ברחנו. רדפו אחריי שני גרמנים. אחריי ואחרי אבא שלי. אבא כבר תפס אותי. רצתי על ידו. הוא לא סחב אותי על הכתפיים. התחבאנו מאחורי עץ. שני גרמנים היו אחרינו. חיפשו, לא מצאו. ניצלתי.
היו שולחים אותי לשנורר אוכל בגלל שהייתי חלש ורזה. מישהו היה בא איתי. זה סיפור שסיפרו לי. אמרו לי להיכנס לאיזשהו בית ולשנורר. פעם אחת התרחקנו 20 ק"מ. האזור היה חופשי. חיינו כאילו בחופש. אבל בפחד מתמיד, ברעב ובקור.
הכי זכור לי הקור. חודר לעצמות, חודר לאף, לאוזניים, לכל מקום. הרגליים קופאות. אין לך מה לעשות נגד הקור. יש לך כמה סמרטוטים. אתה חסר אונים.
באביב הייתה תקופה טובה. אני הכרתי כל ביצה. ידעתי איזו ביצה של איזה עוף אני יכול לאכול. איפה אני יכול לטפס, איפה לא. שיחקתי עם נחשים.
מתחיל מצוד אחרי הפרטיזנים. אלה שלבים נוראים. אנחנו עוברים עם הפרטיזנים ממקום למקום, במזחלות וברגל. אני חולה, השד יודע במה. מכסים אותי בסמרטוטים ועל זה שמים ערימות שלג. אבא מספר שהיה מכניס מדי פעם יד, לבדוק אם יש לי עוד דופק.
הוא מצליח להשיג לי קצת מרק. יש לי עבודה. אני רועה פרה, שני חזירים, לפעמים חזיר ושתי פרות. האיכרים נמצאים בשדה והם צריכים מישהו שישמור להם על בעלי החיים. מה קיבלתי אחרי זה? פרוסת לחם, חתיכת גבינה, חצי כוס חלב. פעם ניסיתי להכניס עטין של פרה לפה. רציתי "לגנוב" חלב.
באחת הפעמים שלושה פרטיזנים נתנו לי טרמפ ל"עבודה". השתעשעו, ירו לצדדים. הם יורים ואני מסתכל. פתאום אחד שואל "ילד, אתה רוצה לירות?", מרוב פחד אמרתי "כן". אמר לי "שב פה, תלחץ פה, בהדק". הראה לי כל דבר. אני עושה מה שהוא אומר לי. נותן לחיצה. לא מבין בין אוטומטי ובודדת. לא החזקתי עד אז נשק ביד, הייתי בן שבע. הוא מושיב אותי בקצה העגלה. הם ממשיכים לנסוע ואני לוחץ וחוטף הדף כזה. נבהלתי. הרגליים שלי עפו למעלה. נשכבתי אחורנית. זו הייתה החוויה של המטווח הראשון. מאז לא אהבתי אף פעם לירות. אבל יריתי.
***
בכל מקום בעולם שהייתי צילמתי את העץ עם הקוטר הכי רחב, למסתור. אם זה היה בניו־זילנד או בדרום־אפריקה או בארה"ב. יש לי כמה צילומים של "העץ מציל החיים".
את הספר שכתבתי סיימתי ב"שיר הפרטיזנים". אני אוהב את התרגום לעברית של שלונסקי, למרות ששמעתי אותו בהתחלה ביידיש. עיקר ההצלה שלי הייתה אצל הפרטיזנים. אין ספק שהשנתיים האלה שהייתי ביער השפיעו עליי יותר מכל דבר אחר. אני יודע שהן הצילו את חיי.
עד לפני שנה וחצי לא רציתי לתת עדות. אז אמרתי לעצמי "נפעיל את ההיגיון ולא את הרגש". זה לא שלא דיברתי עד אז. דיברתי תמיד, את עיקרי הדברים. לדוגמה, בכדורי, שם למדתי, כולם ידעו, החברים הקרובים בוודאי. אבל מה קרה לי בשואה, על זה לא סיפרתי להם. באותה תקופה גם אף אחד לא שאל.
הייתי אצל פסיכולוגית פעם אחת בחיים, במבדקי קצונה. הייתי צריך לכתוב לפני זה תולדות חיים. מה את חושבת כתבתי? "למדתי פה, עליתי לארץ ב־48', למדתי בכדורי". משהו כזה. חצי עמוד, פחות.
***
צריך להדגיש את המרד בגטו לחווא. זה מה שחשוב לי, יותר מאשר אני עצמי. אני רוצה לציין שמרד גטו לחווא היה המרד הרציני ביותר שהיה בין מרידות הגטאות. זה היה המרד הראשון. ביד ושם לא מקבלים את זה. הוא הקדים ביותר מחצי שנה את המרד בגטו ורשה. בגטו ורשה נהרגו 17 גרמנים במרד, והיו חצי מיליון יהודים. בלחווא היו 2,000 יהודים אבל במרד השתתפו רק כ־1,200־1,300 איש ו־14 הרוגים לגרמנים ומשתפי הפעולה. היה שם שיתוף פעולה מלא בין היודנראט לקבוצת המחתרת. דב לופטין, ראש היודנראט, הצטרף לפרטיזנים ונפל באחת הפעולות. כ־600 הצליחו לברוח, כמאה הצליחו לצאת. אני חושב שזו הייתה גבורה אמיתית. אני הייתי הילד הצעיר ביותר שניצל באותו יום רצחני.
התמונות הכואבות ביותר מהמלחמה? אין ספק שזה הזיכרון של האמא והאח. ויותר כואב ‑ כשהדוד שלי נהרג כעבור שלושה ימים. כל הזמן הוא החזיק ביד שלי, נותן לי ביטחון, ובאותו רגע הרגשתי כאילו הוא נאחז בי. אם אני צריך לסכם, זה הנורא ביותר. משאירים אותו, מורידים את הז'קט שלו ושמים אותו עליי.
אני חושב על דוד שלי כל הזמן, גם השבוע. הוא למעשה מי שגרם לי להינצל. באותה תקופה, ילד בגילי שהיה נשאר לבד, אפשר להגיד עליו שתי מילים, אני אגיד לך את זה באנגלית - "פורגט איט". ואני חי!
