לינור אברג'יל, נשואה לאורון כלפון ואם לארבעה, נולדה בשנת 1980 וגדלה בנתניה. מגיל שלוש רקדה בלט, מחול מודרני וג'ז. למדה בבית הספר היסודי בן־גוריון ובתיכון שרת במגמת תלמוד. התחילה לדגמן בגיל 16 ובשנת 1997 זכתה במקום השני בתחרות תגלית השנה. "אני זוכרת שמוטי רייף אמר לי אז: 'את הולכת לכבוש את העולם'. איזה אומץ וראייה לרחוק צריך להגיד דבר כזה לילדה בת 16, רק עליתי על הבמה. זה היה הזוי". ב־1998 זכתה בתחרות מלכת היופי של ישראל ובאותה שנה זכתה גם בתחרות מיס עולם. לפני התחרות עברה אונס על ידי סוכן נסיעות, שהורשע ונכנס לכלא. אברג'יל לא נתנה לטראומה להכניע אותה אלא הפכה להשראה. בהמשך למדה שלוש שנים משחק בבית צבי, שיחקה בין השאר בהצגות 'החדר הכחול' ו'מקווה' של תיאטרון בית ליסין. סיימה לימודי משפטים ועריכת דין במכללת נתניה, ועשתה את הסטאז' בפרקליטות מחוז מרכז. יצרה את הסרט 'מיס עולם האמיצה' עם רייף, שהיה מועמד לפרס אמי ב־2014. "התחלתי את הסרט רווקה, סיימתי כנשואה עם שלושה ילדים והתחלתי את תהליך החזרה בתשובה תוך כדי". משחקת בסדרה 'שנות ה־80' בתפקיד הרבנית קורקוס. בימים אלה חוזרת להרצות ברחבי העולם על סיפור חייה.
הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"אני בבית של סבתא שלי, בנתניה, סביבות גיל שש. היא שומרת עלינו, אמא שלי עובדת ולומדת חינוך. סבתא הייתה כמו אמא בשבילי, והייתי אצלה המון. היא הלכה לעולמה לפני כמה שנים, בגיל 81, וחסרה לי מאוד. הייתה דומיננטית במשפחה. היינו אוכלים בדירה הקטנה יחד, כל בני הדודים והנכדים. יש לנו אחדות במשפחה בזכות הסבתא, שהלוואי שהייתה קיימת בישראל: חילונים, דתיים, דעות שונות, אבל אחד למען השני, וגם אם יש חילוקי דעות, אין ברוגזים. זה מדהים לראות את זה במשפחה של 11 אחים, בהם אמא שלי".
איזו עצה היית נותנת לעצמך בת ה־16?
"את הכי טובה בעולם, יהיה בסדר. בגיל 16 בדיוק התחלתי להתפרסם, בעולם הדוגמנות. ההתחלה הייתה מבאסת, לא הבנתי מה זה ייתן לי. גדלתי מאוד על הקרקע, אף פעם בבית לא קידשו את היופי. תמיד אמרו לי 'את יפה', אבל לא עשו מזה עניין. אז הייתי רוצה לבוא לילדה הזו ולהגיד לה שתפסיק לדאוג, כי בסוף היא תגיע למקום שהיא הכי רצתה".
והוא?
"בית, ילדים, משפחה".
מתי היית הכי מאושרת?
"הכי מאושרת עכשיו. נולדה לי תינוקת, שירה, אחרי הרבה שנים שרציתי וניסינו. היא הביאה לי הרבה אור, התחדשות, גם לי, גם לאורון בעלי. הרגע עצמו, כשהתבשרתי שאני בהיריון, היה מאוד מרגש. הלוואי שיכולתי להביא עשרה ילדים. אם זה תלוי בי, אין דבר שיותר משמח אותי מלהביא ילדים לעולם. זה כוח עצום להיות שותפה להבאת חיים, זה בעצם מטורף, ואז לראות אותם גדלים עם הזכות לחנך אותם. אין שום דבר שיכול להביא לרמות אושר יותר גדולות מזה. כל השאר זה בונוס".
וכרגע מאושר מקצועית, אפשר להציע את טקס המשואות של 2019?
"הוא השאיר הרבה חותם בלי שדיברתי הרבה, או בכלל. היה בו משהו מאוד חזק ואותנטי, מאוד אני. הייתי באותו זמן בהיריון עם שירה, ובעיניי עשיתי שם קידוש השם. לבוא ולהנחות טקס שהוא כל כך ישראלי ולעלות עם כיסוי הראש בגאווה ובשמחה לבמה, לקבל כל כך הרבה תגובות חיוביות - זה סימל הרבה בעיניי. זה לא היה עוד משהו בשוליים. מה שנהיה מסביב היה מטורף".
נזכיר. השופט בדימוס עודד אל־יגון כתב: "ניסיתי לצפות בטקס הדלקת המשואות, אחרי דקה נמלטתי על נפשי. המגישה חובשת לראשה תרבוש רב־קומות".
"הוא למעשה מאוד הרים לי כי גרם לכל כך הרבה תגובות חיוביות להגיע אליי ולגילויי אהבה. כתוב 'עיקר התשובה כשישמע ביזיונו ויידום'. כלומר, כשמבזים אדם והוא לא מדבר, באותו רגע יש המפרשים שכל תפילותיו ייענו. אני מרגישה שבזכות העובדה ששתקתי ולא עניתי לביקורת מסוג כזה, והבנתי את המהלך שמאחוריה, קיבלתי אהבה וחום שלא היו קורים אם אותו שופט לא היה כותב מה שכתב. בטח לא בעוצמה הזו. בלי שאמרתי מילה תראה מה קרה".
לאחרונה הנחית אירוע נגד אלימות כלפי נשים שהועבר באו"ם, ביוזמת השגריר גלעד ארדן.
"היה מדהים. כל פעם מפתיע אותי מחדש זה שבוחרים בי ומפתיע אותי שאני מצליחה לעבור שידור שלם באנגלית. בגלל שאני לא מדברת ביום־יום, כל פעם לדבר מחדש ולהתניע מחדש זה לא פשוט וזו רמה גבוהה של אנגלית, לא היי מה נשמע. זה היה כבוד גדול, ואם לעשות משהו, אז רק דברים כאלה בעיניי, שיש להם תכלית ומשאירים רושם חיובי ובאים באמת לעשות שינוי. אחרי האירוע הזה קיבלתי פנייה שהולכים לעשות אירוע באו"ם עצמו בניו־יורק. מקווה שיקרה".
על מה בעיקר את מדברת בהרצאות?
"סיפור החיים שלי, כל הסיפור. הייתי עד היום בעשרות ערים בשמונה שנים מאז שהתחלתי, והכי הזוי היה בהודו בעיר קאנפור. זו הייתה אוניברסיטה של הודים בלבד, והם גייסו כסף כדי להביא אותי להרצאה, אספו מכל הסטודנטים. זו הייתה חוויה. דמיין חדר עם נפטלין ודליים של מים כדי להתקלח? שם ישנתי. אמרתי לאורון שאם הוא לא בא איתי אין סיכוי שאני נוסעת. אם לא היה בא הייתי מתה מהתקף לב רק מהלחץ".
והרגע הכי מרגש?
"בכל פעם שאני מסיימת את ההרצאה ואנשים עומדים על הרגליים, אני מרגישה שאני מתפרקת על הבמה מהתרגשות. הם מוחאים כפיים ובאים אחרי ואומרים שזו ההרצאה הכי טובה שהם היו בה בחייהם, זה רגע מאוד מרגש ועוצמתי עבורי. כי אני באמת בסך הכל מביאה את עצמי ולא שום דבר אחר".
ב־2015 פורסם שראש הממשלה בנימין נתניהו הציע לשריין עבורך את מקום 11 בליכוד.
"האמת שלא עניתי, כי חשבתי שעובדים עליי. אחר כך אורון אמר שהתקשרו מהלשכה ושאל למה אני לא עונה. לא דיברנו בסוף, כי זה לא רלוונטי מבחינתי, לא רציתי. זה לא בשבילי. ההצעה אכן הגיעה, דרך אורון. מכל מקום, אני לא שם".
זה כן מחמיא.
"מאוד מחמיא, אמרו לי אף פעם לא להגיד לעולם לא, אבל לא נראה לי שהפוליטיקה תתאים לי. אני רגילה להיות בן אדם אהוב, לא שנוא. איך שאתה הופך לחבר כנסת אתה גם תהיה שנוא, אז למה? אני גם אמנית בנפשי, חייבת ליצור, זה לא בשבילי".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"להתחיל חפיסת שוקולד ולסיים את כולה. למה אי־אפשר להתחיל עם קובייה, לסיים מקסימום עם שתיים? ניסיתי להפסיק באמצע, אבל זה כל הזמן חוזר לשם איכשהו".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"רק שהאהובים שלי יהיו בריאים".
מה ההחמצה הגדולה של חייך?
"אין דבר כזה החמצה. הכל מדויק, תמיד".
מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?
"תאילנד, לפני 15 שנה, נסעתי עם אמא שלי, רצינו גן עדן, קיבלנו מונסונים, הצפות, אי־אפשר היה ללכת. זה הסתיים בזה שאני עליתי על טיסה לבד לבנגקוק מאחד האיים ואמא שלי נשארה שם עד לטיסה הבאה. מצאתי את עצמי הולכת בבנגקוק עדיין רטובה כי המים הגיעו קודם לכן עד מעל המותניים. זה היה נורא. מאז לא הייתי בתאילנד".
מתי בכית לאחרונה?
"אני כל הזמן בוכה. כשהילדה שלי מוציאה מילה חדשה אני יכולה לבכות, כשהילדים אומרים משהו מרגש. כשאני ואורון לבד אני יכולה לבכות כי זה כמעט לא קורה. ואז אני ממש מתרגשת. מזל שיש את שבת, אין טלפון, עבודה, טלוויזיה, אין הסחות דעת. זה אנחנו, הילדים ובית הכנסת. מאה אחוז יחס משפחתי. אם לא היה את השבת, היה מאוד קשה להכיל את השבוע. השבת נותנת לך את המרחב להיות מעל הזמן, אוכל הכי טעים בעולם ואז לנחות לשבוע".
מתכון לאיזו מנה טובה שלך?
"מה שהילדים שלי אוהבים זה מנה שאני קוראת לה 'ארוחה בסיר אחד', אתה מטגן עוף בשמן זית, מלא בצל, תפוחי אדמה, שעועית ירוקה, מוסיף כורכום, פפריקה מתוקה וכמון, ממלא מים, נותן לסיר 50 דקות ועם כף סילאן זה נדיר. וכמובן אורז לבן בצד".
מה היית משנה במראה החיצוני שלך?
"שום דבר".
טוב זה לא חוכמה, מיס עולם.
צוחקת: "אז אולי את כפות הרגליים. הן יצאו קצת ארוכות מדי, מידה 41 וחצי. וקשה לי להשיג נעליים. אני קונה נעלי ספורט של גברים. בחיים לא קרה שנכנסתי לחנות ואמרו לי שיש את המידה שלי".
מה ההישג הכי גדול שלך?
"להיות אמא. אין דבר שאתה נותן את כל כולך יותר מזה וזו השקעה שהיא לאורך שנים. בסופו של דבר גם יגידו לך איזה הורה היית. יש לך פידבק כל יום".
מתי התרגשת לראות מפורסם?
"אף פעם לא. גם לא הערצתי אף אחד אף פעם. פעם אחת אפילו הופעתי על הבמה עם ווסטלייף ב־2001, בשיר 'אפטאון גירל', בישראל. הם רצו אחר כך שאבוא איתם לסיבוב הופעות. היה לי מגניב אבל לא מרגש. בסוף כולם בני אדם. גדלתי להעריץ את סבתא וההורים".
מה הרגע הכי מביך שהיה לך?
"פתחתי פעם אחת את השירותים במאחורי הקלעים של מופע בארה"ב, ופתאום יושב שם השחקן אוון ווילסון, שפשוט לא סגר את הדלת. והייתה פעם שנפלה לי הפאה באחת מההצגות ילדים עם מיקי מוכתר. יצאתי מהבמה, צחקתי. מה נעשה?"
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"יותר חופשות. האחרונה הייתה לפני שנה וחצי, לפני הקורונה. כרגע לא מתוכננת אחת".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"הייתה היא לאורך כל הדרך".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?
"'מה, אבל בטלוויזיה את הרבה יותר מכוערת ושמנה'. אני שומעת משפטים כאלה ברחוב, חלק אפילו אמרו בפנים".
מה הריח האהוב עלייך?
"לבנדר. משהו בו מרגיע אותי".
מי היה משחק בתפקיד עצמך בסרט על חייך?
"ג'וליה רוברטס. יש בה משהו אותנטי. אמרו לי פעם שאנחנו דומות".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"אם שמתי שעון מעורר לקום להעיר אותם. קרה שלא. אחרי שהם שנה היו בבית, לא באנו לפספס אף יום לימודים".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"קניות בסופר. כשיש לך ארבעה ילדים אתה כל הזמן בקניות. אני מזמינה ואז תמיד שוכחת משהו ובכל זאת הולכת לסניף".
מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?
"הייתי מלצרית איזה חודש בבית קפה במדרחוב בנתניה. שפכתי דברים על אנשים, שברתי צלחות, אבל נתנו לי טיפים מעולים. הייתי אוהבת לאכול את כל הקצפת מהמכשירים הישנים האלה, אז החליטו שזה לא כלכלי להם להשאיר אותי ופיטרו אותי".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"'סיפורה של שפחה' למי שלא ראו. אם כבר לשבת לראות סדרה, אז את זו. הכל שם מטורף, התסריט, השחקנים. אחת בדור".
מה האלבום הראשון שקנית?
"מריה קארי, האלבום Music Box, עם Hero".
מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?
"כשאני עונה לטלפון בדיוק כשהווייז מראה על פנייה, אני מפספסת ומאריכה את הדרך באיזה 40 דקות. איך תמיד קורה שיש שיחה לפני הפנייה בווייז. ותגיד, מה עשינו לפני ההמצאה של זה? הרי בכל זאת יצאנו מהבית. אני לא זוכרת איך נסענו לפני".
האם עברת פעם חוויה על־טבעית?
"לידה היא חוויה על־טבעית. אבל קרה לי עוד משהו ממש חזק: סבתא שלי הגיעה להגיד לי דברים בחלום אחרי שהיא נפטרה. היא אמרה לי שפיספסו מנחה וקדיש עליה. סיפרתי את זה לאחד הדודים שלי והוא אמר לי שהוא באמת פיספס ולמחרת דאג לעשות. אחר כך סבתא באה להודות לי בחלום. זה היה ממש מוחשי. היא הייתה אישה צדיקה".
איך עברה עלייך הקורונה?
"חודשיים ראשונים כיף, גן עדן, כל שאר החודשים גיהינום. זה היה מאוד־מאוד קשה. בדיוק סיימתי חופשת לידה, סגרתי חוזה עם 'חבר', על הרצאות, התחלתי את החודש הראשון ואז התחילה הקורונה.
זה לא פשוט לצאת מחופשת לידה, כשאתה גם ככה כל הזמן בבית, עם תינוקת וילדים וההנקה, ואתה לא עובד, ואז אחרי זמן קצרצר לחזור הביתה. בסופו של דבר צלחנו את זה כמו שצריך, אבל הייתי באפס אנד דאונס".
אורון הוא בין השאר המנהל של סטטיק ובן־אל יחד עם יואב גרוס. תני לי ניתוח שלהם מהצד שלך.
"לפני הכל, הפה של אורון והלב שלו שווים ואין הרבה אנשים כאלה בתעשייה. הוא באמת עושה את זה מאהבה ונותן את המאה אחוז שלו. סטטיק ובן־אל הם כמו המשפחה שלנו, הילדים מאוד אוהבים אותם, כמו כל מי שמיוצג אצל אורון, גם מרגי או אגם בוחבוט.
אני חושבת שהזיווג של סטטיק ובן־אל מושלם ובסוף הכל חייב להתחבר לניהול נכון. אתה יכול להיות מוכשר אבל אם אין לך מנהל טוב, לא תצליח. מה שבטוח, בברכות וידיאו אנחנו מסודרים עוד מהגן".
אחרי מה שעברת, הפכת סמל לעוצמה נשית הרבה לפני עידן מי־טו. מה דעתך על המהפכה שמתחוללת בשנים האחרונות?
"אני חושבת שאנחנו בדרך למקום טוב אבל צריך להשתנות עוד הרבה בחקיקה לטובת נשים, החל בחינוך. אני מדברת גם על חינוך בתוך הבית: מי שמחנך את ילדיו לטאטא מתחת לשטיח כל כאב, פשוט הורג את ההתמודדות איתו ושם מתחילה ונגמרת הבעיה. ברגע שאתה לא פותח את הסוגיה ומשאיר כבונקר, זה מה שהורג. כי רק אחרי שאתה מדבר אפשר לתקן. הבעיה מתחילה בסודות שאנשים חיים איתם שנים על שנים ולא מספרים לאף אחד בעולם. אם ילד למשל רואה אלימות בבית כלפי אמא, והוא לא מוציא, ככה זה בדרך כלל ממשיך. לגבי עניין של סמל וכו', אני לא מרגישה ככה אבל כן מחוברת לעניין של להעביר מסר. אם כבר להיות בעולם הזה, אז לקחת את מה שעברת ולהפוך את זה לדבש. ואם לא הפכת, אז כדאי שלפחות תנסה. כי זו הדרך הכי טובה בעיניי".
