בין המלך ללך
הקריאות בירושלים התאחדו השבוע באופן משונה: "ביבי חי וקיים, מאסר הוא יקבל" | בבית המשפט המחוזי, בבית הנשיא ובמשכן הכנסת - מפגינים משני המחנות תרמו את חלקם הקולני לדרמת המנדט מול המשפט | בין הליכודניק שהצטרף למוחי הצוללות לימני שהרגיע את הרוחות, בין חבר המועצה שהתלונן על התובעת בן ארי למקים המאהל בבלפור, בין הג'ינג'י שלקח חופש כדי להשתתף במרתון המחאות לבעלי החנויות שרק רצו שהכל כבר ייגמר - הדמוקרטיה הישראלית הוכיחה שאולי היא בסכנה, אבל חיה ופועמת (ומחבקת גם הפגנות שוליים)
עידו בורן נראה עייף אך מרוצה. כבר יומיים שהוא נע בין הפגנות ומחאות, והסוללות במגפון שלו על סף קריסה. "בוא נעמוד רגע בצל", הוא מבקש בגרון ניחר. "בכל זאת, אני ג'ינג'י ולא בא לי להישרף".
הוא בן 24, תושב חיפה, שעובד במלונאות אבל לקח חופש כדי לעלות לרגל לירושלים. זה אחד השבועות המטלטלים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, ובורן רוצה ליטול בו חלק. ביום שני בבוקר הפגין מחוץ לבית המשפט המחוזי במזרח העיר, שם החל שלב ההוכחות במשפט נתניהו. לאחר מכן עבר למערב העיר, כשלושה ק"מ משם, למחאה מול אל בית הנשיא, שבו התנהל המשחק הפוליטי סביב הטלת המנדט. "נשארתי עד תשע בערב, עד שכל הממליצים הלכו", הוא מציין. בלילה לן בהוסטל וביום שלישי התייצב בעוד הפגנה, הפעם מול המשכן - כקונטרה להשבעת הכנסת ה־24. "אני עוד בשיא האנרגיות", הוא אומר ויוצא חזרה אל השמש, עם המגפון בידו.
גבעת הדשא מול הכנסת רטטה אותה שעה מזעם. יחדיו נדחסו אליה ארגוני המחאה נגד נתניהו, ארגוני הקהילה הגאה ותנועת "נשים עושות שלום". כל אחד הגיע על מנת לזעוק משהו אחר, והקריאות התערבלו אלו באלו במשך זמן רב. לבסוף, הצליחו המפגינים להסכים על שיר אחד שכולם יכלו להתחבר אליו. "באנו חושך לגרש", קרא הקהל כאיש אחד. מאה מטר משם, ברחבת הכנסת, כבר הסתיימה קבלת הפנים החגיגית. טקס ההשבעה המשיך להתנהל כסדרו, פחות או יותר, בין קירות הבניין.
הכל התלכד ביומיים האלה בירושלים, הכל התערבב. בית המשפט, בית הנשיא, הכנסת, המפגינים מכל הצדדים – כולם נמסכו אלה באלה, נעים על גלי הסערה הפוליטית־משפטית, שהוכיחה השבוע כי בכוחה להתגבר. גבולות הדמוקרטיה הישראלית נמתחו ביומיים הללו לשיא חדש. מי יודע מתי ייקרעו.
המהפכה והממסד
יום שני, בוקר, בית המשפט המחוזי
"אתה בעד או נגד ביבי", שואלת השוטרת במחסום לצלאח א־דין. את מתנגדי נתניהו היא מעבירה ואילו את תומכיו שולחת שמאלה, כדי שיקיפו את בניין בית המשפט אל המחסום שבצד השני. שתי הפגנות מתקיימות במקביל, אך אינן נוגעות זו בזו.
השכונה המזרח ירושלמית הופקעה לטובת המחאה. עשרות שוטרים פרוסים לאורך הכביש, וצוללת צהובה מרחפת מעל ראשם. הרעש מחריש אוזניים, זמבורות ותופים. הזעם והמיאוס מייצרים כאן אנרגיות של קרנבל. "אנחנו המהפכה", שרים המפגינים נגד נתניהו.
בתיכון לבנות "אל־מאמוניה", שנמצא ממש מעבר לכביש, הפסיקו את המבחן בגיאוגרפיה. "לא הצלחנו להתרכז בגלל הצעקות", מסבירה באנגלית אחת התלמידות.
את יודעת על מה ההפגנה?
"איטס ביקוז אוף דה פריזדנט", היא אומרת, טבעות ברזל מכסות את שיניה.
בתי העסק לאורך הרחוב כולם סגורים, תריסי הברזל מוגפים. וויסאם, בעליה של חנות למוצרי חשמל, עומד על המדרכה ומציץ בשעונו. "לא מספיק שבזמן הקורונה אכלנו אותה", הוא אומר. "אתמול גם באה המשטרה ואמרה שעדיף שנסגור הבוקר".
ואם לא תסגור, תקבל קנס?
"לא, אבל אני לא רוצה שהמפגינים ייכנסו לחנות שלי ויעשו בעיות. אתה יודע, יש פה מוצרים יקרים".
בעוד וויסאם ממתין לישועה, אני נתקל בפעם הראשונה בעידו בורן הג'ינג'י. הוא יושב על המדרכה ושולה פרוסות פלפל אדום מתוך שקית ניילון קטנה. "אני חלק מתנועת 'קומי ישראל', מחאת הצעירים שהצבע שלה הוא ורוד", הוא מספר ושולף סווטשירט מהתיק בצבע המתאים. "אנחנו רוצים עתיד ורוד. הפוליטיקאים התבלבלו והפסיקו לעבוד בשביל העם".
איך זה קשור לנתניהו?
"הוא שולט בהכל ולהם אין דעות. אנחנו מדינה בלי תקציב, בלי שר משפטים, בלי יכולת להתנהל. זה מזעזע. הסגר שהיה זה רק בגלל המשפט של ביבי (אחד הדיונים במשפט אכן נדחה בשל הסגר – א"א). ההפגנות מפעילות עליו לחץ והוא מנסה להשתיק ביקורת".
ומה דעתך על זה שכל החנויות פה סגורות?
"הם יכולים לפתוח, זו החלטה שלהם. המדרכה נשארה פנויה והשטח הסגור זה רק הכביש. אנחנו לא נפגע באף אחד. זו מחאה של ערכים ותקווה, לא של אלימות".
ההפגנה נגד נתניהו התפזרה בינתיים, והמפגינים מתחילים לעשות את דרכם לבית הנשיא. אפשר לשמוע את אנחת הרווחה של וויסאם עד הנה. אישה אחת מסריטה עצמה בסלפי נואמת נגד נתניהו, בעודה צועדת חזרה לרכב. מעניין איפה חונים כולם. עם התפזרות הקהל נעלמות גם חלק מהגדרות, וכעת ניתן לחצות בקלות את שטח ההפקר ולעבור להפגנה שמנגד, שעדיין נמשכת.
אם מתנגדי נתניהו הם המהפכה, הרי שתומכיו הם הממסד. ההפגנה משופעת דגלים ומתנהלת באופן ממלכתי. יש מנחה שמזמין את הנואמים לעלות בזה אחר זה. מי שעומדת כעת על במה וקוראת מהכתב היא רונית הביביסטית. "נתניהו לא עומד לבדו על דוכן הנאשמים, אלא גם אנחנו. אנחנו שניצחנו", היא אומרת למיקרופון. פניו המחייכות של נתניהו מכסות כל דבר שקיים, ועל הכל משקיף מלמעלה הצריח של כנסיית סנט אטיין.
אחד הגיבורים כאן הוא חנוך עוז, שכחבר מועצת העיר ראש־העין חשף את עבירות הבנייה של התובעת ליאת בן־ארי. "נאשמת לא יכולה להיות מאשימה", הוא פוסק. "היא כתבה את הכללים לעזאזל, אז ככה אנחנו יכולים לחנך דור?"
דורון ושירה הגיעו הנה מאזור השרון. הם חברים בפורום אינטרנטי שנקרא "קפה שפירא", ומורכב לדבריהם "משמאלנים שהתפכחו". יחד עם עוד כמה מחברי הפורום יצאו כבר אתמול לטיול במגדל דוד, אחר כך לנו בקרוואנים ביער השלום ועשו קומזיץ עד ארבע בבוקר. כשהתעוררו שתו קפה, אכלו סנדוויץ' והגיעו להפגנה. "לצד השני יש את הפלטפורמה להפגין מדי מוצ"ש, לנו אין", אומר דורון. "זה בגלל שהם ממומנים, חד־משמעית, ואנחנו לא. אנחנו באים עם אמוציות, והם באים עם מימון".
"באנו כדי להגיד שאכפת לנו מהדמוקרטיה, המדינה חשובה לנו", מצטרפת שירה. "ראינו את המפגינים השמאלנים שמבזים כל סמל של המדינה, שמתפשטים ועושים כל מיני אקטים. אני באופן אישי חוששת שאנחנו בשנים מאוד דרמטיות".
כשגם הפגנת התמיכה בנתניהו מתפזרת, השכונה מתעוררת חזרה לחיים. במבואה של אחד הבניינים, בכוך זעיר מתחת לגרם מדרגות, נמצא דוכן הקפה של איברהים. מדי יום הוא מגיע לכאן מביתו שעל הר הזיתים. "אבא שלי התחיל להכין פה קפה לפני 80 שנה", הוא אומר ומתכופף כדי להרתיח מים.
ההפגנות לא באות לו בטוב ומבריחות את הלקוחות הקבועים. "ביום רגיל קונים אצלי הרבה יותר", הוא מסביר ומוזג לכוס חד־פעמית. הקפה חריף ועדין בו בזמן. מחירו שני שקלים.
"תחזרו לקיבוץ שלכם"
יום שני, צהריים, בית הנשיא
אותן זמבורות, אותן חולצות "לך". המפגינים עברו מצלאח א־דין אל השכונה הפסטורלית והמדושנת רחביה.
גם מול בית הנשיא, שהוקף ביצורים, פוצלו ההפגנות. אבל בצומת הרחובות מנחם מולכו וז'בוטינסקי נוצר חיכוך: המפגינים בעד נתניהו, שהגיעו למקום באיחור, משפשפים בדרכם את שולי ההפגנה של מתנגדי נתניהו, שכבר נמצאת בשיאה. המרחק שנוצר קטן מספיק כדי שיתפתח קרב צעקות.
שלושה צעירים עם דגלי ישראל, אחד מהם עם מגפון וחולצה שעליה האות ט', נתקלים עכשיו באנשי "קריים מיניסטר", שגם להם יש מגפון. "הבאתם רמקול בשקל שלושים", צועק ההוא עם הט', שהרמקול שלו אכן חזק יותר. "תחזרו לקיבוץ שלכם. אתם שייכים לגזע הארי".
הקריאה האחרונה מקפיצה למקום את פעיל הליכוד סיני אלמשלי, במקטורן שחור. "כל אחד יכול להביע את דעתו בצורה מכבדת, אנחנו לא רוצים מלחמת אחים", הוא נוזף בבחור בחולצת הט', וקרב המגפונים נמוג. אלמשלי הוא האיש מאחורי ה"ביביקופטר", מסוק שקושט בדגלי המפלגה וריחף מעל שמי המדינה ביום הבחירות. גם הוא הגיע לכאן היישר מבית המשפט המחוזי. "חיפשתי את ההפגנה של הבעד, ובטעות הגעתי להפגנה של הנגד", הוא מגרד בראשו. "האמת נראה לי שאני הולך הביתה, התעייפתי".
מרגע שאלמשלי מפנה את הזירה, אין מי שירגיע את העניינים. משני צידי מעבר החציה של רחוב מולכו מוטחים עלבונות וקללות. כולם צועקים ואיש לא מקשיב. הקריאות משני הצדדים מפעפעות אלה לאלה ויוצרות פרדוקסים: "ביבי המלך יאללה לך!" "ביבי חי וקיים מאסר הוא יקבל!" מחלפות ראשיו הג'ינג'יות של בורן בולטות על רקע השחור־לבן. "בושה מה שקורה במדינה הזאת", הוא מסנן.
בשלב מסוים נראה שהשוטרים עומדים לאבד שליטה. למקום מגיע פעיל הליכוד איציק זרקא, איש גדל גוף שמעז לחצות את מעבר החציה אל ההפגנה של הנגד. מתפתח עימות קצרצר שכולל כמה דחיפות, לפני שזרקא נהדף לאחור בידי השוטרים. אנשי ה"קריים מיניסטר" מרכזים עכשיו מאסה קריטית, יוצאים למתקפת נגד ומרחיקים את אנשי נתניהו חזרה אל צידו השני של מעבר החציה. "ברכה, לכי מהר כי עוד רגע לא נוכל לעבור", דוחק איש מבוגר באשתו.
מי שנקלע לצד הלא נכון של מעבר החציה הוא נאיל זועבי, איש חינוך מוסלמי ומקום 39 ברשימת הליכוד לכנסת. למזלו הוא לבוש אפודת כותנה, ולכן נראה כלא שייך לאף אחד מהצדדים. "נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון והיחיד שנתן למגזר הערבי", אומר זועבי. "הוא העביר את החלטה מספר 922 שהזרימה מיליארדי שקלים למגזר. הוא גם הוציא את ערביי ישראל ראשונים מהקורונה, מכל ערביי העולם".
זועבי מאמין נלהב בחיבור שבין ערבים ליהודים, אבל החיבור בין תומכי נתניהו לשונאיו נראה לו בלתי אפשרי כרגע. "אלה אנשים שלא מקבלים את דין הבוחר", הוא אומר ומצביע על המפגינים סביבו, ששירת המגפונים אופפת אותם. "המנהיגים שלהם מכווני שנאה וקנאה ורדיפה אישית. ועכשיו אני הולך לחצות את הכביש, כדי שלא יחשבו בטעות שאני חלק מהם".
ממרחק ביטחון מביט על העימות הח"כ לשעבר מיקי רוזנטל (העבודה), שמשלב זרועות בעודו נשען על בגאז' של רכב. "אני שמח שיש אזרחים שאכפת להם", הוא אומר.
אתה שמח שאתה כבר חוץ לפוליטיקה?
"מאושר".
מחכים לישועה
יום שלישי, בוקר, בית המשפט המחוזי
אין זכר לגדרות ולמחסומים, אפשר לשמוע את המואזין. האוטובוס מעיסאוויה פורק חבורה של נערות בכיסוי ראש. בכוך הקפה של איברהים שגרה. "הרבה יותר טוב ככה", הוא אומר.
בית המשפט המחוזי בנוי כמצודה. זהו בניין מרובע המקיף חצר פנימית, ושני צריחים מתנשאים מצדדיו. שער ברזל כבד מוביל מהמדרכה לתוך חדר ביטחון, שמאוכלס בשני שומרים חמושים ורגועים למדי. "אתמול הייתה פה סופת טורנדו", אומר אחד מהם, מחויך. "היום זה בקושי בריזה".
בתוך סערת משפט נתניהו, שנכנס עכשיו ליומו השני, ממשיכה שגרת התיקים הרגילים. לקוחות מתלחששים עם עורכי דינם במסדרון, טחנות הצדק טוחנות. איש תחזוקה עם כיפה שחורה ממהר כשבידיו שפופרת סיליקון. "יותר מדי אנשים הלכו פה אתמול", הוא אומר ומצביע על בלטה רופפת. "הבניין הזה פרהיסטורי, צריך צוות שלם כדי לתחזק אותו".
כשהוא נשאל לגבי הנאשם מספר 1 הוא משיב ש"אני חושב שהכי טוב לכולם שנתניהו יהיה נשיא. בוא נצא מנקודת הנחה שכולם צודקים: הוא גם אשם, וגם לא אשם, וגם רודפים אותו וגם הוא השתלט על המדינה. אז עכשיו שילך להיות נשיא ויהיה לנו שקט כמה שנים".
לוח המודעות האלקטרוני שבכניסה מציג בלאקוניות את שמות השופטים ומספר האולם שלהם. הדיון בראשות רבקה פרידמן־פלדמן מתקיים בחדר 315. הכניסה לאולם אסורה, וצלמי העיתונות עומדים מול דלת הכניסה, משועממים. הם מחכים לבואו של עד המפתח אילן ישועה.
חדר העיתונאים ממוקם בקומה הראשונה. כבלים מזינים את מכשירי הטלפון של כעשרים עיתונאים, שרובם רכונים מעל לפטופים. בחזית החדר מסך טלוויזיה גדול, שעליו משודר המשפט לכתבים, לעיניהם בלבד. המצלמה מוקמה מעל ראשם של שלושת השופטים, כך שהם נותרו מחוץ לתמונה. רק קולם נשמע, כאשר הם קוטעים את הדיון ושואלים שאלות.
פרט לשופטים שאר האולם הצנוע חשוף. בהתאם להנחיות הקורונה, רק כ־15 אנשים יושבים בו, כולם במסכות פנים. הדיון עוסק כעת בפרטים משפטיים קטנוניים, סב במעגלים אינסופיים. העין נמשכת אל הבנאליה: בעז בן צור לוגם מבקבוק קולה זירו, שולי הגלימה של ליאת בן־ארי מלחכים את המרצפת, עמית חדד אינו לובש עניבה. בפינה השמאלית העליונה בולטת רעמת שערו הלבן של הנאשם שאול אלוביץ'. אשתו איריס יושבת במרחק שני מטרים ממנו. נוני מוזס לא הגיע לדיון, מאחר שלא עסק בתיק 2000 שבו הוא נאשם. נתניהו ביקש וקיבל פטור מהתייצבות.
בצהריים יוצאים להפסקה, מי למזנון ומי לסיגריה בחצר. עד שישובו לאולם כבר יידעו כולם: הנשיא ריבלין העניק את המנדט לנתניהו.
שתי צוללות בבגאז'
יום שלישי, צהריים, כנסת ישראל
יואל אדמי נראה כמפגין מנוסה. הוא נעול מגפי טיולים וחבוש כובע מצחייה, מתרמילו משתלשלות זוג זמבורות, ועל כתפו מונח מוט עם דגל ישראל. מתברר שכבר תשעה חודשים הוא עסוק במחאת בלפור והיה ממובילי פרויקט "שיירות התקווה", שהסתובבו ברחבי הארץ ועודדו את המפגינים על הגשרים. "אני כנראה שייך לדור שרואה את המדינה כמי שהולכת למקום אחר לגמרי ממה שקיווינו לו", הוא אומר בעודו פוסע במורד גן הוורדים. "כל המוסדות שאמורים להחזיק את הדמוקרטיה מכוסחים ומוגבלים ועוברים ביזוי. צריך לעצור את התהליך הזה".
הגן רוחש מפגינים בתנועה. צוללת שחורה ענקית נישאת על כפיים. הבחורה שהסריטה עצמה נואמת מחוץ לבית המשפט אתמול, מסריטה עצמה גם עכשיו.
תומכי נתניהו אינם נמצאים כאן (עד סוף ההפגנה יגיעו רק שני תומכי ליכוד, שאחד מהם ייעצר). ובכל זאת, החולצה של דני בטיטו כחולה ורשום עליה "שומרי המצודה". "אנחנו קבוצה של אנשי ליכוד ותיקים, שהבינו שמה שקורה בליכוד זה כבר מזמן לא ערכים", הוא מסביר. "אז הצטרפנו לניסיון להדיח את הרודן".
על מה ההפגנה היום?
"זו הייתה אמורה להיות קריאה להקמה של ממשלת שינוי, אבל אז הנשיא ריבלין הצטרף למשפחת הפשע. הכל מכור. אין מצב מוסרי שנותנים לאחד כזה להקים ממשלה".
לא רק נתניהו עומד כאן למשפט המפגינים. עומר שרון, עטוף דגל הגאווה, ציפורני ידיו משוכות בלק כחול, הגיע לכאן מכוכב יאיר. "באתי להפגין נגד מפלגת נעם", הוא אומר. "זו הפעם הראשונה שנכנסת לכנסת מפלגה שחרטה על דגלה את האנטי־להט"ביות, אנטי־נשיות ואנטי־רוך. אני מפגין גם נגד מפלגת רע"מ שהתפצלה מהרשימה המשותפת בגלל סוגיות שנוגעות ללהט"בים".
נראה שהמחאה נגד ביבי השתלטה לכם על הגבעה.
"הרגשות מעורבים. מצד אחד, המסרים שלהם גם אנטי־פשיסטיים. מצד שני, עד כמה שהמאבק בשחיתות חשוב, לא באתי לפה בגלל הצוללות. המסר הלהט"בי הולך כאן לאיבוד. אם היו כמה רחבות שאפשר להפגין בהן, זה היה עוזר".
אלא שאין עוד רחבות, וכולם רוצים להיות הכי קרובים לגדר. רחל פלדפוגל היא ממובילי תנועת "חקירה עכשיו". "את הצוללת השחורה הענקית הזאת אני הבאתי", היא אומרת. "כבר תשעה חודשים שאני מסתובבת עם שתי צוללות וקומפרסור בבגאז'".
גם היא כבר אחרי 36 שעות של מחאה רצופה, אבל לא מפסיקה לקפוץ. השילוב בין השירה, הגבעה המשקיפה על רחבת הכנסת והגדר הירוקה מספקים אווירה של אצטדיון כדורגל. "כשריבלין הודיע שהוא נותן למושחת להקים ממשלה, קיבלנו קריז", היא מסבירה מאיפה פרץ האנרגיה.
הטקס ברחבת הכנסת מתחיל ושיירת אופנועים משטרתית חולפת בלבוש מלא. פרשים של משמר הכנסת מוליכים את סוסיהם. המחאה הרועשת היא קוץ בעין הממלכתיות המאופקת. "זה שהמוסד הזה איבד מהמניות שלו ומהיוקרה שלו, זה לא סוד", אומר אמיר השכל, ממנהיגי המחאה, ומצביע על הבניין שלמרגלותינו. "בכנסת האחרונה 34 שרים היו גם חברי כנסת, ערבוב נוראי בין הרשות המבצעת למחוקקת. היום חבר כנסת מהאופוזיציה לא מסוגל להעביר חוק, כי כל הצעות החוק עוברות דרך ועדת החוקה, שנשלטת בידי הקואליציה. הכנסת פשטה את הרגל, וזה מסביר את היחס של הציבור אליה".
לא מייאש שאתה כבר ארבע שנים נלחם ומתנגד ונתניהו נשאר באותו מקום?
"שים לב שהוא כל הזמן במגמה של היחלשות".
אתה חוזר מכאן למאהל שהקמת בבלפור?
"אנחנו הולכים עכשיו ל־28 יום של כלום, וחבל לשחוק את הכוחות של האנשים. בהמשך השבוע נעשה הערכת מצב ונראה איך ממשיכים".
כל העת הזו הפגנת "נשים עושות שלום" נותרת מאחור, מנומסת. כחמישים נשים לבושות לבן עומדות בשורה ושרות "חילוניות ודתיות, יהודיות וערביות, ימניות ושמאלניות, הולכות יד ביד באהבה ומחזירות את התקווה". "זו תנועה לא מפלגתית שפועלת מאז צוק איתן למען הסכם מדיני ומאמינה שנשים צריכות להיות חלק מתהליך קביעת המדיניות", אומרת ענת בן דוד, אחת הפעילות.
למה אתן מפגינות פה?
"כי הכנסת הזו הולכת לבטל את כל ההישגים של שוויון לנשים. הכהניסטים והאיסלאמיסטים רוצים לקחת אותנו שנים אחורה".
לפתע חולפת במקום שיירת אנשים הנושאים שלטים עם הכיתוב "תנו לי להתאחד עם משפחתי". חלק מהנשים בשיירה לבושות שמלות כלה. מדובר בקבוצה שהתגבשה סביב ח"כ לשעבר דב ליפמן (יש עתיד) ומונה כשלושים איש. "כשאני הושבעתי ב־2013 הייתה ממשלה יציבה", הוא אומר. "לא היה כזה קרקס". חברי הקבוצה מוחים נגד היחס של המדינה לבני משפחותיהם בחו"ל. "לא נותנים לבני המשפחות שלנו להגיע לארץ בגלל הקורונה", מסביר דוד פיין, אחד מחבריה. "הבן שלי מתחתן בעוד כמה שבועות, ולא מאפשרים לאורחים לבוא".
עומס ההפגנות על הגבעה מבלבל כמו קואליציה המתפרסת מבן־גביר ועד מנסור עבאס. נדמה שהשבעת הכנסת והטלת המנדט מעולם לא זכו לתשומת לב ציבורית שכזו. אף משפט פלילי לא זכה למנה גדושה כזו של הפגנות. ירושלים קיבלה השבוע זריקה של חיים, של חיות. הדמוקרטיה שלה אולי גוועת אבל גם מפעמת. היא נמצאת בפרסות סוסי משמר הכנסת, במעבר החציה מול בית הנשיא ובמפוח הצוללות של רחל פלדפוגל. היא הסתננה אפילו אל רשימת האורחים בחתונת בנו של דוד פיין.
עכשיו הלהט"בים מרכזים כוח ומתקדמים לעבר הגדר הירוקה. דגל הגאווה נפרס לאורכה. למטה, ברחבת הכנסת, מקפלים אנשי התחזוקה את השטיח האדום. עד ההשבעה הבאה.
