אילו ניתן לו, הוא היה מתייצב בסוף השבוע הזה כמו רוקי בלבואה – סילבסטר סטאלון – בראש המדרגות של בניין המוזיאון בפילדלפיה, רוקע ברגליו, מרים את זרועותיו אל על, מכה באגרופיו באוויר, מול אויבים נעלמים. הרמקולים היו משמיעים את נעימת הניצחון מתוך הסרט, והקריין, דן כנר כמובן, היה מכריז, בטון שאין חגיגי ממנו: ראש הממשלה ורעייתו. ביבי בלבואה.
זה אמור היה להיות שבוע רע: הפרטים בהמשך. אבל סוף טוב הכל טוב. עכשיו, כשהוא עומד על הבמה במוזיאון יד ושם – לא פילדלפיה, אבל בכל זאת, מול כיכר גטו ורשה וכיכר שלדון אדלסון – הוא יודע: אני הצלתי את העם היהודי. אני ובורלא. אילו אני הייתי בשואה, לא הייתה שואה: הייתי מסדר משהו. אולי אנטידוט: חיסון נגד השמדה. מיליוני עיניים של יהודים נשואות אליי: אני אציל אותם. משיח עכשיו.
יד ושם הוא המקום הנכון לתקוף בו את נשיא ארצות־הברית: הנאומים ביד ושם נהנים מחסינות שואה. ההישג החשוב ביותר של נתניהו ב־14 שנות כהונתו היה הפרישה האמריקאית מהסכם הגרעין עם איראן. טראמפ פרש, ובכך איפשר לאיראן לרוץ קדימה בדרך לפצצה. ההסכם היה רע; הפרישה מההסכם הייתה גרועה ממנו.
עכשיו מנסה ביידן, לא בהתלהבות גדולה, לחזור להסכם. נתניהו מאיים עליו במלחמה, מלחמה בים, מלחמה בסייבר, מלחמה בקונגרס. אווירה מלחמתית היא מה שנחוץ עכשיו כדי לשכנע את בנט. אתה תהיה שר הביטחון, נפתלי. צה"ל זקוק לך, לחזון שלך, לרוח הלחימה. נכונו לך גדולות. בקמפיין הבחירות לא נאמרה מילה על איראן, רק נתניהו הביא שלום ויביא עוד שלום, המון שלום, מדינות עומדות בתור. ועכשיו, מלחמה.
אחד העם
השבוע של נתניהו נפתח ביום שני בבוקר, במחוזי בירושלים. ליאת בן־ארי, התובעת במשפטו, נשאה את נאומה כשפניה לשופטים. נתניהו ישב מאחוריה, מרחק של מטר וחצי, לא יותר; עיניו חרכו את גבה. המילים היו קשות; לא פחות קשה היה המעמד שנכפה עליו, הישיבה על הכיסא הסטנדרטי, כאחד העם, השתיקה, הספיגה – כמו תלמיד נזוף בחדר המורים. חצי שעה בלבד ארך הנאום. אף על פי כן, נדמה היה שהוא נמשך לנצח. מיד לאחר שסיימה, קם ללכת.
הנאום של בן־ארי לא נועד לשופטים – הוא נועד לתקשורת, לדעת הקהל, למפגינים בחוץ. תיקי האלפים יתנהלו במקביל בבית המשפט וברחוב. הנחת העבודה של נתניהו ופרקליטיו היא שהשופטים יושבים בתוך עמם: מה שיחליטו, יושפע, אולי אפילו יוכרע, על ידי הרעשים בחוץ. זאת גם הנחת העבודה של הפרקליטות. לא הראיות יכריעו במשפט, גם לא הדין. יכריע הנרטיב.
אילן ישועה, מי שניהל את אתר "וואלה!" שעומד במרכז תיק 4000, פותח את עדותו מפינת האולם. הוא מתכווץ לתוך הכיסא הקטן שניתן לו. הכיסא לא הולם את גודל המעמד. הוא מוחלף.
הסיפור שמספר ישועה פשוט וקל להבנה. אנסה לתמצת אותו בדרך שלי: שאול אלוביץ' היה איש עסקים שהתנפח מעבר לממדיו. ככל שבלע יותר, כך נעשה תלוי יותר בהחלטות של הממשלה. המשמעות הכספית הגיעה למאות מיליוני שקלים, למיליארדים. חייו ומותו היו בידי הרגולטור.
באביב 2015 הצטלבה דרכו של אלוביץ' בדרכו של נתניהו. במאי קמה ממשלת נתניהו הרביעית. במהלך המשא ומתן הקואליציוני התעקש נתניהו להתמנות לשר התקשורת. הוא הוציא משותפיו לקואליציה התחייבות לציית באופן מוחלט להחלטותיו במשרד הזה. אין ערעור, אין הצבעה. ההתחייבות הייתה כל כך חריגה בנהלים של ממשלות ישראל, כל כך בוטה וחצופה, שהזמינה שאלות. משרד טכני, רגולטורי, שוועדות ציבוריות המליצו שוב ושוב להפוך אותו לרשות בניהול פקיד, בלי שר ובלי פוליטיקה – ודווקא שם מתעקש נתניהו לקבל סמכויות־על. כתבתי אז, בזמן אמת, שזה ייגמר בחקירת משטרה.
לנתניהו הייתה תוכנית פעולה. כדי להבין אותה, צריך לחזור ל־2007, לסיפור החינמון. "ישראל היום" קם באותה שנה כמיזם של מיליארדר אמריקאי, מגדולי התורמים למפלגה הרפובליקנית. המניע היה פילנתרופי: להציל את הישראלים מהשפעתה הרעה של התקשורת החופשית, הליברלית, ולחזק את כוחו הפוליטי של הימין ואת כוחו של מנהיג הימין, בנימין נתניהו.
החינמון הציף את שוק המודעות ואת שוק הקוראים. אם היה מדובר בנייר טואלט או ביוגורט, הרגולטורים – משרד המשפטים, בתי המשפט, העיתונים הכלכליים – היו מזדעקים. מכיוון שהיה מדובר בעיתון, הם נדמו. חלקם חשבו בתום לב שמדובר בשאלה של חופש ביטוי; אחרים עשו את החשבון האישי והכספי שלהם. הימין התחבר לשמאל: זכורה במיוחד לרע זהבה גלאון, מנהיגת מרצ.
נתניהו ביקש לעשות בטלוויזיה, ברדיו ובאתרי החדשות באינטרנט את מה שעשו למענו בתקשורת המודפסת: התקדים נוצר. ההבדל הוא שעיתונים מתקיימים בשוק החופשי. ערוצי שידור תלויים ברישיונות, בזיכיונות ובהקצאות של הממשלה. כל מה שצריך הוא להשתלט על משרד התקשורת ולחכות ליזמים שיבואו.
אחד העסקים הקטנים של אלוביץ' היה "וואלה!", פורטל באינטרנט שנכנס בהדרגה לשוק החדשות. אלוביץ' היה זקוק לנתניהו; נתניהו היה זקוק ל"וואלה!". כמו שחזר ואמר נתניהו בהזדמנויות אחרות: ייתנו – יקבלו. אלוביץ' לא בא מהעיתונות. תהליך קבלת ההחלטות, האחריות הציבורית, הביקורת העצמית, היצרים, הכבוד המקצועי – כל אלה היו זרים לו. האתר צריך לעבוד בשביל העסק, ודי בכך. גם אילן ישועה לא בא מהעיתונות. על פי עדותו, הוא שיתף פעולה עם תכתיבי האלוביצ'ים. העיתונאים באתר עזרו לו להבין שיש כאן משהו מסריח, אבל גם אז המשיך לשתף פעולה. רק כאשר האלוביצ'ים התחילו להתנהג כמו עבריינים תחת חקירה – הורו לו למחוק מסרונים, להשמיד את הנייד, סילקו את הטלפונים מהבית כאשר קראו לו לפגישה – תפס שהוא מסובך עד צוואר. אם הבוסים שלו חושבים שזה פלילי, זה כנראה פלילי.
המסרונים וההקלטות שחושף ישועה מלמדים על תרבות עבודה שאין לה מקום בגופי תקשורת שממלאים את תפקידם הציבורי. הם מלמדים גם על האופי האדנותי שמפתח נתניהו כלפי אנשים שתלויים בו. אם אתה איתי, אתה תמלא כל גחמה שלי ושל אשתי. שני אנשים נרגנים, שאינם יודעים גבול: אין בושה; אין איפוק; אין פרופורציות.
אני עובד בגופי תקשורת עשרות שנים. נדמה לי שאני מכיר את התעשייה הזאת לא פחות מעמיתיי. היחסים בין פוליטיקאים לגופי התקשורת שמסקרים אותם, מורכבים. אף אחד בסיפור הזה איננו אמא תרזה. גם תורו של "ידיעות אחרונות" יגיע, כאשר תיק 2000 וחלקו של נוני מוזס יעלו לדיון. בכל מקרה, חשוב להדגיש שמה שנגול במשפט איננו הנורמה. זה חשוב, משום שהתקשורת החופשית נמצאת בדרך כלל בצד של הטובים. אסור לשפוך את התינוק עם מי האמבט.
והרי החשדות
ביום שני בבוקר התייצבו נציגי המפלגות בבית הנשיא. גוש רק ביבי – נציגי הליכוד, החרדים והכהניסטים – הקפיד על מסר אחיד. הנשיא הציג לבאים שאלות נוקבות, מביכות. התשובה הייתה אחת. היחיד שהתפתל היה משה גפני מהאגף הליטאי ביהדות התורה. גפני כועס על הקמפיין שעשה נתניהו בשירות הכהניסטים, קמפיין שסייע להעביר אלפי קולות של חרדים צעירים מהמפלגה החרדית למפלגה החרד"לית. יעקב ליצמן, נציגו של הרבי מגור, הקפיד להשתיק אותו.
בשעות אחר הצהריים נשבר גוש רק לא ביבי. זה קרה במפתיע, בנסיבות שאין מה להתגאות בהן. שעה וחצי ניהלו יפעת שאשא־ביטון, זאב אלקין ויועז הנדל, נציגי תקווה חדשה, שיחות טלפון קדחתניות על המדשאה שמקיפה את בית הנשיא. כאשר נכנסו סוף־סוף למשכן, אמרו שלא ימליצו על איש. הם ביקשו מהנשיא לתווך בין לפיד לבנט. ריבלין התפוצץ. "לאז מיך אופ פון די בובקעס", אמר לאלקין ביידיש. בתרגום חופשי לעברית זה נשמע פחות עסיסי: "עזוב שטויות".
הגוש מאוחד ברצון שלו להחליף את נתניהו. לאחר שנתיים של ניסיונות שלא עלו יפה, נדמה שראשי כל המפלגות הבינו שהמשימה קשה מאוד, היריב עיקש וחסר מעצורים, ולכן אין מנוס מלהתמקד בה ולהתפשר על כל השאר. ליברמן הבין את זה באיחור, בין סבב בחירות לסבב בחירות; הנדל והאוזר, היום במפלגת סער, הבינו; לפיד הבין והתנהל בהתאם, לפני הבחירות ואחריהן; סער הבין; והבינו בני גנץ, מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, איימן עודה ואחמד טיבי.
עם זאת, כל אחד מהם פוזל אל ציבור הבוחרים שלו. "לכל פוליטיקאי, דתי וחילוני, יש בית כנסת", אמר לי לפיד השבוע. אתה מפתיע, אמרתי. תמיד חשבתי שזה ההבדל בין פוליטיקאים דתיים לחילונים: לדתיים יש קהילה שהם חוששים מהתגובה שלה, בית כנסת שהם רוצים להתקבל בו בכבוד בשבת. לחילונים אין. "אתה טועה", אמר לי לפיד. "אין לך מושג".
לפיד הציע לבנט ממשלה רוטציונית לארבע שנים, על פי מתכונת חוק היסוד שנתפר עבור נתניהו וגנץ, כשבנט מכהן כראש ממשלה בשנתיים הראשונות. על פי כל מבחן מקובל, זה ויתור ענק: ראש מפלגה עם 17 מנדטים ממליך ראש מפלגה עם שבעה מנדטים.
אבל בנט רוצה יותר. הוא רוצה ממשלה פריטטית, שבה הייצוג של הימין יהיה זהה לייצוג של המרכז־שמאל. בנוסף, כראש ממשלה הוא יקבל את הכוח להכריע. בנט מציג את הדרישות האלה משתי סיבות. ראשית, כי הוא יכול: בלעדיו אין לגוש ממשלה. שנית, כי הוא מתמודד עם לחץ אדיר של בוחריו, מצביעי ימין, ושל חברים בסיעתו, שמעדיפים להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. גם סער נתון ללחצים: הוא לא רוצה לדחוף את בנט לזרועות נתניהו.
לפיד מדבר על הקמת פורום של ראשי הסיעות שיפעל מתוך אמון הדדי, בלי להפתיע את האחרים ובלי להכריע בנושאים שיש בהם חילוקי דעות עמוקים. שליטה לימין בממשלה לא באה בחשבון, מבחינתו. גם לו יש בית כנסת, והוא כולל לא רק את חברי סיעתו ובוחריו, אלא גם את כל המפלגות שמשמאלו. מרב מיכאלי לא מתכוונת להעניק לימין שליטה בממשלה, וכמוה האחרים.
אם כך, בואו נקים ממשלת חירום, לשנה, שנה וחצי, בראשות בנט, הציעו חברי סיעתו של סער. נעיף את נתניהו, ואז נראה, נמשיך או נלך לבחירות. זה לא רציני, אומר לפיד. אנחנו צריכים לתת לעם ממשלה יציבה לטווח ארוך.
בין השותפים בפוטנציה זורם נהר של חשדות. אנשי סער חושדים בלפיד, שהוא מעדיף סבב בחירות חמישי. הוא יופיע בהן כמבוגר האחראי, הסולידי, האיש שעליו אפשר לסמוך. אנשי לפיד חושדים בבנט, שהוא מנהל איתם מגעים רק כדי להעלות את המחיר שלו אצל נתניהו. בכל המפלגות חושדים בגנץ, שהוא חותר לסבב חמישי: הסבב יקרב אותו לחודש נובמבר, שבו, לפי חוק היסוד, הוא אמור להתמנות לראש הממשלה.
למרות החשדות, יש כרגע יחסי אמון בסיסיים בין לפיד, סער ובנט. כל אחד מהם יודע שאם ילך עם נתניהו, הוא ייגמר: אי־אפשר לעבוד איתו; אי־אפשר לעבוד תחתיו. כל אחד מהם עשה כברת דרך פוליטית מוצלחת למדי עם האחר. אם יגיעו להסכם, הם מאמינים שימלאו אותו. מה שחסר להם הוא הנכונות לחתוך את הקשר הגורדי, ללכת קדימה בלי להסתכל לצדדים.
סער ואנשיו היו אמורים להמליץ ביום שני על לפיד. חלק מנציגי הרשימה המשותפת היו מוכנים להצטרף ולהביא את לפיד ל־53 או ל־56 ממליצים. מסביבתו של בנט הגיע איום: אם ימליצו על לפיד, הוא ימליץ על נתניהו. זה היה איום סרק. אף על פי כן, בחרו לא להמליץ. אחד מהם הודה באוזניי שעשו שגיאה.
כך הגענו למצב הביש הנוכחי. גוש רק לא ביבי תולה את יהבו בכהניסטים: בן־גביר וסמוטריץ' יעמדו על סירובם להיכנס לממשלה שנשענת על התנועה האיסלאמית, ובתום 28 יום הנשיא יעביר את המינוי אליהם. אז גם הדרישות של בנט יתמתנו: הוא יוכל לרקוד רק בחתונה אחת.
גוש רק ביבי תולה את יהבו ברבני החרד"לים: הם ימצאו את הדרך להכניע את שני השובבים, ומנסור עבאס האיסלאמי ישלים את התמונה.
לא סביר
"מבצר הדמוקרטיה" היא אחת הקבוצות בתנועת המחאה נגד נתניהו. דפנה הולץ־לכנר היא עורכת הדין הבלתי נלאית שלהם. ביום שלישי השבוע היא הגישה עתירה לבג"ץ נגד ההחלטה למנות את נתניהו למרכיב הממשלה. השופט התורן היה נעם סולברג. הוא הבין את הדחיפות וקבע דיון ליום שני הקרוב.
אני מתקשה להאמין שבג"ץ ישלול מנתניהו את המינוי: במאי 2020 התקיים בבג"ץ דיון דומה. 11 שופטים ישבו בדין ודחו פה אחד את העתירה. אבל הולץ־לכנר מנסה לתפוס את השופטים במילים שלהם מאז, וזה מעניין.
לפני שנה השופטים דחו את העתירה בנימוק טכני, אבל ציינו שבהטלת המנדט יש מקום לשיקולים שנוגעים לטוהר המידות ולשלטון החוק. הנשיא ריבלין התייסר בסוגיות האלה השבוע לפני שנתן, בלב כבד, את המנדט לנתניהו. זה הנימוק הראשון. שנית, נתניהו נתן התחייבות לבג"ץ לחתום על הסדר ניגוד עניינים שימנע ממנו עיסוק בנושאים משפטיים. על סמך ההתחייבות שלו, השופטים איפשרו לו להרכיב את הממשלה הנוכחית. את ההתחייבות שנתן, הפר, אומרת העתירה: גם לא חתם וגם השתלח במערכת המשפט. "ההחלטה להטיל עליו להרכיב ממשלה נוספת בלתי סבירה בצורה קיצונית".
חייה של נשיאת העליון אסתר חיות לא קלים. יש לה ראש ממשלה שמתכחש להתחייבות שנתן לשופטים. יש לה יו"ר כנסת שתוקף בכל הזדמנות בפראות את בית המשפט העליון. בגוש אנטי־ביבי משוכנעים שאם ינסו לבחור יו"ר כנסת חדש, יריב לוין לא יפנה את כיסאו, ואם בג"ץ יורה לו לעשות זאת, יסרב. ייתכן שהוא אפילו מתכנן את זה.
בגלל הדברים האלה העדיף ריבלין לשלוח את כתב המינוי לנתניהו באמצעות המנכ"ל שלו וסירב להשתתף בצילום המשותף של ראשי הסיעות בכנסת. חיות בחרה להשתתף בצילום – החלטה לגיטימית. פחות לגיטימיים היו הצחקוקים שהחליפה עם נתניהו. אם הכל משחק, למה לטרוח.
כמה זה עלה לנו
יאיר נתניהו התאונן השבוע שהמשפט של אביו עלה למדינת ישראל רבע מיליארד שקל. הוא טועה. המשפט גבה מישראל ארבע מערכות בחירות, שכל אחת מהן עלתה מיליארדים בהוצאה ישירה ומיליארדים רבים נוספים בהתנהלות המופקרת של הממשלה, בעבודה ללא תקציב, במינוי סיטוני של שרים וסגני שרים, במתנות בחירות, בשיתוק הקבינט, בטרלול המערכת. בכסף שעלה המשפט, ועוד יעלה, אפשר היה לפתור את כל בעיות הבריאות, החינוך והתשתיות במדינה, ובעודף לעבות עוד את תקציב הביטחון.
מילא הכסף: בנק ישראל ידפיס שטרות חדשים. המשפט עלה לנו גם בהכשרת שלוש תנועות כהניסטיות, חשוכות, חתרניות, שחיו עד לכתב האישום בשולי הימין הרדיקלי. זה פיגוע בנשמתה של הציונות. גם התנועה האיסלאמית הוכשרה: על ההכשר חתומים ראש הממשלה והרב קנייבסקי.
