היה אחלה

קנאת סופרות // מאיה ערד - חרגול - 412 עמודים

קראו פרק מהספר באתר ''עברית'' 

אחזור על שכתבתי בעבר: הסיפורת של מאיה ערד, כשאני משקלל את כמותה ואיכותה, היא הבולטת בדורה. אל הקביעה הזאת צריך להוסיף שקלול נוסף (שהספר הזה מתייחס אליו מפורשות): שקלול של חריפות אינטליגנציה והנאת קריאה — הישג נדיר בנוף הספרות הישראלי שחלק מהיצירות הנחשבות בה אינן מהנות לקריאה. אני מקדים את כל זה על מנת להעניק רקע הולם להסתייגויות שיש לי מהרומן החדש. למען הסר ספק, גם 'קנאת סופרות' מהנה לקריאה ומעורר למחשבה. אבל מותר לצפות ליותר מהסופרת הבולטת בדורה.

'קנאת סופרות' מתווך בידי מספרת נסתרת ורק לקראת סופו ברור לנו מי היא; תחבולה שנטלה ערד, כמדומני, מ'פְּנין' של נבוקוב (השאילה לגיטימית). המספרת מגוללת לנו את סיפורה של אביגיל שלו, סופרת בת 42 שהוציאה שלושה רומנים, סופרת שמשלבת בין קריאוּת ומכירוּת ותבונה. אביגיל נשואה למרצֶה באוניברסיטה ולזוג שני ילדים. בפתח הרומן מתבשרת אביגיל שספרה השלישי נכנס לרשימה הארוכה של פרס ספיר. שמחתה רבה, ביטחונה בעלייתו לרשימה הקצרה רב גם הוא. מכאן ענייניה מידרדרים. ביטחונה העצמי כסופרת יתערער, ביטחונה במעמד הספרות יתערער, מתחזָה שלה ברשת תשים אותה ללעג, חוקרת ספרות מבריקה תציב בפניה אתגרים אינטלקטואליים ופחות אינטלקטואליים.

'קנאת סופרות' מזכיר מאוד שניים מספריה המשובחים של ערד: 'שבע מידות רעות' ו'אמן הסיפור הקצר'. גם בהם עוברים גיבורים מבריקים ויהירים מסע חניכה מעט מייסר. בבחירתה בגיבורה ולא בגיבור, ערד עורכת מחווה קורצת לגל האוטוביוגרפי בספרות העברית. אך מדגישה, מדגישה מאוד, שהגיבורה אינה היא עצמה (על ידי יצירת דמות נוספת, משנית, שמייצגת אותה במובן מה). כמו ב'אמן הסיפור הקצר' ערד מבריקה ממש בעודה משרטטת סקיצות לרומנים ולסיפורים קצרים מזהירים, תוך כדי יצירת תחושת שפע של מספרת נדיבה שסיפורים נושרים לה בקלילות מחֵיקה.

אולם יש תחושה של תבנית ספרותית מעט קלישאתית דרך החינוך הרגשי שעוברת אביגיל; חינוך שהוא פרי מוסכמה ספרותית — ועוד כזו המשומשת בידי הסופרת עצמה ברומנים קודמים — ולא תולדה של השגה מעמיקה על טבעם של החיים. ניכרת גם ידה של הסופרת שנשלחת לתוך הרומן ודוחפת את הגיבורה שלה למפגשים כאלה ואחרים, על מנת שמסע החניכה אכן ייסע ואכן ייחנך. השתלשלות העלילה נחווית כך, במעודן אמנם, לא כהשתלשלות טבעית. אביגיל עצמה עושה אידיאליזציה לסוג כזה של ספרות שבו הסופר עושה בדמות שברא ככל העולה על רוחו. אולם בספרות ריאליסטית היעדר טבעיות הוא בהחלט מגרעה. גם השימוש בתבניות בלשיות (מי היא המספרת? מי היא הסופרת המתחזה? ועוד), שימוש שללא ספק תורם להנאה, נדמה כאן כמעט זול, כתבלין שבזקה הסופרת לקדרתה (כשהדבר נעשה באופן מושלם איננו נזכרים בבשלן, אנחנו מרוכזים בתבשיל).

יש גם איזו רשלנות לשונית ורעיונית ברומן. הרישול הלשוני הדק בא לידי ביטוי, למשל, באיזה חוסר ביטחון אוורירי בשימוש בסלנג עכשווי, שהשימוש בו כמו נועד להראות שהסופרת שולטת בו אך הראוותנות הדקה ממחישה את ההפך. ואילו הרישול הרעיוני בא לידי ביטוי בכמה מהתזות הסוציולוגית־ספרותיות שהטקסט הזה דן בהן. הרומן עושה עסק גדול מתיאוריה של חוקרת ספרות על כך שהקאנון הספרותי נסגר היום. כשבוחנים יותר מקרוב את התזה הרי שהיא מתמצה בטענה שלאנשים פחות אכפת כיום מספרות ולכן אין ספרים קאנוניים שכולם חייבים לקרוא. די בסיסי. הנקודה המעניינת היחידה בעיניי בתזה היא ההשוואה לסגירת הקאנון הקלאסי (היווני־רומי) או לחתימת התלמוד, אך ברומן מוצבת רק ההשוואה ללא פיתוח.

ערד גם טוענת (דרך דמותה של חוקרת הספרות) שסגירת הקאנון הצליחה להכניס כותבות רבות לשדה הספרות ("התחום, כמו כל תחום שאיבד מיוקרתו, עובר פמיניזציה"), דבר שלמעשה מטעה ואינו מדויק. האם גם במקצועות אחרים שבהם עולה בחדות שיעור הנשים בהשוואה לעבר (נגיד, ברפואה) ההסבר הוא שהתחום "איבד מיוקרתו"? או שישנם כאן שני תהליכים שונים: שילוב מבורך של נשים בשלל עיסוקים וירידת מרכזיותה של הספרות.

'קנאת סופרות' מכיל כמה וכמה טענות אופנתיות, בכייניות ופסאודו־פמיניסטיות שנראות לי לא לרמתה של סאטיריקנית לא־נאיבית מבחינה פסיכולוגית, כמו ערד. האומנם סופרות מקנאות זו בזו בגלל שיש להן פחות מקום בספרות מגברים?! האומנם במציאות של האלף השלישי "אם הייתי רוצה לקנות את השם שלי באשראי — להגיד, אני אביגיל שלו ואני עובדת עכשיו על ספר ראשון — היו צוחקים לי בפרצוף ולא היו נותנים לי את האשראי שגבר, במקומי, היה אולי מקבל"? לא. גברים מקנאים לא פחות מנשים ואנשים מקנאים גם כשיש להם מקום (כי הם רוצים עוד וכי הם לא מרגישים שיש גם כשיש) וכיום, וזה 20 שנה לפחות, בהחלט אין לגברים יותר מקום בספרות הישראלית משיש לנשים.

והנה שילוב של רישול לשוני בנטייה לבכיינות פסאודו־פמיניסטית: "לסופרים גברים יש מעמד אימפרסונלי. איזו אוטוריטה של 'הסופר'. גבר מפרסם ספר והסביבה רואה בו את 'הסופר זה וזה'. אישה מפרסמת שלושה ספרים ורואים בה רק 'סופרת', אחת מקבוצת הסופרות". יש כאן דחיסה (מבלי משים) של שתי טענות שונות: הסמכותיות העל־אישית שמיוחסת לכתיבה גברית והאינדיבידואליזם שמיוחס לה, בניגוד לכתיבה הנשית. לדעתי, הקונוטציה הנוספת של הביטוי "אימפרסונלי" (לא רק על־אישי כי אם לא־אישי) הביאה את הסופרת לגלוש מבלי דעת לטיעון שני, אחר, הפוך במובן מסוים.

בקיצור, ספר אחלה של סופרת ליגה. •