בעלת הבית

הבית ההולנדי // אן פאצ'ט - תרגום: קטיה בנוביץ' - עם עובד - 296 עמודים

קראו פרק מהספר באתר ''עברית'' ר

כאשר מייב ודני קונרוי פוגשים לראשונה את בנותיה של אשתו החדשה של אביהם, הם לוקחים אותן לסיור במרתף הבית. "המרתף היה שריד ממאה אחרת. לא היה כל קשר בינו לבין המבנה שמעליו", מתאר דני, המספר. כמו המרתף, גם הרומן כולו מרגיש לרגעים כמו דרישת שלום מתקופה אחרת, סיפור על יתמות מוקדמת, אמא חורגת מפלצתית וילדים שנזרקים לעולם אכזרי כמעט בלי יכולת לשרוד בו, נניח דיוויד קופרפילד פוגש את סינדרלה. פאצ'ט עצמה רומזת על מקורות ההשראה שלה כאשר היא שמה על שידת הלילה של מייב את 'בטבעת החנק' של הנרי ג'יימס.

הבית ההולנדי, שנקרא כך בגלל המוצא של דייריו המקוריים, הוא מבנה מפואר באורח מוגזם — שלוש קומות עם תקרות מצוירות, כרכובים מעוטרים ואולם נשפים — המתנשא מעל סביבתו, פרוור של פילדלפיה, כמו סוכת מציל בכפר של אסקימואים. אביהם של מייב ודני, איש עסקים מצליח, רכש את הנכס כמתנת הפתעה לאשתו, אמם של הילדים. אבל העושר המופרז של הבית סוגר ומאיים עליה עד שהיא דועכת בתוכו והופכת לרוח רפאים. היא בוחרת לנטוש את משפחתה, משאירה את ילדיה בטיפולן של שתי משרתות (איזו מילה מיושנת), ונוסעת להאכיל את הענייים בהודו.

לא רק שאנדראה, רעייתו החדשה של האב, שוטמת בגלוי את הילדים. היא מגיעה עם אג'נדה ברורה להשתלט על הבית. כשהאב מת מהתקף לב מוקדם, מתברר שאנדראה הצליחה להעביר את כל הרכוש שהותיר — שלל נכסים והרבה כסף מזומן — על שמה, והילדים מוצאים את עצמם מסולקים מגן העדן של ילדותם, המולדת היחידה שהכירו.

פאצ'ט, אחת הסופרות המצליחות בארה"ב — שאחראית לרומנים מצוינים כמו 'בל קנטו' ו'נהר הפלאות' — מתארת את אובדן הבית, האירוע שמחולל את הסיפור כולו, ברישול לא אופייני, ומאפשרת ללוגיקה המארגנת של העלילה להתעלם מיותר מדי פרטים בדרך. אלה שנות ה־60 של המאה ה־20 באמריקה, לא המאה ה־19 של דיקנס; ילדים לא אמורים להיזרק לרחוב מבלי לעורר את תשומת הלב של מערכת החוק ורשויות הרווחה. גם קשה להבין איך איש עסקים כה חריף ומומלח שעשה את הונו לבד, יאפשר לאשתו החדשה להשתלט על הצוואה שלו ללא קרב ותוך הפקרה מוחלטת של יורשיו החוקיים.

וזו אפילו לא התקלה העיקרית ב'בית ההולנדי'. ברגע שמייב ודני נזרקים מהבית — וזה קורה בשלב יחסית מוקדם — לפאצ'ט לא נשארים מספיק מרכיבים עלילתיים שיצדיקו ספר שמגיע לכמעט 300 עמודים. דני לומד רפואה באוניברסיטת קולומביה, אבל מעדיף ללכת בעקבות אביו ולעשות קריירה בנדל"ן. מייב מגלה כישרון מתמטי חריג, אבל מסתפקת בעבודתה כמנהלת חשבונות בחברה למזון קפוא. הוא עושה כסף, מתחתן ומוליד ילדים, היא נשארת רווקה, סובלת מסוכרת ועוינת את אשתו. הבית ההולנדי, או היעדרו, ממשיך לככב במרכז היקום המשותף שלהם. במשך שנים הם נוהגים להגיע באוטו לבית ילדותם, משקיפים עליו מהרחוב, מנסים לנחש מה מתרחש בתוכו ומתמסרים לתחושת אי־הצדק שנגזר עליהם.

פאצ'ט מניעה את הסיפור במשפטים חדים, יעילים, ללא קישוטים מיותרים, עם הבלחות מדי פעם של הומור יצירתי (אחרי שמייב נפגשת עם משפחתה של גיסתה לעתיד כדי לדון בסידורי החתונה היא אומרת: "ירקות קפואים, זה מה שרציתי לתרום. התחשק לי להציף את החצר האחורית שלהם באפונה ירוקה. זה היה חוסך ממני את הצורך לדון בשאלה אם הדשא יהיה מספיק ירוק ביולי"), אבל כאמור, מתקשה להתמודד עם הדלילות של הנרטיב. גם הניסיון שלה לסגור את כל הקצוות לקראת הסוף, ולהחזיר לחיים את הדמויות שנגרעו מהעלילה בשלב מוקדם, לא מצליח לשכנע. 'הבית ההולנדי' נוגע לרגעים בנושאים מעניינים כמו הפאתוס הנבוב שנמצא בלב מושג המשפחה האמריקאית והנטייה לצבור נכסים נדל"ניים כתחליף לבניית קשרים של אחריות ועומק רגשי — אבל רוב הזמן לא מצליח למלא באופן מספק את החלל שבין הקירות. •