"זה מלווה אותי יום־יום, וילווה כל החיים"

כבר 13 שנה שגאות ארגון (48) משדרות חיה עם רסיס שנכנס לראשה, מהערב שבו רקטת קסאם התפוצצה על ביתה – ופצעה אותה ואת בנה ניר, שהיה אז רק בן ארבע. 13 שנה עברו מאז שהופיעה על שער "ידיעות אחרונות", כשפניה ספוגים בדם.

אבל אותו רסיס, אחד מתוך שלושה שהרופאים הצליחו להוציא בניתוח שעברה, הוא לא השריד היחיד לטראומה שעברה – ועדיין לא נעלמה.

"המקרה מלווה אותי יום־יום, וילווה אותי כל החיים", היא אומרת. "עד היום אני רגישה מאוד לפיצוצים ולטריקת דלתות. אני דרוכה כל הזמן, חיה בפחד מתמשך, אבל מנסה להמשיך הלאה בחיים".

גאות, שחוגגת בדיוק היום יום הולדת 48, אחות בבית החולים ברזילי במקצועה, הייתה אז אמא צעירה לניר ולאיציק שהיה בן תשע. באותו ערב, ב־15 בינואר 2008, בעלה עבד בבית הקפה שהיה בבעלותם בעיר. באותם ימים בשדרות, עוד לפני שהומצאה "כיפת ברזל", כל פגיעת רקטה הייתה קטלנית והרסנית. מערכות ההתרעה בעיר עדיין לא פעלו במלוא האפקטיביות, וגם לא היו ממ"דים בכל הבתים. גם לא בבית משפחת ארגון.

"ישבנו בחדר של ניר, רק אני והוא היינו בבית", היא משחזרת. "בעלי היה בעסק והבן הגדול היה בפעילות של תנועת נוער. שיחקנו יחד, היה חורף וירד גשם זלעפות בחוץ. פתאום הייתה אזעקה שלא שמענו ורקטת קסאם פגעה בגג של הבית, חדרה את החדר שישבנו בו והתפוצצה בחדר סמוך. חלקים מהגג קרסו עליי ועל ניר. כל הבית התמלא עשן. ניר בדיוק עמד בכניסה לחדר ובמזל הוא לא נפגע בצורה משמעותית יותר, אלא רק ספג פציעה קלה מרסיס בלבד. אבל אני כן נפצעתי קשה יותר. רסיסים פגעו בראשי והמון דם החל לרדת מהראש. ניר ראה את הכל וזה חרות לו היום היטב בזיכרון".

גאות פונתה לבית החולים, ושם אובחן כי ארבעה רסיסים חדרו לראשה. בדרך לבית החולים היא צולמה על ידי צלם "ידיעות אחרונות", גדי קבלו, כשדם מכסה את פניה – והיא בהכרה מלאה. התמונה הזאת סיפרה את הסיפור הבלתי נתפס של תושבי שדרות, שחיו תחת מתקפות טילים, כמעט ללא הגנה.

חלפו השנים, שדרות היום ממוגנת באופן מלא. מערכות ההתרעה, וכמובן מערכת "כיפת ברזל", מספקות לעיר מוכת הקסאמים הגנה מיטבית, שונה בתכלית. גם גאות ובנה ניר, שבשנה הבאה יתגייס לצה"ל – ככל הנראה ליחידה קרבית – נמצאים במקום טוב יותר.

"הרופאים הוציאו מראשי שלושה רסיסים, ואחד נשאר בתוך הראש, כי יש עליו מעטפת של קרום המוח – ולכן הרופאים מעדיפים גם היום להשאיר את המצב כמו שהוא", מוסיפה גאות. "אני נמצאת במעקב כל הזמן. עברו עלינו שנים לא קלות לאחר המקרה. גם לניר לא היה פשוט. צבע אדום זה דבר שאסור היה להגיד בבית או להשתמש בו. היו שנים שניר לא איפשר לי אפילו לצבוע בלק אדום את הציפורניים, כי זה הזכיר לו את הפציעה שלי. כשיש סבב, הכל צף ועולה לי מחדש. לצערי אני לא רואה אופק בכל מה שקשור למצב הביטחוני, וזה עצוב. אבל אנחנו המשכנו הלאה, והיום טוב לנו יותר".