הגדת האחים והאחיות

באמצע החיים קיבלתי תואר. תואר שמעולם לא רציתי, שם נוסף שאי אפשר להינצל ממנו – אח שכול.

כשהייתי ילד בן 12 התעוררתי באמצע לילה שגרתי בבהלה לקול צעקה מחרידה שהרעידה את הבית. "אוריאל!!! אוריאל!!!!". באותו לילה נהרג בקרב בלבנון אחי הבכור, סגן אוריאל פרץ.

לא הספקתי להכיר באמת את אוריאל, לא היו לנו שיחות נפש או חלומות משותפים, לא הספקתי להתייעץ איתו על קשיים והתלבטויות. אוריאל היה האח הבכור שאהבתי להיתלות לו על הכתפיים, האח שאהבתי להעריץ. "יש לי אח בגולני", אמרתי בגאווה לכולם בכיתה.

בלוויה עמדתי והצדעתי, כי ככה ראיתי שעשו בסרטים לגיבורים שמתו. אחר כך אמרתי הספד קצר ואכזרי – יום הולדת שמח. אוריאל נקבר ביום הולדתו ה־22.

עד גיל 18 גיליתי איך זה לחיות עם אח מת בתוך הלב, ולדבר כזה אין שום קורס שמכין אותך. למדתי להגיד קדיש בעל פה, דיקלמתי "יזכור" עם המנגינה (ספרדי ואשכנזי!), למדתי את כל הדרגות הצה"ליות, ואת “מגש הכסף” ידעתי למלמל מתוך שינה. אח שכול, אמרנו?

כשהייתי בן 18 אבי נפטר. אבא לא באמת הצליח להתמודד עם המוות של אוריאל. הגעגועים לחבק את בנו בכורו הכו בו בכל יום ויום, עד שנפל למשכב ונפטר משיברון לב.

בערב פסח לפני 11 שנים נהרג אחי השני, אלירז, סמג"ד 12 של גולני, בקרב בעזה. ואני, כמו מראה שמישהו הטיח לרצפה, התפוצצתי לאלפי חתיכות. לא האמנתי שזה יכול לקרות שוב.

אלירז, שהפך לאח הגדול, שידע תמיד לתת עצות, לענות לשיחות טלפון הזויות בשתיים בלילה, זה שהכיר לי כל פינה בארץ. אלירז, שנלחמתי איתו כתף אל כתף בסמטאות ג'בליה, שהרים אותי מהרצפה אחרי שאבא נפטר, ושתמיד היה נותן לי חיבוק כזה ששובר את העצמות ומפוצץ את הלב באהבה. אחי הטוב עם הקול הצרוד והעיניים הבוערות לא יביט בי שוב ויגיד: "אני כאן, אחי, הכל יהיה בסדר".

כל כך הרבה רגעים שלנו יחד. למי אספר את כל זה? וכמוני יש עוד אלפים, אלפי אחים, אלפי סיפורים. היכן ישמיעו הם את קולם? הסיפור שלנו, האחים והאחיות, הוא קצת אחר. יש הומור, צחוק, מחלוקות וחיבוקים, נפילות, טיולים ליליים, אהבות ואכזבות. ובעיקר חברות גדולה שהוחמצה. הסיפור שלנו הוא על החיים שעברנו יחד.

ההורים שלנו מתבגרים. עלינו מוטלת החובה להמשיך לספר. זכיתי להקים בעזרת קבוצה מופלאה של אחים ואחיות את עמותת "האחים שלנו", שמטרתה לבנות קהילה תומכת ומעצימה לאחים ולהשמיע את הסיפורים שלנו.

עשיתי לי מנהג. בכל ערב לפני השינה אני מגיע למיטות של ילדיי, יהונתן בן החמש ותמר בת השלוש, ומספר להם על דוד אוריאל ודוד אלירז. מספר על שני הילדים שהיו רצים על החול החם בשארם א־שייח', על ארמונות מחול ורסיסי הגלים. והם גומעים את סיפוריי, ורוצים עוד ועוד. ואני מספר בשמחה ובחיוך, ולפעמים זולגת לי דמעה, ולפעמים חיוך. אני יודע שאוריאל ואלירז חיים בתוך הלבבות הקטנים שלהם.

הסיפור של אחינו הוא סיפורה של האומה הישראלית. עכשיו הגיע הזמן שתשמעו אותו דרך הקול שלנו.