פסטי פסטי פסטיבל

שרי ומרינה פיינגולד / ילדיסקו

כשהזמרת שרי בפתח הדלת, אני עוצרת את עצמי לא לבקש סלפי כדי לשלוח לחברות מהיסודי. בכל זאת, באיזה לילה באייטיז חצינו את פארק הירקון ברגל, שלוש בנות, רק כדי לראות אותה מופיעה בעיר הנוער עם "דם חם". "בנות 12 לבד בלילה דרך פארק הירקון?" שרי מתפלאת, ושתינו מסכימות שאלה היו זמנים אחרים. ימים שבהם ילדים לא טיקטקו את עצמם לדעת אלא ביצעו שירי משוררים בפסטיבלי זמר. ימים של ילדיסקו.

עוד מעט תגיע לכאן גם מרינה פיינגולד, ושום דבר בשמלת הנצנצים שלה בכחול־לילה לא יזכיר את חליפת המכנסיים הרחבה עם העניבה שלבשה כבת שמונה וקצת, כשהיא ושרי כבשו את הפסטיבל עם "ילדיסקו" (מילים אליעוז רבין, לחן רוני וייס). ואגב, כמו ילדים אחרים שהשתתפו אז בפסטיבלים, גם פיינגולד קיבלה בתמורה רק את הבגדים שאיתם הופיעה.

שרי, היום את מדמיינת שיעניקו לזמרות צעירות בגדים במקום כסף?

"אז הייתה התנהלות אחרת, אבל אני דווקא זוכרת שההורים של מרינה ניהלו ודחפו אותה. היום כל זמרת צעירה מוקפת במנהלים, בסוכנים, ועם כל הרשתות והגלובליזציה הכל נגיש ומהיר יותר. פעם עד שהיה מגיע פסח הנשמה הייתה יוצאת. היום - בום פסח, בום שבועות, בום ראש השנה. הזמן עף. מצד אחד יש בי משהו שמתגעגע לפעם, ומצד שני יש בי משהו שמתאים את עצמו להיום".

שירי ילדים כמו ילדיסקו וברבאבא היו תופסים גם היום?

"פעם על הבמה של הפסטיבל היו תזמורת, והמנצח זיקו גרציאני, ונגני פילהרמונית. היו קלאסיקות. והיום את כל הפסטיגלים מובילים כוכבי רשת, יוטיוברים. נותנים להם שיר, והכל בקצב הטיקטוק", אומרת שרי ומגלה שהאהבה שלה היא להאזין למוזיקה קלאסית, ושהיא אפילו חלמה לנצח על תזמורת. "בצעירותי הייתי מוכנה לגור בתוך קונטרבס".

מרינה פיינגולד

והיום יש לך טיקטוק?

"לא. מה אעשה בטיקטוק?", היא מפנה מבט אל פיינגולד, שפתאום קמה ומתחילה לרקוד. "נו, תראי אותה", שרי אומרת, "בפסטיבל בחרתי אותה בגלל האנרגיות. הייתי צריכה ילדה שמתאימה לקצב שלי, והשילוב שלנו היה מנצח".

לא סתם השתיים ניצחו באותה השנה, 1978, את אלילת הילדים דאז ציפי שביט, שנעצרה במקום השני. "לאורך הפסטיבל הייתי בטוחה שברבאבא לוקח", נזכרת שרי, "ואני אומרת לעצמי, 'מה אני נכנסת לנעליים הגדולות של ציפי שביט?'".

פיינגולד: "אני לא זוכרת כלום".

שרי: "למה שתזכרי? היית ילדה. אבל עד היום בהופעות מבקשים ממני ילדיסקו. מי שהם היום בני 50 חוזרים עם השיר לילדות. גם הזמרים הצעירים שאני מלמדת פיתוח קול מכירים אותו".

פיינגולד: "זה היה פסטיבל עם שירים מעולים, אבל אנחנו באנו והכנסנו להם – תזמורת, דיסקו, סבנטיז, אנרגיה מטורפת, מחיאות כפיים היסטריות". ואז היא שוב דופקת נאמבר מילדיסקו, בליווי תנועות א־לה טרבולטה, כמו אז על הבמה.

"הייתי אז זמרת דיסקו עם אנרגיה לא נגמרת, רצף מטורף של חמישה אלבומים בחמש שנים שחלקם יצאו גם בחו"ל, הופעות בכל פסטיבל שאפשר לחשוב עליו", שרי מתארת, ואז חוזרת לרגע ההוא שבו אמרה למנהלים שלה סטופ. "אמרתי: 'אני רוצה לעצור ולגעת באמת שלי', ובלי פחד עצרתי את הקריירה שלי בדיוק בפיק, כשיצא הלהיט 'דם חם'".

לנועה קירל זה לא היה קורה.

"אולי אם הייתי אז במקום שלה לא הייתי אומרת את זה. נועה התחילה בגיל צעיר מאוד, זו ילדה שיש לה מנוע. אני חשבתי על עוד דברים. התחתנתי והפכתי להיות הדבר הכי חשוב עלי אדמות – הפכתי לאמא".

היום שרי, 65, נשואה לשלומי גולד ואם לשלושה. בתה היא הזמרת אדר גולד. בת נוספת מתגוררת בארה"ב, ואת הקשר עם הנכד, נועם בן השנה וחצי, סבתא שרי מתחזקת מדי יום בפייס־טיים. שעת היקיצה של נועם תופסת אותה בעמדת האיפור, אבל שרי מתמסרת לפעוט שמעברו השני של המסך, והחדר נמלא בגרגורים הדדיים. נועם הוא זה שמחזיר את החיוך לשרי, שנמצאת באבל על מותו מקורונה השנה של אביה, לטיף־יחזקאל אליאס.

"אבא מתנה היה לי. אבויה שלי. בן 92 אבל צעיר ברוחו, וכל כך חם ונדיב. כל הכישרון המוזיקלי במשפחה ממנו. העובדה שהוא נפטר בבדידות, בלי שיכולנו להיות סביבו, לא עוזבת אותי. בכוח החזרתי את עצמי עכשיו להופעות, כי אני יודעת שהוא היה רוצה שאמשיך לחייך ולשיר", היא אומרת.

"את היית כמו אמא שנייה שלי מאחורי הקלעים", פיינגולד מגלה לשרי, שמביטה בה בעיניים לחות. "הייתי יושבת לך על הברכיים והיית מכינה לי תה, והיה לך אודם חום־ברונזה שהיית מורחת לי".

שרי: "נכון! זה היה אודם של אסתי לאודר. אז עוד לא היו לי ילדים, אפשר להגיד שהתאמנתי עלייך. את לא זוכרת, אבל מאוד נקשרת אליי מאחורי הקלעים, וכל הזמן היית באה לתת לי חיבוק, וחוזרת לזרועות אמא שלך. אחרי כל הופעה היא הייתה מבקשת מתכונים לגוגל־מוגל כדי לשמור על הקול שלך".

פיינגולד: "אמא שלי שמרה עליי כאילו אני מיס יוניברס. רצה בעקבותיי מאחורי הקלעים. ההורים שלי היו רופאים, שניהם נפטרו. הם היו הרוח הגבית שלי, למרות שלא בקלות הסכימו שאני אופיע. הלימודים היו חשובים להם יותר".

אפרופו לימודים, בשנה האחרונה לפיינגולד, בת 50, יש קריירה נוספת: היא מלמדת תיאטרון, מוזיקה ואת מקצועות הליבה בבית ספר יסודי. "אם אמא הייתה יודעת שאני מורה, ושאני הולכת להשלים תעודת הוראה, היא הייתה מתה פעמיים. אבל הייתה שנת קורונה, בלי מופעים גדולים, והילדים חולים עליי. בשיעורים אני מראה להם קליפים שלי".

העובדה שהיא מוקפת ילדים, אלה שבכיתה ואלה שבבית (שי־לי, מיה ויהלי, בני 7 עד 12), מסייעת למרינה להיות מחוברת גם לזמרים של היום. "אבל ההבדלים בין שנות ה־70 לעכשיו הם שמיים וארץ. פעם הכל היה תמים ואיטי. היום, בעידן האינסטגרם ובתרבות של 'זמרי כלום ושום דבר', כולם רוצים להיות כוכבים והכל זמין".

שרי: "היום עושים אלבום באולפן ביתי. מי חלם על זה פעם? אבל אי־אפשר ולא צריך להילחם בקדמה".

"מצד שני פעם כולם ראו את מה ששודר בשחור־לבן בערוץ הבודד בטלוויזיה, ויום למחרת לא יכולנו ללכת ברחוב בגלל המעריצים. אמא שלי החליפה מספר טלפון בבית כמה פעמים", מוסיפה פיינגולד, ומעדכנת שאת הילדים שלה זה לא ממש מרגש. "אני לא מעניינת אותם. הם אוהבים את נועה קירל, את סטטיק, והם צודקים. איך אפשר להתווכח עם זה?".

שרי: "ואין צורך להתווכח עם זה".

פיינגולד: "אני עדיין אוהבת את ריקי גל, את ירדנה ארזי ואת שרי. עליהן גדלתי".

אני שואלת אם הן מתעצבנות כששואלים לאן נעלמו, אבל פיינגולד ושרי מבהירות שלא הלכו לשום מקום. "נכון שלפעמים אני צריכה להסביר שאני מרינה פיינגולד ולא מיי פיינגולד, ושמרינה מקסימיליאן זו מישהי מקסימה אחרת", אומרת פיינגולד, "אבל יש לי אלבום והרכבים מוזיקליים ומופע שאנסונים וקלאסיקות. וזהו, עכשיו העולם חוזר".

שולה חן ורונן בהונקר / אמא

"אנחנו היינו עם יפה ירקוני?" שולה חן שואלת את רונן בהונקר, כשהם נפגשים אחרי כל השנים.

"לא. אנחנו היינו עם גידי גוב, תיסלם וציפי שביט", הוא מחייך אל הכוכבת הגדולה של הלהקות הצבאיות, תוך שהוא מתרווח על הכורסה האדומה־כתומה.

חן: "נכון, נכון. ציפי, דיברתי איתה היום. 1981, כן?"

"1982", בהונקר מדייק.

חן: "כולם הימרו על 'הסבון בכה מאוד' של צביקה פיק, אבל בסוף זכינו עם 'אמא', וצביקה לקח מקום שני. ועוד אני עם יד שבורה כל ההופעות, כן?"

בהונקר: "שבורה?"

חן: "היית ילד, איך תזכור? לפני הפסטיבל התקשרו וביקשו 'בואי לבחור שיר'. אמרתי לאבי (אבי קורן, הפזמונאי ובן זוגה לשעבר, שנפטר לפני כחודש וחצי - על"א) 'לך תבחר במקומי', ואבי חזר ואמר: 'תקשיבי, יש שם שיר, הוא חייב להיות שלך. הוא שיר איטי וזמרים לא כל כך רוצים לשיר אותו, אבל אני אומר לך, קחי אותו. זה השיר הזוכה'. היה לו חוש, לאבי", היא מחייכת.

וזה היה השיר "אמא".

"כן, שכתב והלחין שייקה פייקוב. אבל לא מיד הסכמתי. תראי, זה היה שיר שקט, ובשירים השקטים את יודעת מה אומרים. קוראים להם 'שירי פיפי', כי במהלכם הילדים אומרים 'אמא יש לי פיפי'. אז לא רציתי שיר שקט, אבל אבי צדק ובסוף זכינו, אני עם קסקט ירוק והילד עם פפיון", היא מלכסנת מבט לבהונקר, "הוא היה מתוק להפליא ושר זמיר וזכינו בענק. לפני כמה שנים 'אמא' זכה כשיר הילדים הכי טוב בכל הזמנים. נו, יודה ונינט שרו אותו".

בהונקר: "עד היום בכל פעם שאני שר את 'אמא' אנשים בוכים".

חן: "אתה עוד שר אותו? גם כשאני שרה אותו אמהות בוכות".

בהונקר: "אני עושה מופעי שירה בציבור. בתקופת הקורונה הקלטתי אותו שוב מרוב געגועים".

צילום: אלי דסה

בהונקר, איך הגעת לשיר את "אמא"?

"שלומית, אחותו של דן שומרון, הרמטכ"ל לשעבר, עבדה במתנ"ס בדימונה, שם ההורים שלי עשו חזרות עם הלהקה ההודית שלהם. היא שמעה אותי שר וחיברה אותנו לשייקה פייקוב, כי הייתה בת קיבוץ שלו. וכשהקלטתי אצלו את 'אמא', שמע אותי מי שהיה אחראי על גיוס השירים לפסטיבל ואמר 'אני רוצה את הילד הזה'.

"ההורים התנגדו. הם לא רצו ילד במוזיקה, לא בשואו ביז, אבל בסוף נכנעו. הבעיה היא שבפסטיבל היה קשה למפיקים לעכל ילד כמוני, כי שרתי בסגנון שילדים לא אמורים לשיר. אמרו לי 'תשיר, אבל בלי הוויברציות', ואמא מיד הודיעה: 'אנחנו עוזבים. אם אתם רוצים שהילד יופיע, הוא יופיע כמו שהוא שר בעצמו'. גם בהעמדה על הבמה אף אחד לא התערב".

שולה חן מלכסנת אל בהונקר את אותו מבט שובב מ"זהו זה", כשהבלש "נח רב מוח" שגילם ספי ריבלין ז"ל נהג לומר לה: "שולה, עזבי הכל ורשמי הפרטים". "צדי לא ביים אותך? לא הגיוני", חן אומרת. בהונקר: "צדי רצה שאעמוד על הבמה ואשיר מאחורי פרח, ואמא שלי אמרה 'חבר'ה, סיימנו. אנחנו לא כאן'".

זו הדרך להיות כוכב, הורים שמנהלים אותך?

חן: "הדרך זה קודם כל שיהיה לך קול טוב ונוכחות, ולרונן היה את שניהם. ההורים זה רק עזרה, לא המהות".

חן, בת 73, שועלת במות ותיקה שמופיעה גם היום, פרצה כסולנית להקת הנח"ל בסוף שנות ה־60 לצד שלום חנוך וששי קשת. שם גם הכירה את אבי קורן, לימים בעלה. למרות שהתגרשו שמרו על קשר חברי קרוב עד ימיו האחרונים. "כל יום היינו ביחד ואנשים הרימו גבה. אמרתי להם, 'מה זה עניינכם'. בקורונה הוא עבר אליי כי הייתי צריכה לטפל בו עם הסרטן. אבי כתב בשבילי את 'שרה שרה שיר שמח'. השמחה עוד תחזור, אבל עכשיו קשה לי בלעדיו".

לפסטיבל חן הגיעה בזכות מירי זכרוני ומירי בן־יוסף. "הן הביאו את הקונספט מאיטליה והציעו לי להשתתף במה שלימים היה פסטיבל שירי הילדים הראשון. אז לא היינו מלאים בפירוטכניקה. ראית איך נראה היום הפסטיגל? היום ילד יעמוד עם פפיון?".

לא היית רוצה להופיע היום בפסטיגל?

"אני אמרתי שלא? מאוד הייתי רוצה שיזמינו אותי להופיע, לכן הכתבה הזו מגיעה באיחור. הייתם צריכים לראיין אותי בחנוכה, לא ביום העצמאות. היום בפסטיגל יש כסף. מה הרווחנו אז? גרוש וגרוש. הילדים קיבלו שקית ממתקים".

"לא הרווחתי שום דבר", בהונקר מאשר, "אבל הרווחתי קריירה. הייתי בן 12 וחצי. שנה אחרי 'אמא' כבר נתנו לי להופיע בפסטיבל על תקן המבוגר. לידי שרה גלית גוטמן, שצעירה ממני בשנתיים".

חן: "אז זה היה תמים וקלאסה. יפה ירקוני הופיעה כמעט כל שנה, עדנה גורן, זמרים שלא היית מאמינה. זה היה משהו לחכות לו".

בהונקר הוא היום מורה, מלמד מוזיקה בבית ספר בנתניה, שם הוא מתגורר. "אני עושה הרבה שירה בציבור, מופיע עם נורית הירש, וגם עובד בבית חולים איכילוב בחדר הבקרה", בהונקר מספר, ותוך כדי מגלה שחלה השנה בקורונה. "תישבע", חן נבהלת. "הייתי חולה חודש", בהונקר משיב, "לא ראית בטלוויזיה? הייתי אפילו מונשם. חליתי די בהתחלה וקיבלתי שתי מנות פלזמה. זה היה מלחיץ, אבל עכשיו הכל בסדר".

הוא בן 51, נשוי ואב לארבעה: לירון, חיילת, אלדר בן 17, איתי בר מצווה, ויהלי בת חמש. "הופה, הופה אירופה", אומרת חן, "לי יש נכדות בנות 18. אני סבתא לשבעה נכדים בסך הכל".

אולי את ובהונקר תשירו ביחד, אני מציעה, ומוסיפה ששרי ומרינה פיינגולד הופיעו יחד בהשקת הדיסק של מרינה. "תישבעי, ברצינות?", שולה אומרת. "רונן, אתה שומע, הן הופיעו ביחד. מרינה הזו, פצצת אנרגיה. הייתה איתי בערב ב'צוותא' ומרוב שהיא זזה כמעט נפלה מהבמה. תפסתי אותה ברגע האחרון".

ריקי גל ורונית לבבי־מורד / ג'ינג'ית

ריקי גל ורונית לבבי־מורד מחכות לי בביתה המטופח של ריקי בצפון תל־אביב. על הקירות ציורים שובי עין, בהם יצירות של בעלת הבית. הכל בטעם משובח, צבעוני, חם. פסנתר גדול בכניסה, וערסל תלוי מול החלון הגדול.

אנחנו מתיישבות במטבח, וגל מזהירה: "אני אנטי נוסטלגיה באופן מוחלט וחושבת רק על ההווה והעתיד", תוך שהיא תולה עיניים גדולות בלבבי־מורד, אז הילדה שאיתה הופיעה בשיר "ג'ינג'ית". "לא נעים לי להודות, אבל אני לא זוכרת את ההופעות שלי איתך", גל אומרת ללבבי־מורד, "כלומר, אני זוכרת את השיר ואת הפסטיבל, אבל הופעתי עם כל כך הרבה ילדים, במצטבר עשיתי קרוב ל־20 פסטיבלים והצגות ילדים, שקשה לי לזכור את כולם".

"אבל כשהראיתי לך את הווידיאו זכרת אותי, נכון?" לבבי־מורד שואלת.

"בהחלט", גל משיבה, "כשראיתי את הווידיאו ישר נזכרתי".

לבבי־מורד: "כי אני לא שוכחת אותך. כשאמרו לי שאני שרה עם ריקי גל עפתי לשמיים. אני זוכרת את אזור האמנים מאחורי הקלעים, ואיך פגשתי אותך שם. דיברת אליי ברצינות והסברת איך את רוצה שנשיר. ידעת מה את רוצה ולא עשית לעצמך ולי הנחות. אמא שלי, שליוותה אותי במסירות לכל ההופעות, לקחה ברצינות כל המלצה שלך".

גל: "עניין האמהות שליוו את הילדים בפסטיבלים נצרב בי. ההורים היו הרבה יותר תחרותיים מהילדים, עד לרמה של התערבות גסה. ההורים בעיקר היו אלה שדחפו. נדיר היה לראות ילד שבא לשיר כי הוא רצה".

לבבי־מורד: "אני רציתי. אמא לא דחפה אותי לפסטיבל. תמיד שרתי בבית".

גל: "כי את מאוד מוזיקלית, יש לך קול נהדר".

לבבי־מורד: "לי יש קול נהדר? הקול שלך הוא קול לאומי. כשנכנסתי ואמרת לי שלום הצטמררתי. אנשים שומעים את הקול שלך וזה מעלה רגש קולקטיבי".

גל, 71, היא מהזמרות הבולטות במוזיקה הישראלית זה חמישה עשורים. לדרכה הפליגה בלהקת חיל הים, עבור באופרת הרוק "בני בום", דרך הופעות במחזות זמר ובהצגות, וכלה באלבומים יוצאי הדופן שיצרה עם מתי כספי. בפסטיבל שירי הילדים גל שרה גם את "אמת או חובה" המפורסם עם הילדה רווית ברגר, שמתגוררת היום בקנדה.

לבבי־מורד, 46, יוצאת יחידה 8200, השתחררה מצה"ל בדרגת אלוף־משנה. היא נשואה לרוני, מהנדס, ואם לשני תיכוניסטים – ירדן וגלעד. זה שנתיים היא עובדת בחברת גוגל ישראל, "אבל הנשמה שלי נשארה בשירה, במוזיקה, ואני עדיין מופיעה במופעים אינטימיים", היא מבהירה.

בימים אלה גל עובדת על אלבום, מוציאה בקרוב שיר חדש, "ויש הצגה ב'הבימה' שאני צריכה לחזור אליה. כל הזמן יש עוד הצעות ועוד עשייה", גל מתארת, ומוסיפה שמצאה יתרונות בעצירה שכפתה הקורונה על העולם.

"אני מרגישה שהתרבות שלנו היא של מזון מהיר. הכל רץ. זה לא שירי משוררים של פעם", אומרת לבבי־מורד. "אני מסתכלת על השיר ג'ינג'ית, שחמוטל בן־זאב כתבה (לחן: קובי אושרת) על קבלת השונה. שיר פשוט על כך שיש המון ילדים בעולם, ואני אחרת מכולם. אני מחפשת את זה בגילים הרכים".

גל: "זה לא שיר שנכתב כדי לשאת חן. זה שיר עם עומק".

לבבי־מורד: "תודה, עומק. זה התשתית לכל".

חסר לנו עומק היום?

גל: "אולי. לעומת זה יש הברקות נהדרות. אני עובדת עם צעירים שכותבים ושרים, ושמה לב שלפעמים קשה להם עם העברית, אבל הם אינטליגנטים ושופעי חומרים. ואני מכריחה אותם לקרוא שירה טובה, אחרת השפה שלהם תישאר דלה. הרבה מהם כותבים ומסתבכים עם משפטים מורכבים, אבל הרי היופי נמצא בפשטות, וזה בכלל לא פשוט להיות פשוט.

"לפעמים בא אליי תלמיד ואומר: 'אני מת לשיר את פגישה לאין קץ של נתן אלתרמן, אבל לא מבין מה זה אומר'. ואז אני מפרשנת לו את השיר. את יודעת מה קורה לו כשהוא מבין מה זה אומר 'שותת שקיעות של פטל'?, העיניים נדלקות", גל מתארת ועיניה גם הן מאירות כפנסים גדולים. "אני מאמינה שיש מספיק משפחות שמגדלות את הילדים שלהן על ברכי העברית. אני חולה על השפה העברית".

מורד־לבבי: "כשעובדים כמוני בהיי־טק, בחברה בינלאומית, השפה העברית היא פתאום לא הדבר הכי חשוב. פעם העברית הייתה שפת העבודה והנשמה והיומיום, והיום הכל באנגלית".

גל: "נכון, גם התלמידים שלי רוצים לשיר באנגלית".

אתן תשמרו על קשר?

לבבי־מורד: "אנחנו גרות בגוש דן. אני יכולה להיתקל בריקי ברחוב וזו תמיד תהיה אהבה גדולה. יש חשיבות לקשרים שהם לא מאוד חזקים אבל תמיד איתך. וריקי בלב שלי, אני מעריצה אותה". 

צילום: אלי דסה

רונית לבבי