כנפי ההיסטוריה

האנשים שהקימו את חיל האוויר הישראלי התייצבו לצילום קבוצתי ליד מטוס F־15 בבסיס תל נוף, לבושים בסרבלי טיסה ואוחזים בקסדות חכמות שכל אחת מהן עולה יותר ממכונית חדשה. שועלי ספיטפייר, מוסקיטו, אורגאן ומיראז', הצעיר שבהם בן 91 והמבוגר כמעט בן 101, חלקם נעזרים בהליכונים, אבל כולם חדים וצלולים וזוכרים כל פרט ופרט מהקרבות שבהם השתתפו במלחמת השחרור ובמבצע סיני ואפילו במלחמת העולם השנייה; איך הנמיכו לגובה מאה רגל ואיך ניווטו על עיוור ללא מכשירים ואיך שברו חזק כדי לחמוק מאש האויב ואיך איבדו חברים.

כשמפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, ראה את הטייסים הוותיקים, הוא התרגש כמו פרח טיס בטקס סיום הקורס. וגם הם, שראו כבר הכל, אבל באמת הכל, היו נרגשים. אחד מהם ביקש מטל הצלם שיתעד אותם מצדיעים למפקד הנוכחי. הם הסתדרו מולו בשורה, זקופים ותמירים, ואז אמר נורקין: "אתם לא צריכים להצדיע לי, אני זה שצריך להצדיע לכם". והרגע הזה, שבו מפקד חיל האוויר מצדיע לוותיקי החיל – ארבעה טייסים וטייסת אחת – היה תמצית מזוקקת של המפגש.

האמת, מגיעה להם הצדעה. מכולנו.

הנה למשל הרולד "סמוקי" סיימון. הברנש הזה, שכבר חצה את ה־100 ומתהדר בשפם של ג'נטלמן בריטי, היה טייס בחיל האוויר המלכותי ולחם בקרבות המדבר המערבי שבהם בלמו כוחות בעלות הברית את גייסותיו של היטלר בדרכם לארץ. אחר כך התנדב לחיל האוויר הישראלי הצעיר אף שיכול היה ליהנות מחיים נוחים במולדתו דרום־אפריקה.

דן טולקובסקי, מפקד חיל האוויר עם הרמטכ"ל דאז, משה דיין

כשהכריז בן־גוריון על הקמת המדינה, סמוקי בדיוק היה באוויר. "זו הייתה טיסת סיור שמטרתה לאסוף מודיעין על הלגיון הירדני", הוא מספר באנגלית. "כשהמראתי משדה דב הייתה עדיין פלשתינה – וכשנחתתי כבר הייתה מדינת ישראל".

או דני שפירא, בן 96, בעל חזות של פול ניומן. מה לא עשה בקריירה שלו? סיים את קורס הטיס הראשון של חיל האוויר (קורס "מינוס 2"), הביא את הספיטפיירים מצ'כוסלובקיה ואת המיראז'ים מצרפת, השתתף במכת הפתיחה של מלחמת ששת הימים, היה הראשון שהטיס מטוס אויב מדגם מיג 21 ושימש כטייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית. אגדה אמיתית, ולא רק במונחים ישראליים.

"דני שפירא הוא הדמות הכי קרובה להגדרה של מהו טייס", אומר עליו האלוף נורקין. "לפני שנה היה לנו כנס מח"אים (מפקדי חילות אוויר) בבית חיל האוויר. דני הגיע לדבר בפני 23 מפקדי חילות מהעולם. בסוף השיחה כולם עמדו ומחאו לו כפיים".

או האלוף דן טולקובסקי, מפקד חיל האוויר בשנים 1958-1953, והיחיד שישב סביב שולחן המטה הכללי במבצע קדש ועדיין איתנו. את הפיקוד על החיל קיבל כשהיה בן 32. "היום", מעיר נורקין בן ה־54, "טייסים בגיל הזה לא מקבלים אפילו פיקוד על טייסת".

"בששת הימים אמרו לי, 'דודה, אל תדאגי, כבר יש לנו טייסים'". רנה לוינסון ז"ל

כמו סמוקי, גם טולקובסקי היה טייס קרב במלחמת העולם השנייה ובמלחמת השחרור. אבל גם בגיל 100 צעדו נמרץ ובוטח.

והאישה שבחבורה: רִנה לוינסון, שהייתה טייסת קישור, סיור ותובלה במבצע קדש, הביאה לארץ את מטוסי ה"ססנה" ועבדה כמדריכת טיסה במסגרות אזרחיות עד גיל 75. השבוע, ימים ספורים לפני פרסום הכתבה, הלכה רִנה לעולמה בגיל 93.

למפגש היא הגיעה עם נכדתה, לירי הראל. כשערכו היכרות בינה לבין נורקין ביקשה הנכדה: "סבתא, ספרי לו על רומי".

רנה: "יש לה אחות צעירה שעשתה עכשיו גיבוש טיס ואנחנו לא יודעים את התוצאה".

"כשאני רואה מטוס, זה מעורר אצלי געגוע". אשר גרסון

"ביום ראשון היא תקבל תשובה", הבטיח מפקד חיל האוויר, "אני מקווה שהיא תצליח. אם הגיעה לגיבוש - זה כבר סימן שהיא חברמנית".

שאלתי את הסבתא אם היא זו שהכניסה לנכדתה לראש את האהבה לטיס – ורנה מיהרה להכחיש: "הילדות האלה מכניסות לעצמן את השיגעונות שלהן לבד. לירי הייתה אלופת עולם בהתעמלות גלגלי ענק. השנייה החליטה שהיא רוצה להיות טייסת".

המשתתף החמישי במפגש, אשר גרסון, בן 91, התגייס לצה"ל ביום שבו קמה המדינה. "הייתי עוזר מכונאי בשדה דב כשהמצרים הפציצו את השדה", סיפר. "נהרגו לנו חמישה חיילים והצלחנו להפיל מטוס מצרי. בהמשך שלחו אותי לקורס טיס באיטליה, וכשחזרתי התחלתי להטיס מטוסי סטירמן והרווארד". אשר, מחלוצי התעופה האזרחית בישראל, היה הטייס הראשון בארקיע וקברניט בכיר בחברה, צבר כ־33 אלף שעות טיסה, ואפילו הצליח להנחית מטוס שאיבד את שני מנועיו.

"עננים מעל פלשתינה"

בכניסה לבניין המפקדה של טייסת "דורסי הלילה" הוצב שולחן כיבוד שלא היה מבייש חתונה בגן הפקאן. ליד הבופה עמד שולחן נוסף ועליו, בסדר מופתי, חמישה סרבלי טיסה מקופלים, חמש קסדות טייסים, חמישה תגי שם ("פצ'ים") עם שמות משתתפי המפגש וחמישה זוגות של דרגות – מסרן עד אלוף. אם זה לא היה חיל האוויר, בשלב הזה כנראה היו מחפשים את האפסנאי כדי שיחתים את החבר'ה על הציוד. ואז היו מגלים שהוא בדיוק יצא הביתה.

המפגש אמור היה להיערך בחדר המורשת, שעל אחד מקירותיו תמונותיהם של עשרות חללי טייסת היסעורים – בהם אנשי הצוות שנהרגו באסון המסוקים ואלה שנספו בהתרסקות המסוק ברומניה. בסופו של דבר השיחה נערכה תחת כיפת השמיים, אחרי שנכדתה של רנה הבהירה למארגנים שסבתה לא תשב בחדר סגור עם עוד 20 איש. בכל זאת קורונה.

מפקד חיל האוויר לקח את ההובלה - לא לפני ששלח את אחד הקצינים להשתיק מטוס שהריץ מנועים לא רחוק מאיתנו - וביקש מהמשתתפים לספר על טיסתם הראשונה במסגרת החיל הצעיר.

שפירא: "עם קום המדינה נשלחתי לקורס טיס בצ'כוסלובקיה, כך שהטיסה הראשונה שלי בחיל האוויר הישראלי הייתה במבצע וֶלְוֶטָה, 22 בדצמבר 1948, שבו הבאנו משם את מטוסי הספיטפייר הראשונים. זו הייתה טיסה מבצעית בתנאי מזג אוויר קשים. המטוסים הגיעו לארץ ביום שבו צה"ל יצא למבצע חורב בחזית המצרית, והייתה להם תרומה מכרעת לניצחון".

"עזר ויצמן ביקש ממני לבחון מטוס חדש". דני שפירא ומיראז'

נורקין: "הטסת ספיטפייר מצ'כוסלובקיה לישראל מבלי שהיה לך כמעט ניסיון עליו, נכון?"

שפירא: "נכון. הספקתי לעשות לפני זה שבע טיסות אימון על ספיט. רוב הטייסים שהשתתפו במבצע וֶלְוֶטָה היו מח"לניקים (מתנדבי חוץ לארץ) ויוצאי חיל האוויר הבריטי, אבל לא היו מספיק טייסים, אז לקחו את מוטי הוד ואותי, שהיינו חניכים שם".

נורקין: "כלומר אחרי שבע טיסות בלבד, במזג אוויר קשה, בלי מערכות ניווט וקשר, אתה מבצע טיסה בינלאומית. לנו, הטייסים הצעירים, זה נראה היום כמו פסגת האומץ והיצירתיות. סמוקי, אתה היית אחד ממתנדבי המח"ל. ספר לנו מה היה לפני שהגעת לישראל".

סמוקי: "הצטרפתי לחיל האוויר הבריטי בינואר 1941. ב־1942 השתתפתי במסגרת פיקוד המפציצים במערכה נגד רומל בצפון אפריקה, שהייתה הניצחון הראשון של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. זה היה הסבב הראשון שלי. הסבב השני היה ליווי מהאוויר של אוניות שהעבירו חיילים בריטים מצפון אפריקה לאירופה. הגרמנים נכנעו במאי 1945, ואז הכינו אותנו לעבור למערכה נגד יפן. אבל באוגוסט גם יפן נכנעה, והמלחמה הסתיימה".

סמוקי חזר לדרום־אפריקה, אך לקראת ההכרזה על סיום המנדט הבריטי נקרא שוב לדגל. "ראינו את ענני המלחמה מתקדרים מעל פלשתינה. כבר הייתי מאורס למירה ועמדנו להתחתן, אבל אמרתי לה שנצטרך כנראה לדחות את החתונה כי אני חייב לעזור לאחים שלנו בפלשתינה. אז היא אמרה: 'גם אני נוסעת'. התחתנו, וכבר למחרת, ב־9 במאי 48', טסנו לכאן. את ירח הדבש 'בילינו' בקרבות מלחמת העצמאות".

זמן קצר אחר כך כבר היה סמוקי ראש מבצעי האוויר, המקבילה התש"חית לראש להק מבצעי אוויר של היום. ביולי 1948 השתתף באחת הגיחות הנועזות של החיל – הפצצת דמשק ממטוס דקוטה אזרחי של חברת תעופה דרום־אפריקנית, שבעליה היה יהודי.

הראשונה על הפוגה

"רנה, את הצטרפת לחיל האוויר בתחילת שנות ה־50', נכון?", פונה נורקין אל רנה לוינסון. היא משיבה בחיוב, ומספרת שאת קורס הטיס עשתה בסירקין. רנה לא הייתה הטייסת הראשונה - לפניה היו יעל רום וזהרה לביטוב.

"במבצע קדש", אומר טולקובסקי, "הייתה חוליית קישור של חיל האוויר הצרפתי שישבה איתנו ברמלה, קולונל ורב־סרן שהיו כפופים למפקדה בקפריסין. בשלב מסוים התנתק הקשר האלחוטי עם קפריסין, ואז רנה הייתה צריכה להטיס לשם את מפקד החוליה הצרפתי כדי לקיים קשר עם המפקדה".

רנה: "אתה טועה, לא טסתי לקפריסין. יעל רום הייתה צריכה לטוס, אבל ביטלו את זה מפני שהיא הייתה אישה".

באמת?

רנה: "ככה זה היה אז. עשינו את כל האימונים עם הטייסים הבנים, אבל כשהיה צריך לצאת מגבולות המדינה או לעשות משהו רציני – בום".

טולקובסקי: "אבל יעל רום הצניחה חיילים במתלה".

רנה: "זה רק בגלל שמפקד טייסת 103, יעקב אבישר, הפר פקודה ונתן לה לעבור את הגבול למרות שהיא הייתה בחורה".

"סבתא, ספרי להם מה עשית במבצע קדש", מבקשת נכדתה לירי.

רנה: "עבדתי בעיקר עם הצרפתים. שאלו אותי: 'את יודעת קצת לטוס?', אמרתי כן. 'את יודעת קצת לדבר צרפתית?', אמרתי כן. אז העבירו אותי לרמלה ושימשתי כטייסת של קצין הקישור הצרפתי".

איך היה לעבוד עם הצרפתים?

"הישראלים קינאו בצרפתים שהם אוכלים יותר טוב. מה היה ההבדל? שהצרפתים בישלו עם יין ולנו לא היה יין".

לא היה אז בחיל האוויר אוכל טוב כמו היום?

רנה: "לא כמו היום, אבל גם אז חיל האוויר אכלו הכי טוב".

לירי: "תספרי על המפקד הצרפתי... הוא הזמין אותך אחר כך לצרפת".

"תפסיקי להיות כזו", נוזפת רנה בנכדתה, ואז ממשיכה: "טוב, אז אחרי שנגמרה המלחמה הצרפתים רצו להכיר תודה לאלה שעבדו איתם, וסידרו לי קורס טיס על מטוסי סילון. חיל האוויר עמד לרכוש מטוסי 'פוגה', אז שלחו אותי לצרפת ללמוד להטיס פוגה. הייתה צעקה אצל הטייסים הישראלים 'למה היא? שישלחו בחור, לא בחורה'. אבל שמעון פרס, שהיה אז מנכ"ל משרד הביטחון, אמר: 'הזמינו אותה, שהיא תלך'. למדתי לטוס על הפוגה ונתנו לי גם להטיס קצת הליקופטרים. הצרפתים יודעים לארח כשהם רוצים".

נורקין: "אז את בעצם הראשונה מחיל האוויר שטסת על פוגות?"

רנה: "כן".

נורקין: "זה סיפור שלא הכרתי".

מזל שהנכדה שלך פה. טסת גם במלחמת ששת הימים?

רנה: "בששת הימים לא רצו שאטוס. אמרו לי, 'דודה, אל תדאגי, כבר יש לנו טייסים'".

נורקין: "אז מה את אומרת היום, כשיש לנו מפקדת טייסת, וכמעט כל יומיים היא נמצאת מחוץ לגבולות המדינה?"

רנה: "מצוין. טוב מאוד. שיהיו יותר".

תהיה לנו מתישהו מפקדת חיל אוויר?

נורקין: "אין שום מניעה שתהיה מפקדת לחיל האוויר, זה רק עניין של זמן. האיכות מתפלגת שווה בשווה, ואנחנו מנסים למצות את האיכות הזו ככל יכולתנו".

רנה: "באמת הגיע הזמן, אחרי כל השנים שלא קיבלו בנות לקורס טיס".

טולקובסקי, כמי שהיה מפקד חיל האוויר באותה תקופה, מדוע היה צריך לחכות 40 שנה כדי שיהיו שוב טייסות? למה לא הייתה המשכיות?

טולקובסקי: "גם עזר ויצמן וגם אני היינו בדעה שלא צריך לגייס נשים לתפקידי טיסה מבצעית. המציאות לימדה אותנו אחרת, ולא רק בחיל האוויר. אנחנו רואים היום נשים בהרבה תפקידי לחימה, אבל באותם ימים זה היה בניגוד גמור לתפיסות המבצעיות".

רנה, את זוכרת את האמירות של עזר ויצמן בהקשר הזה?

רנה: "עזר היה טיפוס. הוא היה משעשע, הוא היה חתיך, והוא אמר: 'הטובים לטיס והטובות לטייסים'. הוא דיבר הרבה שטויות, אבל האמין בזה שצריך לטוס טוב ועשה את מה שטוב לחיל האוויר. מלבד מה שקשור לנשים. אבל זאת הייתה תקופה כזו".

עם דיין בדקוטה

נורקין: "אשר, מה הטיסה המבצעית הכי משמעותית שאתה זוכר?"

גרסון: "הפעילות הכי משמעותית שאני זוכר דווקא לא הייתה טיסה. כתלמיד תיכון, לפני קום המדינה, עבדתי בהתנדבות בשדה דב. יום אחד אומרים לנו: 'מחפשים מתנדבים לפעולה סודית'. התנדבתי. לקחו אותנו במטוס רפיד לתל נוף, שעוד נקרא אז עאקיר. היה פה האנגר עם עשרה מטוסי אוסטר בריטיים והיינו צריכים לפרק אותם ולהביא במשאיות לתל־אביב".

נורקין: "לקחו את האוסטרים שהבריטים השאירו כאן והעבירו לטיפול במרתף של היקב בשרונה".

גרסון: "פירקנו את המטוסים, ובערב הגיעו משאיות כדי להוביל חמישה מהם לשרונה. נשארנו כמה חבר'ה ללון כאן כדי להעביר למחרת את שאר המטוסים.

"נתיב הנסיעה עבר ליד כפר ערבי עוין שנקרא יאזור. הם כנראה הבחינו שיצאו עשר משאיות מתל־אביב וחזרו רק חמש, אז הם הבינו שהיתר יגיעו בהמשך והציבו מארב. בבוקר, לפני שיצאנו עם המשאיות, יצא טנדר עם שבעה נוטרים כדי לוודא שהדרך בטוחה. כולם נהרגו במארב. לכן זה נקרא היום משמר השבעה. אם היינו עוברים שם, גם אנחנו היינו נופלים למארב. אז שינו את המסלול שלנו: נסענו במשאיות עד נס־ציונה, משם לכיוון הים על החולות ולאורך החוף דרך בת־ים עד תל־אביב. המשאיות שקעו בחולות והיו צריכים טרקטורים לחלץ אותן, אבל בערב הגענו לשרונה".

נורקין: "שפירא, אתה אחד מארבעת הראשונים שענדו כנפי טיסה של חיל האוויר הישראלי. ספר לנו על הקורס".

שפירא: "אחרי מבצע ולווטה אמרנו 'קחו אותנו להילחם', אבל בחיל האוויר חשבו שזה לא מספיק שהבאנו ספיטפיירים מצ'כוסלובקיה והודיעו: 'קודם תלמדו לטוס ורק אז תהיו טייסים'. וזה מה שהיה. עשו קורס מיוחד בחצור לארבעת הטייסים הראשונים – מוטי (הוד), שייע (ישעיהו גזית), טיבי (בן־שחר) ואני. קיבלנו כנפיים ב־14 במארס 49'. מוטי ואני שובצנו כטייסי קרב בטייסת 101, וטיבי ושייע עברו להדריך בבית הספר לטיסה".

נורקין: "101 היא טייסת הקרב הראשונה שלנו. היום זו טייסת F־16 ברק".

שפירא: "כשהגענו לטייסת כל הטייסים של מח"ל רצו לטוס איתנו כדי לראות מה אנחנו יודעים לעשות. היינו טסים מעל כבישים ועושים באזים למכוניות – מורידים אותן מהכביש".

מה זאת אומרת?

שפירא: "נוסעות מכוניות ואנחנו יורדים עליהן עם המטוס ומפחידים את הנהגים. איך עוד אפשר היה להתאמן אז? עצם זה שלא נהרגנו אומר שכנראה היינו טייסים לא רעים, מפני שירדנו לפעמים לגובה של כמה מטרים. הזענו קצת, אבל הוכחנו שאנחנו מסוגלים להיות טייסי קרב".

נורקין: "דן, סיפרת לי פעם שאחד הרגעים המרגשים שלך כמח"א היה אחרי מבצע קדש, כשהרמטכ"ל משה דיין דיבר איתך על העדיפות שהוא ייתן לחיל האוויר".

טולקובסקי: "נכון. טסנו יחד בדקוטה למסדר בחוף ים סוף, ואז דיין אומר לי: 'דן, העדיפויות בצה"ל לעתיד הן אלה: מספר 1 חיל האוויר, מספר 2 השריון, מספר 3 הצנחנים. זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי".

נורקין: "עד היום מפקדי חילות אוויר מחכים לרגע הזה. זה לא השתנה... דני, אנחנו, הטייסים הצעירים, תמיד הסתכלנו עליך כמי שיודע להטיס כל דבר. איזו טיסה איתגרה אותך במיוחד?"

שפירא: "ב־1959 שלחו אותי לקורס טייסי ניסוי בצרפת לפי המלצתו של טולקובסקי. סיימתי אחרי תשעה חודשים, ואז עזר ויצמן, מפקד החיל, ביקש ממני לבחון מטוס חדש, מיראז' 3. ביצעתי את שלוש הטיסות הראשונות על האב־טיפוס והגעתי למסקנה שזה מטוס מעולה, רק שצריך לעשות עליו הרבה שינויים. בסוף נשארתי בצרפת ארבע שנים, שבמהלכן הייתי אחראי על הבאת המיראז'ים לישראל - 76 מטוסים ב־19 מטסים. המטוסים האלה הצילו את מדינת ישראל במלחמת ששת הימים".

ב־1966 שיכנע המוסד את טייס חיל האוויר העיראקי מוניר רדפא לערוק לישראל עם המיג 21 שלו. שפירא ערך עליו את טיסות הניסוי וכך הפך לישראלי הראשון שמטיס מטוס אויב. "הטייס העיראקי הסביר לי כל מה שצריך לדעת, וכשסיים אמרתי לו 'טוב, אני הולך לטוס'. הוא כמעט התעלף. 'מה? אתה הולך לטוס? לא היית בסימולטור, לא עברת קורס'. אמרתי לו: 'אם היית מביא מטוס דו־מושבי הייתי טס איתך, אבל הבאת חד־מושבי אז אין לי ברירה".

איך זה להטיס מיג?

שפירא: "זה היה מטוס טוב, אבל היו לו כמה בעיות שלא ידענו עליהן ושגיליתי בטיסות הניסוי. למשל, שבזווית מסוימת הטייס לא רואה מה קורה מאחוריו. זה עזר מאוד לטייסים שלנו, שנלחמו אחר כך מול מיגים. בהמשך שלחו אותי לארצות־הברית כדי להרצות על המיג בפני טייסים אמריקאים שלחמו באותה תקופה בווייטנאם. אגב, כתבנו על המטוס את הספרות 007, כי הביאו אותו במבצע כמו של ג'יימס בונד".

בתקופת ההמתנה שלפני ששת הימים הצליח מטוס מצרי לעבור כמה פעמים את הגבול ולבצע גיחות צילום באזור הכור בדימונה. "ניסו ליירט אותו עם מיראז', אבל הוא היה מהיר יותר", מספר שפירא. "אז הצעתי שאעשה את זה עם המיג. ב־5 ביוני 1967 ישבתי בסטנד־ביי בתוך המיג והייתי מוכן להזנקה כדי ליירט את המטוס המצרי".

נורקין: "אבל הוא לא הופיע".

שפירא: "נכון. ואז פתאום אני רואה מטוסים שלנו ממריאים. שאלתי מה קרה ואמרו לי: 'מה זאת אומרת מה קרה? התחילה מלחמה!'. ירדתי מהמיג והתייצבתי בטייסת המיראז'ים. באותו יום הפצצנו את שדה התעופה קהיר־מערב. הייתה שם סוללת תותחי 30 מ"מ שירו עלינו, אז הרמתי את האף, נתתי צרור והם הפסיקו. הטלנו את הפצצות, וכמו שאנחנו יוצאים אני רואה טיל נ"מ שעובר מעל הראש שלי מצד אחד, טיל שני עובר מהצד השני, וטיל שלישי בא ממול. אני אומר, השניים הראשונים לא פגעו, עכשיו נטפל בשלישי. נתתי פנייה חזקה והוא חלף אותי. בסך הכל עשיתי במלחמה עשר גיחות".

טיסה בגיל מאה

מבצע "מוקד", ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, נחשב לאחד ההישגים הגדולים בתולדות חיל האוויר. אבל הוותיקים זוכרים עוד כמה רגעים כאלה.

"אחד הרגעים הגדולים בעיניי היה כשמודי אלון הפיל שתי דקוטות מצריות שבאו להפציץ את תל־אביב", אומר טולקובסקי. "מודי היה בן כיתה שלי בגימנסיה הרצליה ונהרג בתאונת טיסה. אין לי ספק שאלמלא האסון הוא היה מגיע להיות מפקד חיל האוויר".

סמוקי: "ב־29 במאי 1948 עצרו ארבעה מטוסי מסרשמיט את הצבא המצרי בגשר עד הלום. אם המצרים היו מגיעים לתל־אביב, אלפיים שנה של חלומות ותקוות ותפילות היו יורדות לטמיון. חיל האוויר הציל את מדינת ישראל. כשאני חושב על הימים ההם, אני נזכר במשפט שאמר צ'רצ'יל על הטייסים שהגנו על בריטניה בתחילת המלחמה: 'מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך'".

רובם לא טסו הרבה מאוד זמן. "עשיתי מילואים בחיל האוויר כטייס דקוטה, ואחרי שהדקוטות יצאו משירות עברתי להיות מדריך טיסה בחצרים", מספר גרסון. "לפי נוהלי חיל האוויר, טייסי מילואים הפסיקו לטוס בגיל 54. הייתי באמצע שיעור לשני חניכי קורס טיס כשפתאום באים ואומרים לי: 'אשר, אתה צריך ללכת הביתה, אתה לא יכול לטוס יותר'. המשכתי לטוס כקברניט בארקיע עד גיל 60 וכקצין ראשון עד גיל 65. המטוס האחרון שהטסתי היה בואינג 737. מאז לא יצא לי לשבת בקוקפיט. צריך לדעת לחתוך מתישהו".

מתגעגע לטיסה?

"בוודאי. מדי פעם, כשאני רואה מטוס, זה מעורר אצלי געגוע. זה מקצוע שאתה צריך לעבוד בו עם כל הנשמה".

סמוקי דווקא טס לאחרונה. שניים מילדיו בעצמם טייסים: סול סיימון, מטייסי ה־F-15 הראשונים בחיל האוויר, ודן, שהיה טייס פנטום. לפני כחצי שנה הם אירגנו לאביהם מתנה ליום הולדתו ה־100 - טיסה במטוס טייגר מות' דו־כנפי עם חופה פתוחה. על מטוס כזה עשה סמוקי את טיסותיו הראשונות בחיל האוויר המלכותי. "כששאלתי את אבא אם הוא רוצה לטוס בטייגר, הוא ענה מיד: Well, of course!" מספר סול.

"זו הייתה חוויה בלתי רגילה, לטוס שוב במטוס מימי נעוריי. התגעגעתי לשבת שוב בתא הטייס", מספר סמוקי. "הרגעים המרגשים ביותר היו כשהנכדים והנינים נופפו לי לשלום מלמטה, וגם אחרי הנחיתה, כשהנינים שלי, אלון ומיקה, עמדו על הכנף, ומיקה בת השנתיים שאלה: 'סבא, איך היה?'".

סמוקי הוא סבא־רבא ל־19 נינים, והוא לא היחיד. כמעט כל החברים פה משקיפים בגאווה על שלושה דורות תחתם. לטולקובסקי שמונה נינים, לשפירא שישה, ולגרסון חמישה. וכשהם מביטים למעלה, בשמים משייטים כלים אחרים ממה שהכירו. "ה־F־35 הוא מטוס יוצא מן הכלל עם תכונות מדהימות ואני מסיר את הכובע בפני מי שמטיסים אותו. קו ישר עובר בין המסרשמיטים שעצרו את הצבא המצרי ב־48' לבין מטוסי ה־F־35 שמגינים כיום על המדינה. אני גאה מאוד בחיל האוויר", סמוקי אומר ומוסיף, בעברית: "עם ישראל חי".

והאלוף נורקין מסכם: "המטוסים השתנו, הטכנולוגיה השתכללה, אבל איכות האנשים, הרוח, היוזמה, אומץ הלב, היצירתיות – כל זה לא השתנה. פעם בשלושה חודשים אני נפגש לשיחת התייעצות עם המפקדים שקדמו לי. גם דן מגיע ואני לומד ממנו המון. אני מרגיש מחויבות עצומה לקחת את מה שהאנשים האלה בנו בעשר אצבעות - ולהוביל קדימה".

טסו יחד גם במלחמת יום הכיפורים. דני שפירא והבן רונן

עם אבא בקוקפיט

במלחמת יום הכיפורים היה רונן שפירא, בנו של דני, חניך בקורס טיס. "יום אחרי המלחמה אני מגיע לחופשה ואבא מתקשר ואומר לי: 'שמע, יש איזו גיחה ואין לי טייס משנה, תבוא", מספר רונן (66), טייס ניסוי בתעשייה האווירית. "אמא מקפיצה אותי לבח"א 27, ואבא מחכה לי בשער הבסיס. מתברר שאני הולך לטוס איתו על ווסטווינד לפאיד שבמצרים, להביא משם מפקדים חשובים. בינתיים אבא מצא איזה טייס דקוטה ולקח אותו בתור טייס המשנה הרשמי, למרות שלא היה מוכשר על ווסטווינד. אני יושב בין שניהם ואנחנו חוצים את התעלה ונוחתים בפאיד.

"אחרי חצי שעה מגיעה סוללה של בכירים: דדו, ישראל טל, מוטי הוד, עזר ויצמן. כולם עולים למטוס ואני רואה שאין לי איפה לשבת. אני אומר, 'אבא, אין לי מקום ואני לא יכול להישאר פה במצרים. אני צריך לחזור מחר לקורס'. אז אבא אומר לי: 'טוב, שב בשירותים'. אני יושב בשירותים בזמן ההמראה, ואיך שהמטוס ממריא אני רץ קדימה, לתא הטייס".

זו לא הייתה הטיסה המשותפת היחידה שלהם. כשדני היה בן 60 הוא טס עם בנו ב־F-15 במסגרת תרגיל. "רונן המריא ונחת", הוא נזכר, "אבל אני הטסתי. נהניתי מאוד מביצועי המטוס".

גם בנו של דני, עודד (63), קברניט באל על, היה טייס בחיל האוויר. "במלחמת לבנון הראשונה טסנו שלושתנו יחד: אני על כפיר, רונן על F-15 ואבא הטיס חיילים לדאמור במטוס ערבה", מספר עודד. "פעם אחת יצאנו רונן ואני לגיחות בלבנון באותו זמן. כשבאתי לנחות ברמת דוד אומרים לי 'תעבור למסלול אחר כי יש מטוס במצוקה'. רק אחרי שנחתתי התברר שזה רונן. הוא נפגע מטיל סורי, אבל הצליח לנחות בשלום. המטוס שלו היה מחורר כמו פומפייה".

ומה אמא שלכם אמרה על זה ששני הבנים שלה ובעלה מסתובבים בשמי לבנון?

"היה לה משפט קבוע", אומר עודד: "'אם אני אדאג כל כך, יישרפו לי הקציצות'".

במשפחת סיימון גם האמא מירה, בת 94, מכירה את תא הטייס מבפנים. "אמא הייתה מטאורולוגית מוטסת בחיל האוויר הדרום־אפריקני", מספר הבן סול, "בכל יום היא הייתה ממריאה במטוס הרווארד כדי לבדוק את מזג האוויר. לימים, כשהייתי בקורס טיס, אני חוזר הביתה ואמא שואלת אותי: 'איך הקורס? מה אתם עושים?'. 'בעיקר תרגילי אווירובטיקה', אני עונה. 'איזה תרגילים?', ואני אומר: 'יש תרגיל מטורף - אתה טס בציר ישר ומגלגל את המטוס ולמרות זאת שומר את הנתיב'. ואז להפתעתי אמא אומרת: 'זה לא התרגיל שעושים עם סטיק ורגל הפוכים?".

"הייתי בהלם. רק אז היא סיפרה לי שבמהלך טיסות מזג האוויר בדרום־אפריקה הטייסים היו מלמדים אותה אווירובטיקה. ובאותו רגע הבנתי שגם אמא שלי היא טייסת בנשמה".