משחקי הקץ

זהו רגע מכריע למלוכה הבריטית. היא נמצאת כעת במשבר הגדול ביותר מאז הוויתור על הכתר של המלך אדוארד לפני כמעט 90 שנה. המלכה בערוב ימיה. פיליפ מת. הנסיך הארי ורעייתו חשפו את המונרכיה כגוף עבש והאשימו אותו בגזענות. יורש העצר צ'ארלס לא אהוב, וזקן. עתיד המלוכה כולה נח על כתפיהם של וויליאם וקייט, והם יראו את כס המלוכה, לאור אריכות הימים המשפחתית, כשוויליאם יהיה בשנות ה־50 לחייו. זה הזמן לעצור ולהביט בסיפור אחד, סמלי, מתוך המלודרמה האמיתית האהובה בעולם.

ב־20 במארס 1974 נסעה במול של לונדון הרולס־רויס של הנסיכה אן, בתה הבכורה של המלכה אליזבת והנסיך פיליפ, בדרכה חזרה מאירוע צדקה. ברכב היו הנסיכה, בעלה הראשון מארק פיליפס, נהג ומאבטח. לפתע חסמה את דרכם פורד אסקורט. מתוכה יצא אדם שנופף בשני אקדחים שרכש בספרד - שהרי רכישת נשק בבריטניה איננה מותרת לאזרחים, ככלל - ודרש שהנסיכה תצא מהרולס רויס. המאבטח ניסה לירות בו, אך האקדח שלו סבל ממעצור; התוקף ירה בו. הוא ירה גם בנהג. הם היו שרועים על הרצפה. עיתונאי שניסה לסייע למכונית המלכותית נורה אף הוא. התוקף פרץ את דלת הרולס רויס וצרח על הנסיכה שתצא מיד מהרכב ותבוא איתו. הנסיכה אן, אל מול האירוע הדרמטי והאלים בחייה, אמרה לו שלוש מילים: Not bloody likely - שזה, בתרגום חופשי לעברית, "אין מצב לזה". התוקף ניסה לגרור אותה ושמלתה נקרעה מאחור. היא המשיכה לסרב. המילים האחרונות ששמע ממנה היו "פשוט תלך מפה ואל תהיה אדם כה מטופש". באנגלית זה נשמע יותר טוב. מאוחר יותר אמרה אן שהסיבה שהגיבה בכזה קור רוח הייתה הניסיון שלה כאלופה ברכיבת סוסים (היא הייתה ספורטאית אולימפית). אוקיי, נגיד.

הסיפור הזה אהוב במיוחד על המלוכה הבריטית משום שיש בו, בתמצית, את מה שאצולה אמורה הייתה לייצג. מה שהיא תמיד התיימרה לייצג. רוב הזמן, כמובן, אצולה היא סתם ניצול של זכות אבות. ביזה של החלש. אבל במהלך הזמן נוסף לה המרכיב של אחריות, חובה, שליטה. בני המלוכה והאצולה לא צריכים להתפרנס למחייתם - עניין כה המוני - ולכן חייבים להקדיש את חייהם לטובת הציבור כולו (כמובן - עבורם, הציבור מעולם לא כלל נשים, מיעוטים וכו'). לכן הלכו צאצאי המשפחות המבוססות והעשירות בבריטניה לצבא הבריטי, במהלך המאה ה־19 וגם במלחמת העולם הראשונה; הם הפכו לקצינים מיד, שהרי ההנחה היא שג'נטלמנים יוכלו להכיל ולנהל טוב יותר את הסנטימנטים הפרועים והנפסדים של דלת העם, הקומונרז.

לכן כאשר אן מנפנפת חוטף קטלני, היא מבטאת את קור הרוח הנכסף של אצולה ומלוכה. ענייני היומיום, עניינים המוניים כמו חטיפה, הם מתחת לכבודה. האם זו אשליה? כמובן. אילולא היה שם מתאגרף בריטי שהלך לו ברחוב, אן הייתה נחטפת או נהרגת; בסוף היא לא ניצלה בגלל קור רוחה אלא בגלל רוני ראסל. מתאגרף. עני. הוא נתן לחוטף שני אגרופים שהיממו אותו לגמרי וסיימו את האירוע בשנייה וחצי. אן נסעה משם במהירות. ראסל קיבל, כפרס, מברק מהנסיכה ומדליה. לפני שנה בדיוק, בתחילת מגפת הקורונה, נאלץ ראסל למכור את המדליה: בגיל 72, הוא כבר היה חולה, נכנס ויוצא מבתי חולים, ולא רצה לדבריו שמשפחתו תצטרך לגייס כסף כדי לממן את קבורתו. אספן פרטי קנה את המדליה עבור 50 אלף פאונד.

ומה יש בסיפור הזה שרלוונטי אחרי מות פיליפ? כמובן, קור הרוח של אן. שמירת הסנטימנט אצור, מרוסן, נשלט. יש לעניין הזה ערך, גם היום, אבל מי מבין צאצאי המלכה - לבד מאן - ממחיש אותו? אף אחד מהם. לא צ'ארלס שסיבך את המלוכה במשבר הקודם בשל אהבתו הרומנטית והבוגדנית לקמילה. לא הנסיך אנדרו שטימא את שם המלוכה בחברות עם פדופיל מיליארדר. לא הארי ומייגן עם פרצופיהם עמוסי היגון בראיון בקליפורניה לאופרה ווינפרי. הרוח הזו של אן, שהיא גם הרוח של אליזבת ופיליפ ובכלל של אצולה, לא ממש מתקיימת עוד במשפחה. לא מתרגשים? הם מתרגשים מהכל. וויליאם וקייט הם באמת התקווה האחרונה.

והעניין השני, המהותי יותר. בסוף, אלה הרוני ראסלים של העולם שמאפשרים את המשך מראית העין של המלוכה. הם אוהבים את אליזבת, בטח. אבל האם המלוכה עצמה צרובה בליבם? האם הם מביטים בנסיך ג'ורג' הצעיר ורוצים לזנק ולהגן על חייו מחוטפים? ואולי, אולי, הם עסוקים בלמכור את המדליה הצנועה שקיבלו מהמלוכה כדי לממן את ההלוויה שלהם עצמם. המלוכה במשבר; אחרי מותה של אליזבת יגיע המבחן האמיתי.