אצלנו בשכונה

"זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני", אומרות מילות הפתיח המיתולוגי של סדרת הטלוויזיה "הילדים משכונת חיים", שאין מי שגדל כאן בשנות ה־70 ולא יודע לשיר אותו במלוא הגרון, גם אם יעירו אותו באמצע הלילה בדירת המגדל הפרוורית שאליה עבר לגור אחרי שאת הטלוויזיה בשחור־לבן החליף מחשב כף היד. מדוע גם אחרי כל כך הרבה שנים ומרחקים, אנחנו מתגעגעים לאותה חוויית חיים שכונתית? ואולי אנחנו לא צריכים להתגעגע, אלא לשים לב שהשכונה אמנם שינתה את פניה, אבל היא עוד קיימת?

"מספיק להגיד את המילה שכונה, ויתעורר לכל אחד מאיתנו בלב עולם ומלואו של רגשות וזיכרונות. שכונה זה חיבור מיידי לילדות, לתקופת חיים מרגשת ומלהיבה של החוויות הראשונות שלנו. לכל אחד מאיתנו יש פינה מאוד חמה לשכונה שבה גדל (אלא אם עברנו בה חוויה קשה במיוחד), קודם כל בגלל האינטימיות, אבל הרבה משום שאחד הדברים הראשונים שעושים בשכונה זה משחקים", אומר הפרסומאי והסופר גדעון עמיחי.

ועמיחי צודק. בכל יום בשעה ארבע אחר הצהריים ירדנו למטה מלאי מרץ, שאותו פרקנו במשחקי רחוב, ובהיעדר כל סוג של תקשורת מיידית עם ההורים הדואגים, חזרנו הביתה בשבע בערב, מלוכלכים, מזיעים ומתים מרעב היישר לצלחת גנרית של חביתה־קוטג'־סלט. האמהות קראו לנו מהחלון "האוכל מוכן", וגם אם היינו בקצה השכונה, כל ילד שמע בשעון פנימי את אמא שלו, והרחובות התרוקנו. עד מחר.

"אצלנו בחולון שיחקנו צ'יק־צ'ק, שזה העברות המעפן של בייסבול, וכדורגל בגן הרצל, וקלאס בגיר על הכביש, וגוגואים וג'ולות, והירושלמים יגידו אג'ואים. זו השכונה שלנו, על הקולות והריחות שלה", אומר עמיחי, ומציין שבניסיון ללכוד את הנפש, בין שזה ניסיון של פרסומאים של סופרים או של אנשי קולנוע, יש עולם ומלואו מלהיב, מחמם לב וגם אינטימי שמפעיל אותנו רגשית ומייצר הזדהות. "כשאני קורא על השכונה של מישהו אחר, גם השכונה שלי עולה מיד בזיכרונות וברגשות. זה כמו ללחוץ על קוד".

גם ד"ר ניר כהן, גיאוגרף עירוני־חברתי ומרצה בכיר במחלקה לגיאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר אילן, מדבר על הגעגוע לשכונה שמבטא ברמה הבסיסית את הנוסטלגיה לזמן עבר ולמקומות שגדלנו בהם, מתוקף היותנו יצורים חברתיים־היסטוריים שרוצים לחזור לתקופות שנדמה לנו שהיו יותר בטוחות, נעימות וקהילתיות. "אנחנו מתגעגעים לשני דברים", הוא אומר, "למרחב הקטן והבטוח שאנחנו מרגישים אליו שייכות, ולקהילה, שלפני העידן המהיר של האינטרנט והטכנולוגיה והמגורים בפרוורים, סיפקה את הצרכים הפיזיים וגם החברתיים שלנו. בשנים האחרונות אנחנו רואים שהכמיהה הזאת מתורגמת לחזרה לשכונות קטנות, שמתעוררות שוב בערים גדולות כמו תל־אביב, חיפה, ירושלים ובאר־שבע.

"לי יש סטודנטים צעירים בירושלים שמתגאים בזה שהם גרים בנחלאות ולא צריכים כמעט לצאת מהשכונה כי יש להם בה כל מה שהם צריכים. אותו דבר קורה עם שכונת שפירא בתל־אביב. כשהייתי ילד חברים של ההורים שלי גרו בשפירא, אבל זה לא היה טרנדי כמו היום, זה היה לגור מעבר להרי החושך. וכך זה גם בשכונת פלורנטין, או בשכונת הדר עליון בחיפה, שצעירים התחילו לחזור אליהן ב־20־30 השנים האחרונות", אומר ד"ר כהן, ומדגיש שאם בעבר שכונתיות ומגורים בשכונה היו מזוהים בחלק מהמקרים עם מעמדות חלשים יותר, היום חוזרים לשכונות צעירים ממעמדות חזקים ומוצאים בהן את מה שהם מחפשים.

אז מה מחפשים היום בשכונה?

"הכמיהה היא למקום שהוא לא רק מקום מגורים שבאים לישון בו בלילה, אלא בסיס קהילתי שאפשר לשבת בו בבית קפה או ללכת למכולת, ומכירים בו את הירקן, ויש רשת חברתית שמעוגנת במקום עם גבולות גיאוגרפיים ברורים", אומר ד"ר כהן.

לא רק גבולות ברורים, אלא גם ממדים מזוהים וקומפקטיים, כי יש מי שיגידו שאזורי מגורים שמתהדרים במגדלים שמדגדגים את בטן העננים יתקשו לערסל בחיקם את התכונות האינטימיות שנדרשות משכונה, אם כי גם על כך יש ויכוח.

אז הגודל קובע כשמדובר בשכונה?

"בימי ראשית המדינה שכונות היו קומפקטיות, אפשר היה ללכת בהן ברגל ממקום למקום והן סיפקו את מרבית צרכיך בלי לצאת מהן: קופת חולים ומכולת ומספרה ובית ספר. זה היה לפני שישראל התחילה לפרוור את עצמה לדעת, ואזורי המגורים התרחבו מאוד כך שהיום אנחנו צורכים הרבה מהשירותים מחוץ לשכונה ורק חוזרים לישון בה", אומר ד"ר כהן. "ככל שהשכונה קטנה יותר ומתוכננת לספק את צורכי התושבים שלה, זה מסייע ליצור בסיס קהילתי חזק יותר. אבל אם אני צריך לצאת החוצה כדי לראות סרט וללכת למקום אחר כדי לקנות נעליים לילד, אני כבר חבר בכמה קהילות, ולא בקהילה אחת".

השכונה והצ'חונה

בישראל מושג השכונה והשכונתיות מתחבר כמובן לעדתיות ולדתיות ולפוליטיקה של זהויות. כולנו יודעים איזו תדמית דבקה במשך שנים בשכונות כמו פרדס כץ, התקווה או קטמון, ויש עוד שכונות כמובן, שדי להגיד את שמותיהן כדי כמעט להקפיץ ניידת. "בוא'נה, זה לא צ'חונה פה", אומרים כאשר רוצים להתריע על משלב נמוך של חיים או של התבטאות.

ד"ר כהן לא מתכחש לכך, אבל אומר שדווקא מפני שסימני הזהות של השכונה היו אחידים - גם אם הם היו סימני זהות של שכונה מוחלשת - הם יצרו קהילה חזקה ומרושתת יותר. "קחי למשל את שכונה התקווה. על אף ואולי בשל הזיהוי העמוק שלה כשכונה חלשה, היה משהו מאוד מנחם ומאגד עבור התושבים בעובדה שכולם היו באותו מעמד". והחיבור של בני השכונה זה לזה גרם לתופעה מעניינת: בשכונות שנודעו כשכונות פשע, הפשיעה לא הופנתה כלפי תושבי השכונה. הפושעים הלכו לבצע את זממם בשכונות אחרות, והקהילתיות והערבות ההדדית ניצחה כל דבר אחר.

ואם נדמה לנו שהשכונתניות טעונה בקונוטציות עדתיות ואתניות רק בישראל, אנחנו טועים. "סטיגמטיזציה של שכונות" - קורא לזה ד"ר כהן, ואומר שזה קיים גם באנגליה וגם בארה"ב ובעוד מדינות.

יש סיכוי לשכונה להתנער מהסטיגמה שלה?

"אני חושב שזה כבר מתרחש בחלק מהשכונות. הזכרתי את המעבר של צעירים לנחלאות, לשפירא ולעוד שכונות עירוניות ותיקות בערים הגדולות. בכלכלה העירונית המשמעות היא שאוכלוסיות חזקות שנכנסות לשכונות שנתפסו מוחלשות, יוצרות להן תדמית חיובית, וכפועל יוצא העיריות מתחילות להשקיע כסף באזורים שהיו פחות מפותחים, ופתאום יש פאבים ובוטיקים מגניבים וגינות שעשועים, ונוצר תהליך של התחדשות שכונתית, שיש לו פנים לכאן ולכאן. מצד אחד הוא משפר את התשתיות הפיזיות ומעלה את ערך הנדל"ן, ומצד שני גורם לחלק מהתושבים להרגיש שזו לא אותה שכונה שהכירו ולא אותם אנשים. חלקם גם ייאלצו לעזוב, בעיקר החלשים יותר – שוכרים או סטודנטים, או זוגות צעירים. זה תהליך שאנחנו קוראים לו ג'נטריפיקציה".

לדברי כהן, עידן הרשתות והגלובליזציה הוליד מבחינה פסיכולוגית־רגשית כמיהה לחיים שכונתיים קטנים, כמעט חיים של עיירה.

והעניין המגונן והקטן הזה יכול להתקיים גם בשכונות פרווריות מרובות מגדלים, שאין בהן שום דבר מגונן לכאורה?

"למה אין במגדלים שום דבר מגונן? קחי למשל את שכונת רייספלד בקריית־אונו, שאני מתגורר בסמיכות לה ומכיר אותה היטב. היא השכונה הפרוורית הקלאסית: הוקמה בתחילת שנות ה־2000 על פרדס מאוד גדול, בניינים של 10־12 קומות, קצת בתים פרטיים בשוליים, בלי קווי תחבורה ציבורית רבים ועם צורך להשתמש ברכב כדי לנוע. אין בה עירוב שימושים, אלא רק מגורים ומרכז מסחרי. ובכל זאת, אני בוחן מה קורה שם בשעות אחר הצהריים ורואה המון הליכה ברגל של ילדים למתנ"ס ולספרייה ולחוגים, ויש פארק שאליו מתנקזים מאות תושבים אחר הצהריים. אז נכון, הם עושים קניות בפתח־תקווה, אבל האם זה אומר שאין להם קהילה? אם תגידי את זה לתושבים, הם יצחקו. יש סוגים שונים של קהילות, וצריך להיות זהיר ולא להכליל לפני שמנתחים את החיים החברתיים ובוחנים אילו סוגים של קהילות אנשים מייצרים, ואיזו משמעות הם נותנים להן".

פחות צריכים את השכן

ד"ר אליה אתקין היא חוקרת שכונות שכתבה דוקטורט על השכונות בארץ עוד מימי המנדט, והיום עושה פוסט־דוקטורט במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן גוריון. לדבריה, להיווצרות השכונה כמקום משפחתי, חמים ונעים, יש שורשים עוד בימים שהאנגלים שלטו כאן. "בתקופת המנדט וגם בשנים הראשונות של המדינה, המבנה השכונתי התאים מאוד לאופי החיים ולצרכים של חברת הגירה, שחבריה לא יכלו להסתמך על המשפחה, והיו צריכים סביבם רשת ביטחון קרובה ומיידית. הניתוק מארץ המוצא ומהמשפחה המורחבת גרם לכך שכל אחד נעשה קשור לשכן שגר לידו, ומילא עבורו את אותם הצרכים. גם המצוקה החומרית השפיעה על גודל הבתים ועל הצורך לצאת החוצה ולא לשהות כל כך הרבה זמן בבית הצפוף, מה שעודד שיתוף קהילתי ושכונתי".

היום הבתים שלנו גדולים יותר ואנחנו חיים ברווחה כלכלית גדולה יותר יותר, ולכן התפקיד החברתי של השכונה השתנה. כשהבית גדול יש פחות צורך לברוח החוצה ולשבת על הספסל להתאוורר. כבר לא צריך לסמוך על השכנה שתוציא את הילד מהגן, כי יכולת ההתניידות שלנו גבוהה מבעבר, ולא צריך לשלוח את הילד לאכול אצל השכנה בצהריים אם לא בישלנו, כי הוא פשוט מזמין פיצה גנרית מאיזה וולט גלובלי.

יש הבדל, אומרת אתקין, באופן שבו התפתחו השכונות עד 1948 ומאז: "עד 48' יש יחסית אוטונומיה להתנהלות השכונתית, שבאה לידי ביטוי בפעילות של ועדי שכונות. המנדט הבריטי העניק לוועדים את היכולת לפעול באופן עצמאי בתחומים שונים, כמו שיפור התשתיות, יצירת מוקדי פעילות מקומית, הובלה מאבקים שקשורים לתקנונים שיכתיבו את אופי הבנייה, התמודדות עם סכסוכים פנימיים ועוד. כאשר קמה המדינה והטיפול בשכונות עבר לעיריות, נושאים כמו אלה החלו להיות מטופלים על ידן. כך למשל, בשכונת התקווה העירייה ניסתה לשנות את אופי הבנייה, בשכונת הדר בחיפה צומצמו המשאבים שהופנו לתשתיות בשכונה, והמאזן המוניציפלי השתנה לטובת שכונות אחרות בעיר".

אבל מתברר שלמרות השתנות השכונות והצרכים של תושביהן, ולמרות התפרסות המגורים על פני פרוורים רחוקים, יש היום צורה חדשה של קהילתיות, שמתאימה עצמה לאורח החיים העכשווי. "היום הרבה מהאינטראקציות השכונתיות שאנחנו מכירים מתקופות מוקדמות, כמו להיפגש במכולות או על הברזלים, נעלמו", אומרת אתקין. "אבל אנחנו נפגשים בקבוצות הפייסבוק השכונתיות, שיש בהן הרבה פעילות של התושבים ונשמר הממד הקהילתי. נמצא שם המלצות למקומות בילוי, לאנשי מקצוע, לגנים ולבייביסיטר. קחי למשל את שכונת אם המושבות בפתח־תקווה: הרבה עניינים שקשורים למשפחות צעירות ולתינוקות מתנהלים בקבוצות הווטסאפ של ההורים או הילדים, וגם במרחב הממשי". וזה המקום להזכיר גם את המיזם "מי ערה" ומיזמים דומים לו, שנולדו כדי לספק ביטחון לנשים שחוזרות לבד הביתה על ידי ליווי טלפוני, ומתופעלים באופן שכונתי.

אז אולי הילדים כבר לא יורדים הרבה למטה, המגדלים עם השוער המנוכר מחליפים את הבתים הנמוכים, והחנות האינטרנטית עם השליח בסרבל האדום דרסה את הגלנטריה השכונתית - אבל לפחות יש לנו את הזיכרונות להתעטף בהם, ותמיד אפשר לחזור גם ל"שיר השכונה" של התרנגולים, ולקוות שיהיה מי שילך ויקרא ויביא את החבר'ה לשכונה.