ימי התום של השוק השחור

ישראל יצאה ממלחמת העצמאות כשמאגרי המזון והדלק שלה כמעט ריקים, קופת האוצר משוועת למטבע זר, ומאות אלפי עולים חדשים מתגוררים בתנאים קשים במחנות צבא ובמעברות. הפתרון שנמצא היה קיצוב: כל תושב קיבל פנקס ובו תלושים שהצטברו יחד ל"נקודות" – ההקצבה שמגיעה לו לפי גילו ומצבו הבריאותי. בעל המכולת היה אוגר את התלושים ומקבל תמורתם מנות מזון חדשות. כך גם בביגוד ובריהוט: הכל שוויוני, הכל במשורה. המודל היה בריטניה, שהנהיגה קיצוב לאחר מלחמת העולם השנייה.

ממרכיבי המזון בצנע זכורים לי בעיקר שלושה: אבקת הביצים שהחליפה את הביצים ("אותה ביצה רק בלי הקליפה"), סלט החצילים שהתחזה לסלט כבד, ודג הבקלה, שמשום מה קראו לו "פִילֶה". הדג היה מצוין. הילדים שנאו אותו רק משום שהכריחו אותם לאכול אותו יום־יום.

כמו בכל צעד חירום של ממשלות ישראל לדורותיהן, בהתחלה הציבור קיבל את הגזירות בהתלהבות; אחר כך למד לעקוף אותן; בסוף לעג להן ושנא אותן. ב־1949 התחילה תקופת הצנע; בתוך שנתיים התפתח בארץ שוק שחור גדול. המצרכים – ביצים, בשר, שימורים, ירקות – הגיעו מהמשקים החקלאיים ומחבילות סיוע שאנשים קיבלו מקרובים באמריקה. המשטרה והשב"כ רדפו אחר המוכרים, ביניהם אנשים קשי־יום, חיפשו במכוניות ובאוטובוסים, פשטו על חנויות ולולים. זה היה יעיל כמו מרדפי השוטרים אחר עברייני מסכות בקורונה.

אימי המנוחה נהגה לספר לי בהנאה גדולה את סיפור הצנע הבא: יום אחד זימן שר האספקה והקיצוב דב יוסף מאות שופטים לכנס חירום. אנחנו מגישים תביעות נגד עברייני שוק שחור, אמר להם. אתם משחררים אותם בעונשים קלים. מה הדבר הזה? מהיום אתם מחמירים בעונשים.

השופטים, הטובים ביניהם, לא אהבו את הניסיון הגס של השר להכתיב להם פסקי דין. אחד מהם – השם שמור אצלי – ביקש את רשות הדיבור. "להווי ידוע לך, אדוני השר", אמר, "שופטים הם כמו ציפור - הם עומדים על העץ ומצפצפים". השופט אולי הפסיד פז"ם בקריירה שלו, אבל דבריו רלוונטיים גם היום.

הצנע מנע מהישראלים לרעוב: על כך תהילתו. אבל שוויון היה רק לכאורה. אורה נמיר המנוחה כעסה כל חייה על אהוד ברק משום שלטענתה במשמר השרון, הקיבוץ של ברק, הילדים קיבלו שמנת בזמן שמעבר לכביש, בחוגלה, המושב בו גדלה, לא היה מה לתת. מי שהיו לו קרובים או מכרים באמריקה קיבל חבילות מזון, באמצעות חברות כמו CARE ו־SCRIPT TO ISRAEL: התורים בדואר החבילות ברחוב יהודה הלוי בתל־אביב היו ארוכים יותר מהתורים בחנויות המכולת. כילד ביליתי גם באלה וגם באלה.

בביוגרפיה שפירסם על בן־גוריון ("מדינה בכל מחיר") כתב ההיסטוריון תום שגב שמדיניות הצנע "שיקפה אמונה כמעט מיסטית בכוחה של הביורוקרטיה לשלוט בכוחות השוק". הביורוקרטיה תפחה, ואיתה השחיתות: הגניבות, מעשי השוחד, הפרוטקציות. הבוחרים הגיבו בקלפי: בבחירות לכנסת השנייה, שהתקיימו ביולי 1951, הצנע היה אחד הנושאים המרכזיים. הציונים הכלליים, שדגלו בכלכלה חופשית, עלו מ־13 מנדטים ל־20. סיסמת הבחירות שלהם הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת".

הסכם השילומים עם גרמניה הוא שאיפשר למדינה להשתחרר מתקופת הצנע ולהיכנס לפיתוח מואץ של המשק. הקיצוב נעלם בהדרגה: ב־1959 הוא הסתיים רשמית.