תחושת ניצחון זורמת בעורקיו של הרב איתן שנרב בכל פעם שהוא מגיע למעיין דני, שבו נרצחה בתו רנה, "השם ייקום דמה", מוסיפה בלחש שירה שנרב, אמה. ב־23 באוגוסט 2019, בעשר בבוקר, הוא פסע לעבר המים עם שניים מילדיו, דביר־חיים ורנה, כשבידיהם פק"ל קפה וגיטרה, כדי שאחרי הטבילה יישבו שלושתם בצל אחד העצים וישירו שירי קודש לכבוד שבת.
"כבר במהלך האשפוז גמלה בי ההחלטה לא להתנהג כמו אדם שחווה פיגוע באוטובוס ועקב כך נודר בליבו לא לעלות לאוטובוס לעולם", מסביר איתן. "חודשיים אחרי הפיגוע אמרתי לעצמי: אני חייב לחזור למעיין. אני רואה את רנה כחלק מהרוגי השואה וכחלק מההרוגים של הקמת המדינה, זו אותה ההיסטוריה. יש אנשים שנופלים בדרך, כמו בכל קרב, אבל הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".
בשבוע שעבר חזר למעיין והניף בזרועותיו את תפארת בת השנה, שנולדה שמונה חודשים בלבד אחרי הפיגוע. "כל ילד יהודי שנולד בארץ ישראל הוא ניצחון שלנו. אנחנו כאן, עובדה", הוא אומר.
"האנדרטה לזכר רנה שהקימו בני נוער מהיישוב חשמונאים חוללה", מספרת שירה כשהדמעות חונקות את גרונה. "עקרו ממנה את השלט. מי שלא בקיא בפרטים לא יזהה את הנקודה המדויקת שבה הוטמן מטען החבלה".
"אבל אני זוכר", מעיד איתן. "רנה ספגה את רוב המטען ונהרגה במקום. רק כששמעתי את דביר צועק הבנתי שהוא בחיים. הוא נפצע קשה, הדם פרץ ממנו, פשטתי מעליי את החולצה ועשיתי לו חוסם עורקים, אבל זה לא הספיק. תלשתי מעליי את הציצית ועצרתי את הדם".
"וגם הטבע זוכר", מתאמצת שירה למצוא נחמה. "הנקודה המדויקת עדיין שחורה. רואים שקרה בה משהו".
עבורה זהו הביקור השלישי בנוף הפסטורלי שאדמתו ינקה לתוכה את דמה של רנה בת ה־17. "לקח לי שנה להגיע למעיין בפעם הראשונה. זה קרה כשהחברות המדהימות של רנה הודיעו לי שהן בדרכן לשם. בביקור הנוכחי, כמו בפעמיים הקודמות, עצרנו בנקודה המסוימת ואמרנו פרק תהילים. קכ"ו. זה פרק של גאולה שהמילה 'רנה' מופיעה בו שלוש פעמים. 'הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו, אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רנה'. זה הפרק של שיר המעלות שאומרים לפני ברכת המזון. הוא תמיד היה הפרק של רנה. החלום שלי הוא שהפרק הזה יופיע בכל מקום, מצפה או מעיין, שיקימו לזכרה".
ואילו יכולתם לומר לרנה משפט אחד?
"הייתי אומרת לה שאני אוהבת אותה", היא מתכווצת. במקום להיאבק בדמעות היא מניחה להן לזלוג.
"אני הספקתי לומר לה כמה שאני אוהב אותה", איתן שוקל מילים. "היינו שם בין עשרים דקות לחצי שעה עד שהגיעו כוחות החילוץ והמסוק לפינוי פצועים. ובכל הזמן הזה לא הפסקתי לומר לרנה שאני אוהב אותה".
מה היית אומר לה עכשיו?
הוא מכווץ את מצחו ומבטו הכחול כמו מאפיר. "אולי הייתי שואל את רנה אם היא מרוצה מהעמותה שנושאת את שמה".
עמותת "קול רנה", שהוקמה אחרי הרצח, מפעילה את הפרויקטים הרבים והמגוונים שייסד הרב שנרב בלוד כבר לפני 15 שנה. חנויות של ביגוד יד שנייה, גמ"ח לנזקקים ושולחנות שבת שאליהם מגיעים מדי שישי מאות סועדים המייצגים את קיבוץ הגלויות הישראלי. "עולים מרוסיה לצד עולים מהודו ומאתיופיה, חרדים ודתיים ומסורתיים, צברים לצד לא יהודים, צעירים ומבוגרים, כולם אוכלים ביחד ורוקדים ביחד ולומדים את הניגונים של כל עדה. ממש לאחרונה, כששולחנות השבת חזרו לפעול אחרי הקורונה, הייתה שמחה אדירה. מאחורי כל שולחן כזה עומדות 50 משפחות שקונות את המצרכים, מבשלות, מסיעות את הסועדים, ויש גם תורנות נוכחות בין המשפחות המקומיות. כשמגיע תורנו להתייצב ב'לסעוד ברנה' אני מרגיש שהארוחה המיוחדת הזאת מעניקה לי כוח וחמצן לעוד חודשיים. מאז הרצח הוספנו עוד שולחנות, מפני שבעיניי 'חלל' הוא לא רק מי שנפל. 'חלל' הוא מקום חסר שיש למלא, גם בילדים וגם בפרויקטים של חסד".
"ויש את 'זמן רנה', אפליקציה שימושית", מזכירה לו רעייתו. "רנה שמרה בקנאות על הזמן שלה, היא פחדה שהסלולרי ישתלט לה על החיים".
"נכון", הוא מאשר. "אחרי שהיא נרצחה חשבנו איך אנחנו יכולים לגרום לכך שאדם יניח את הסלולרי שלו בצד, לשעה או שעתיים ביום, כדי להתקרב לעצמו, למשפחתו, לנשמתו. היום זה רץ בכל הארץ. אתה מגדיר לעצמך את הזמן להתנתק על מנת להתחבר. אנשים כותבים לנו 'קיבלנו על עצמנו שעה ביום לעילוי נשמת בתכם', ומספרים שהאפליקציה הזאת הצילה להם את הנישואים".
ולמרות זאת, כשהשרים רגב וטרופר צילצלו לבשר לך שנבחרת להדליק משואה, שאלת "למה אני"?
"לא מתוך ענווה. אנחנו לא אנשים של טקסים, אלא אנשי עשייה. ביקשתי מהשרים פסק זמן למחשבה והתקשרתי לרב שמואל אליהו, שאמר 'זה חשוב לעם ישראל, אל תחשוב על עצמך'. אבל אז עמדה בפניי התלבטות נוספת: למה אני – ללא שירה".
הקטע הזה של שיחתנו מתנהל בחצר האחורית של הבית, שאליה נמלטנו לשעה קלה מהמולת הטף. 12 צאצאים הביאו בני הזוג לעולם, "כמניין שבטי ישראל", הוא מציין בגאווה, ורק תפארת בת השנה הצטרפה אלינו לחלקת הדשא הקטנטונת, שעמוסה בצעצועים.
"מה פתאום אני?" מוחה הרבנית. "העשייה הציבורית היא של איתן, לא שלי".
"אבל שירה היא הכוח שמניע אותי", הוא פוסק. "בחלק מהפרויקטים, כמו שולחנות השבת וחנויות הביגוד, היא פעילה יותר ממני. בלעדיה אני אפס אפסים".
בתזמון מושלם יוצא לגינה אברהם־משה בן השמונה. "למה אתם מדברים על רנה?" הוא שואל. "כדי לזכור אותה", משיב אביו. "אבל לא שכחנו אותה", אומר הילד, זהוב שיער.
"בתום השלושים", מספר הרב, "שירה אמרה 'הבית שלנו לא יהפוך למוזיאון'. בכל החדרים לא תמצאי תמונה של רנה מפני שאין לנו צורך בתמונות ובעזרת השם גם לא נצטרך. אנחנו לא רוצים את רנה על הקיר אלא בלב. היא נוכחת כאן, היא איתנו כל הזמן, אנחנו מדברים עליה בדמע ובצחוק למרות שאי־אפשר לראות אותה ואי־אפשר לחבק".
"בחינוך צריך חוש הומור"
הרב שנרב ("את מוזמנת לקרוא לי איתן, זהו שמי"), בן 48, נולד בירושלים, השלישי מארבעת בניהם של חנה ואברהם. "הבן הבכור, יעקב, הוא משנה למנכ"ל משרד השיכון, שמואל הוא בכיר במשרד החינוך, ורונן, הצעיר ממני, מחנך בישיבות. מגיל צעיר אני לא מצליח לבכות ומחפש איפה לבכות", הוא מספר במבוכה. "יש הטוענים שסיפורי הגבורה של נופלים מחלישים אותם. אצלי זה להפך, ולכן כבר בתיכון קראתי המון ספרות על השואה. אני מוצא בספרים את יד השם וגם את הניצחון של העם היהודי ששרד. הספרים האלה שואבים ממני המון כוחות, אך גם מעניקים לי כוח והשראה".
הוא למד בבית הספר "נועם" בקריית משה ובישיבת "נתיב מאיר", ובאותו זמן גם התנדב במד"א ובמשמר האזרחי, לצד הדרכה בבני עקיבא. "אבא שלי ז"ל, שלחם בכל מלחמות ישראל, חינך אותנו לאהבת הארץ ואהבת העם. המשכתי ללמוד בישיבת הסדר במעלות, התגייסתי לגולני וכבר 29 שנה אני שם. לוחם בגולני וחובש בגולני. לפני שמונה שנים ביקשו ממני להפוך לרב של גדוד אלכסנדרוני, חטיבת המשך של גולני, ומדי שנה אני יוצא למילואים של חודש ומשהו – בשמחה. אני אחראי על המוטיבציה של החיילים, גם לא דתיים, נמצא בקשר צמוד עם כל חיילי הגדוד ופעם בחודש מעביר להם שיעור בביתי".
עבורך תואר הרב הוא חלום שהתגשם?
"כילד חלמתי להיות נהג אוטובוס, רק בישיבת ההסדר גיליתי את עולם התורה. עבורי החיבור בין צבא לתורה הוא קלאסי. כשהגענו ללוד, לפני 24 שנה, הקמתי בה כולל שבו לימדתי רבנות שכונתית וקהילתית. לימדתי בהרבה מוסדות חינוך, הכי אהבתי את כיתות א'–ג', ובמשך 20 שנה הדרכתי בתנועת 'מעגלים', שמכשירה תלמידי י"ב לגיוס לצה"ל ולשירות משמעותי. אלה הנושאים שממלאים את עולמי".
אחד מחבריו הטובים בישיבה במעלות היה אלי ויסברט מירושלים. "כשהייתי בן 22 הוא אמר לי לראשונה 'יש לי מישהי שלדעתי מאוד תתאים לך'. אמרתי 'בסדר', אבל לא נחפזתי, הייתי אז בראשיתו של תהליך ההצעות. אחרי קרוב לשנה, כשאלי חזר על ההצעה, ביקשתי 'ספר לי עליה'. אלי אמר: 'כתוב בגמרא שמי שנושא אישה צריך לבדוק באחיה, ויש בעיה רק עם אח אחד'. שאלתי מה הבעיה, ואלי ענה: 'זה אני. שירה היא אחותי'. נפלתי. נפגשנו במשך שלושה חודשים, אבל לא היו לנו הרבה פגישות מפני ששירה למדה במכללת 'אורות' באלקנה ואני למדתי במעלות. אולי היו לנו אולי חמש פגישות".
שירה ויסברט הייתה אז בת 21, אחרי שירות לאומי במדרשה בדימונה. "סמכתי על ההמלצה של אחי מפני שהוא הכיר היטב כל אחד מאיתנו. לי יש שלושה אחים, לאיתן יש שלושה אחים, אולי בגלל זה הסתדרנו. בתקופות מסוימות ראיתי את עצמי כמורה או גננת, אבל החלום האמיתי היה לגדל משפחה".
איתן: "מהפגישה הראשונה היה ברור לשנינו שהתורה ועם ישראל יעמדו במרכז הנישואים שלנו. חיפשנו עיירת פיתוח ולפני 24 שנה עברנו ללוד. לא באנו בגישה של 'באנו ללמד אתכם', אלא 'אנחנו רוצים ללמוד' ונקלטנו כאן באהבה".
שירה: "כשהגענו ללוד הייתה כאן תחושה של 'האחרון יכבה את האור'. לוד עלתה לכותרות רק בהקשר של רצח ועוד רצח. מי שהפרוטה הייתה בכיסו ברח לשוהם. מי שמצבו הכלכלי לא איפשר לו לברוח נשאר בעיר בתחושה של 'נדפקתי'. פעם נסענו במונית מירושלים ללוד, ולנהג הייתה תיאוריה מעניינת. הוא טען שזה טוב שכל עסקאות הסמים מתבצעות בלוד, למה שהן יתפזרו בכל רחבי הארץ? מספיק שיהיה במדינה פח זבל אחד. היום, 24 שנה אחרי, לוד היא עיר ואם. היא פורחת, למרות שתמיד יש מה לשפר".
ראש העירייה יאיר רביבו עצר את הבנייה בגלל התנגדות לאכלוס ערבים בשכונות יהודיות.
איתן: "אין לי שום נגיעה לפוליטיקה, אנחנו גרים בשכונת נווה זית שבה אין ערבים, אבל ביום השואה היו כאן זיקוקים, כבר שנה שנייה ברציפות. יש כאלה שנהנים לעשות דווקא, אבל אנחנו לא מרגישים את זה ביומיום".
דירתם, בקומת הקרקע של מבנה דו־קומתי, כללה שלושה חדרים, "עד שנולד הילד השישי ואז הרחבנו", הוא מספר. "היום יש בה ארבעה חדרי שינה. מסתדרים, ברוך השם".
12 צאצאים. שירה מונה אותם בחיוך רחב. הבכורה היא תמר (24, נשואה לאביחי, אברך, גרים בבית אל עם שני ילדיהם, בניה ואלישיב), מוריה (22, נשואה לנריה, אברך, גרים ביבנה עם בתם אמונה־רנה), דביר־חיים (21, "עוד מעט מתגייס, עד שנפצע בפיגוע הכיוון שלו היה קצונה וקרבי וזה השתבש"), רנה ("אנחנו כותבים את שמה בלי יו"ד, כפי שהוא מופיע בתורה, היא הייתה אמורה להיות עכשיו בת 19"), אורה (16 וחצי, לומדת ב"צביה" ברחובות ומדריכה בבני עקיבא), אהרון (15, לומד בישיבה תיכונית), שרה (12 וחצי), רבקה־הודיה (10), אברהם־משה (8), רחל־לאה (5 וחצי), אפרת (3 וחצי) ותפארת (המכונה "טיף־טוף") בת השנה.
"היא הגיעה לעולם בתור דודה לשניים, יש לנו שני נכדים שיותר גדולים ממנה", אומרת שירה. "אני מניחה שכבר 24 שנה לא ישנתי לילה שלם. כשהם ישנים אני מתעוררת לבדוק למה הם לא מעירים אותי. הרבנית ימימה מזרחי אמרה שבחינוך ילדים צריך חוש הומור, אז לימדתי את עצמי לצחוק. בצהריים, כשהם חוזרים הביתה ושואלים מה יש לאכול, אני עונה 'לחם יבש וגזר מקולקל' ומניחה להם להסתובב ולגלות ארבעה סירים על הגז. הרבנית גם אומרת שהיא לא אוהבת את הסמינריונים של המחזירים בתשובה שמתארים את שולחן השבת הקסום שבו 15 ילדים לא מטפסים על הכתפיים ולא רבים. כששמעתי את זה אמרתי 'תודה, מתברר שזה קורה לא רק אצלי'. אבל בשגרת היומיום יש רגעים של אחרי הסערה ואנחנו מעריכים אותם ומודים עליהם, עד לסערה הבאה".
איך מכלכלים משפחה בת 14 נפשות?
איתן: "מסתפקים במועט, וכמובן יש את סיעתא דשמיא. הקדוש ברוך הוא מברך אותך במעשה ידיך. אם יש לאדם המון כסף ושלושה ילדים והוא לא מסתדר, זה סימן שאין ברכה במעשיו. תמיד עבדתי במשכורות קטנות, אבל הייתה ברכה".
שירה: "איתן לא עצלן. הוא תמיד מצא את העבודות שאיפשרו לו לשלב לימוד תורה. עכשיו, בשעות הבוקר, הוא רב של גן. כשהתחתנו, הוא עבד בניקיון חדרי מדרגות. הוא תמיד ישב עם דף, חישב את ההוצאות, כמה צריך להכניס, ולפי זה מצא את העבודה. אני נדהמת מזה כל פעם מחדש".
"כל העם ליווה אותנו"
הטיול למעיין שהסתיים בטרגדיה נקבע בהתאם לאילוצי לו"ז של הילדים. "דביר למד בקורס של מד"א, רנה עבדה במתנ"ס כמזכירה, ג'וב של תיכוניסטית, והרגשנו שאנחנו רוצים זמן איתם. חיפשנו מועד שיתאים לכולם, ודווקא באותו יום שישי רנה ודביר התפנו מהלימודים. ביום שישי שלאחר מכן היה אמור להיות לה טסט בנהיגה".
המעיין – ששוכן למרגלות ההתנחלות דולב ובסמוך לכפר הפלסטיני דיר איבזיע, שתושביו משתמשים במים להשקיית בוסתן רימונים ואגוזים – היה עבורם יעד מועדף. "שמו המקורי הוא עין בובין", שנרב מציין. ביוני 2015 נרצח שם דני גונן על ידי פלסטיני ובהלווייתו הכריז אורי אריאל, שר החקלאות דאז, ששמו יוסב למעיין דני.
"אני מכיר את משפחתו של דני, הוא מלוד, אבל לא ראינו בכך צעד מסוכן. זה המעיין הכי יפה ביהודה ושומרון והוא קרוב אלינו, רק 40 דקות נסיעה. בחופש הגדול הוא מקום מתויר מאוד, וכשהגענו לשם ראינו שאין אף אדם וזה נראה לנו מוזר, אבל צילצלנו למוקד הצבאי וקיבלנו אישור להיכנס. תוך כדי הליכה דביר אמר 'אבא, בוא לא נבזבז את הזמן, ביום ראשון יש לי מבחן בקורס חובשים, בוא נדבר על חוסם עורקים'. אז התחלתי להציג לו שאלות, ורנה, שהלכה קצת מאחורינו, בדקה בסלולרי שלה את התשובות ואמרה 'נכון ולא נכון'.
"כשהיינו במרחק כמה מטרים מהמים שמענו רעש עצום, הנוף השחיר וכל האדמה עפה לשמיים. זה היה מטען צד שהוטמן בסלע. המחבלים, התברר בהמשך, ישבו במרחק 200 מטר מאיתנו, על ההר, צפו בנו, וכשראו שאנחנו מתקרבים למטען הם הפעילו אותו ושלושתנו עפנו.
"לא יכולתי לזוז, ריסקתי את האגן והיו לי שברים בצלעות, ישבתי על האדמה בין רנה, שלא נשמה, לבין דביר, שגדילי הציצית שלי שימשו לו כחוסם עורקים, ופתאום דביר אמר 'אבא, לא הזעקנו עזרה'. בדרך כלל אין קליטה במעיין, אבל בנקודה הספציפית ההיא הייתה. במקום לצלצל למד"א צילצלתי בטעות לשירה. דביר לחש לי באוזן 'אל תזכיר את רנה, עדיף שהיא תשמע מגורמים מוסמכים', אז אמרתי לה 'היה פיגוע בעין בובין, דביר פצוע וגם אני'".
"ואני הייתי בבית עם חמישה ילדים", היא משחזרת. "ארגונים זה איתן, לא אני. אבל הקדוש ברוך הוא עשה נס והכניס את הרגש שלי לאיזושהי כספת. בבת אחת הפכתי לביצועיסטית. צילצלתי להזעיק עזרה, צילצלתי לקובי, אחיו הגדול של איתן, וסיכמנו שהוא יאמר לי את האמת. הבית התחיל להתמלא, הייתה אווירה של חמ"ל, ואת הנס הגדול מכולם ראיתי כשהכניסו אותי להיפרד מרנה. הפנים שלה היו חלקות ויפות, בלי אף שריטה. אמרתי לאיש מחברה קדישא 'זו לא רנה' והוא נבהל. היא נראתה בדיוק כמו בבוקר, כשיצאה לטיול, רק בלי חיות. נפרדתי ממנה. ביקשתי ממנה סליחה אם לא היינו מספיק קשובים אליה בשגרה של בית הומה ילדים. היה לי חשוב לבקש ממנה סליחה כי הבנתי שלא אוכל להקשיב לה יותר".
"יש משהו מנחם באמירה 'היא לא רק הילדה שלכם, היא הילדה של כל עם ישראל'", מודה איתן. "בשבעה, כשהייתי בהדסה עין כרם ושירה צילצלה לדווח לי על תופעות של היריון, כל עם ישראל ליווה אותנו והיה שותף בשמחה. הציעו לנו לקרוא לתינוקת רנה – ושירה סירבה. היא אמרה: 'רנה איתנו, ראית פעם משפחה שבה יש שני ילדים עם שם זהה?'. גם השם מעיין נפסל. בחרנו בתפארת בגלל הפסוק 'ברנה יתפאר שמך'. בבוקר יום העצמאות, בדיוק לפני שנה, הלכתי לבית הכנסת והכרזתי על שמה, לתפארת מדינת ישראל".
בינתיים, המשפט של המחבלים, השוהים כיום בכלא, נמצא בשלב הדיונים. "אנחנו מגיעים לבית המשפט במחנה עופר ומסתכלים להם בעיניים", מספר איתן, "אני אומר להם בליבי: לא ניצחתם אותנו, אנחנו כאן".
