בבוא האות

בערב, כבר לקראת סוף המפגש, יספר ערן נדיב אלון, מפקד מחלקת החבלה בפלוגת החוד, הפלוגה המבצעית הוותיקה בגדוד 101 של הצנחנים, על סמל ראשון אוֹרִי סמואלוב ז"ל, וכולם ישתתקו. אורי לא היה חייל בפלוגה שלהם, אבל יצא איתם למארב שם נהרג, יומיים בדיוק אחרי שחגג יום הולדת 21.

הוא היה בן מחזור של ערן. שניהם התגייסו בנובמבר 95'. אחר כך אורי עזב את הצנחנים לטובת היחמ"מ, יחידת מודיעין מטרות. כשנפגשו שוב, במוצב עישייה, ערן כבר היה מפקד מחלקת החבלה בפלוגת החוד. בעישייה היו עוד שניים מהמחזור שלהם בצנחנים: תומר פישלר, סגן מפקד הפלוגה, ונעם הררי, מפקד מחלקת הפטרול שאיתה יצא אחר כך סמואלוב למארב שממנו לא שב. אורי ז"ל היה שלושה חודשים לפני שחרור.

קולו של ערן נשבר.

"אני זוכר שהוא ירד מה'ספארי'", תיאר, "הוא ועוד שני חבר'ה. ואני אומר לו 'בואו, תישנו אצלנו'. הוא ישן אצלנו בחדר, וזה כלל מסיבת יום הולדת שאירגנתי לו. הבאתי את החבר'ה מהמסייעת, בני מחזור שלנו, ועשינו מסיבה. אני אומר לכם את זה עכשיו ואני עוד שנייה בוכה. אני זוכר שהוא אמר לי 'תבוא לבקר אותי ברחוב השושנה 30 במבשרת'. ואז אנחנו, החבלה, סיימנו ת'יומלדת וירדנו לשבוע חופש. והוא, אורי, הולך עם נעם למארב. אני זוכר איך קוראים לאח שלו ואיך קוראים לחברה שלו.

"לכל אחד יש את הסיפור שלו שאתה שם בצד, ל־10, 15, 20 שנה", הוא אומר בקושי רב. "עד שיש לך ילדים. אצלי, בין היתר, זה אורי. כמעט 20 שנה זה היה בצד. הלכנו ללוויה שלו, כמה חבר'ה כי במקרה היינו בארץ ואמרו 'חבר'ה מהפלחו"ד (פלוגת חוד), תלכו ללוויה'. והלכנו ללוויה, וזהו. ושם סגרתי את הפינה, כולל זה שאני יכול להגיד מה אמא שלו אמרה על הקבר".

מה היא אמרה?

"את השיר של רמי קלינשטיין, 'שתישאר צעיר לנצח'. זהו זה".

סמ"ר אורי סמואלוב ז"ל

"לא היה פחד"

הם היו הפלוגה עם המזל. פלוגת החוד, הפלוגה המבצעית הוותיקה של גדוד 101 בחטיבה 35, חטיבת הצנחנים. הרבה היתקלויות ואפס הרוגים בלבנון של סוף שנות ה־90 של המאה הקודמת. האמינו שהם בלתי מנוצחים, הודו השבוע. גיא ברגר, היום אל"מ, היה המ"פ שלהם. האלוף איתי וירוב היה המג"ד. עם כל הכבוד למזל, הדגישו, הם גם היו מתורגלים, מאומנים חזק, הכי מקצוענים שיש. "חיילי־על", אמר פישלר, הסמ"פ. "המוות טיפטף סביבנו – ולא נגע, לא נגע".

"הסתובבנו כאילו זה היה שלנו", אמר על לבנון. "לא כאילו. הרגשנו ביטחון. אתה מלך באזור, מלך".

"הייתה לי תחמושת פג תוקף", סיפר, "אז ביקשנו אישור והיינו יורים אותה על הרכס; 'טטטטוווו – טטטווודודו'. ורעש של יום עצמאות. אחרי שתיים־שלוש שניות, כשהרימון מגיע לרכס, זה 'בום בום בום', תחושה שאתה בשמיים, על גג העולם. אתה מתבלבל לרגע, אם אתה בכלל בן אדם אנושי. אתה מרגיש כוח לא פרופורציונלי למה שזה באמת".

הפגשנו אותם השבוע, לוחמים ממחלקת החבלה, לקראת הענקת אות המערכה החדש שיינתן בקרוב לחיילי צה"ל שלחמו ברצועת הביטחון משנת 82' ועד הנסיגה. האות יוענק למרות שהמערכה ברצועת הביטחון מעולם לא הוכרה כמלחמה. יש לכל אחד מהם, בממוצע, לפחות 800 שעות בשיחים של לבנון. חלקם לא התראו יותר מ־20 שנה. כולם כבר חצו את גיל 40. למשך כמה שעות הפכה הגינה השקטה במרכז הארץ למוצב בדרום לבנון. הסיפורים זרמו עם הבירה, והזיכרונות ניצחו את הזמן. "זה חוויות שלא שוכחים", אמר פישלר, "זה נדבק".

על יחזקאל זק, למשל, ז'ק הם קוראים לו, שהיה הנגביסט של מחלקת החבלה, סיפרו שהיה "קשוח כמו מסמר". "הוא לעס מסמרים", העידו, וז'ק, מחויך, לא הכחיש.

"לא היה פחד, לא פחדנו", מודה תומר.

אלעד ליף, שהיה נווט חוד: "הרגשנו שזה לא יכול לפגוע בנו. הייתה תחושה שאנחנו הכי חזקים".

"אתה עשוי מגומי, גומי", כך קובי בני. קובי היה הקלע. "מה זה אומר? אם אתה נופל לא כואב לך, אתה לא נפצע. אם אתה נחתך אתה מתאחה".

רותם תמיר: "אני זוכר שתירגלנו לקראת יציאה למארב עם המג"ד. התחלתי להגיד לו 'המג"ד, מה שאני מפחד ממנו', על נקודה מסוימת. הוא מיד עצר אותי: 'אנחנו לא אומרים אנחנו פוחדים. אנחנו צנחנים'. לא היה לזה מקום, לפחד".

נעם הררי, מפקד מחלקת הפטרול: "אני, אחרי האירוע של אורי ז"ל, התחלתי ממש לפחד. שם התחלתי לאבד את הביטחון שאני לא פגיע, כי בתור חייל לא הרגשתי פגיע".

"הכינו אותנו טוב־טוב, או שטפו אותנו, או שטפנו את עצמנו, אני לא יודע איך להגדיר את זה, מה שנקרא 'להביא אוזניים' (בביטוי "להביא אוזניים" התכוונו אצלם אז לגופות מחבלים). לא באמת חתכנו אוזניים. לא שטפו אותנו איך להתמודד עם הדברים שקורים כשאוזניים מכות אותך, בצד שלך. ידענו להתמודד איפה שאנחנו: בלתי מנוצחים, אבל לא היה שום דבר שליווה אותנו להתמודד עם עצמנו, כשדברים לא מסתדרים".

המבוגרים שבהם התגייסו ב־1995. הצעירים שנתיים אחריהם. חלמו להגיע ללבנון. "קודם כל להיות בלבנון, אחר כך להיתקל", אומר זק.

דוד ריזנפלד: "הייתה ההילה הזו של לבנון כ'סמי־וייטנאם'".

אלעד: "היינו עושים שני קווים: קו לבנון וקו שטחים. שטחים היה בזבוז זמן. בלבנון אתה יוצא מהמוצב, כדור בקנה, וכל מה שזז אתה יורה".

אורן בן־שלום: "ידענו שהולכים לצאת משם ואמרנו 'רק שזה לא יקרה בזמן שלנו'".

יוני בן־עמי: "זה כמו מערב פרוע. הייתי בעמדה, רציתי לירות במאג – יכולתי לירות. בלי אישור. ידעת שאתה יכול למות, נכנסת ללבנון, תכלס. לקחת את זה בחשבון".

קובי: "כן הייתה השאלה מה אנחנו עושים שם, מה הקשר בין זה לבין להגן על יישובי הצפון. אני רק היום, 20 שנה אחרי, הבנתי שאנחנו היינו בעישייה וריחן כדי לשמור על הכביש לג'זין. אמרתי, 'מה, זה מה שעשינו?'. התחברתי לאווירה של האקשן אבל היה לי ברור שאנחנו שם סתם", הוא אומר. "אני זוכר שדיברתי עם ערן בשיחה באחד המארבים. אמרתי לו 'הכל טוב ויפה, נחמד לנו פה, אבל אם חס וחלילה אחד מאיתנו יחטוף, מה זה שווה?'"

רגע אחרי המארב במוצב ריחן. שורה עליונה מימין לשמאל: דוד ריזנפלד, יחזקאל זק, אורן בן שלום, אלעד ליף, יוני בן עמי, נתנאל דחבש. שורה תחתונה: קובי בני, דותן אמר, דודו פשינסקי

"הזוי, אבל כיף"

הם עשו פעמיים קו בלבנון, ארבעה חודשים בכל פעם. אלה היו שמונה חודשים שצרבו בהם חותם. "מיקס של אירועים", הם אומרים. "לדוגמה", מספר תומר, "שיירה של הגדוד עלתה על מטען. לוחם נהרג. פינינו אותו לארץ. בארץ הבנו שהיה עוד הרוג. אנחנו כבר יושבים אצל הדודה (מהקיוסק של "הדודה מרי") ופתאום אתה שומע בקשר שיש עוד אחד, ואתה בכלל אוכל בורקס וביצה".

ערן: "אתה כל הזמן חווה אירועים. זה לא נוגע בך, אבל הם סביבך כל הזמן. אני פיניתי צד"לניק. הבן אדם זרק לבנת חבלה לליטני. הוא רצה לדוג! התפוצצה לו הלבנה ביד. הלכה היד. אתה אפילו לא מתרגש. או אחד שהלכה לו הרגל. פיניתי אותו במסוק, ואני מנסה להבין איך הרגל מתחברת, איפה הייתה הרגל במקור".

יוני: "בגלל זה אני אמרתי מההתחלה 'תשמעו, אני פחות בקטע של מארבים, אני יותר בהווי'. הייתי בקטע של טוסטים, שש־בש. עשיתי רק מארבים קטנים. הייתי ב'דמשקייה', נציג ישראלי בתוך מוצב צד"ל. הזוי, אבל כיף".

היו אירועים שהם מסמנים היום כ"קוריוזים". מסוק שנשאר באמצע לבנון בגלל תקלה טכנית. שלחו את לוחמי הפלוגה המסייעת שישמרו עליו. אחר כך גילו שציין הלייזר חסר. בצה"ל התכוונו לשלוח את יחידת שלדג לאתר את הציין. וירוב, המג"ד, הציע לבדוק קודם בפלוגה המסייעת. "במסייעת אמרו 'תגידו תודה, חשבנו לקחת גם את הרוטור, למיזוג אצלנו'", תומר נזכר.

בהזדמנות אחרת הזעיקו אותם להחליף כוח של גולני שהיה במארב. "דמייני פלוגת צנחנים בשטח וגולני כל הזמן גונבים להם ציוד", הם צוחקים. באימון אחר כך היו חסרים להם שלושה טילי לאו. הם עיכבו מבצע של יחידת אגוז בכוונה, רק כדי לראות משחק כדורגל של ישראל נגד אוסטריה.

פעם אחת היו כבר בדרך למארב. "רותם היה איתי", משחזר ערן. "אנחנו עם 60 קילו על הגב, פנים מושחרות, ורותם הולך להשתין. תופס אותו הרס"ר במוצב, בלי כומתה. 'לך תרוקן את כל הפחים'. עכשיו, לפני יציאה למארב. רותם צועק לי 'ערן, תציל אותי, שמו אותי פה מרוקן פחים'. אבסורדי".

ההומור השחור: אם היו מצטלמים לפני מבצע, היו משאירים רווחים ביניהם, שיהיה "מקום לעיגול", למקרה שמישהו מהם ייהרג.

האמינו ש"פצמ"ר רודף סמ"ר". "מ"א, מה שנקרא מחזור אחרון, מי שלקראת חפש"ש (חופשת שחרור)", מסביר אורן, "אם הוא יוצא למארב, אז בתמונות שעושים לפני יש עליו עיגול אדום".

והיה גם הסיפור של "רנה קסין", התיכון בירושלים, שיוני נמנה עם בוגריו. "בית ספר שבכל מחזור שלו היה למעשה הרוג", מספר יוני. "אז כבר היה דיבור שלא רוצים לצאת איתי למארב".

ערן: "אף אחד לא רצה לעמוד איתו, עם יוני, אף אחד לא רצה להיות איתו בשיח, בסידור תנועה. אף אחד".

"זהו, נגמר המזל"

מבצע "חמש אבנים" הוא המבצע שלשמו התכנסנו מלכתחילה, והוא גם זה שקושר אותם מאז, כבר יותר מ־20 שנה, באלומה אחת. יש להם קבוצת ווטסאפ של מחלקת החבלה, "קרנפי החבלה" זה השם, ויש את זו של אלה שלקחו חלק במבצע המטורף ההוא. שם כמעט שאזל גם להם המזל, אבל הם הצליחו לסחוט אותו עד לטיפה האחרונה ויצאו ממנו בשלום, יש שיאמרו בנס.

זה היה ב־12 ביוני 99', בלילה. יומיים קודם, יום חמישי, יצאו למארב היטמעות ברכס נבי אבו־רקב, אזור שנחשב אז "חם". 25 קילומטר מהגבול, על קו אדום. לא משהו שהפלוגה הייתה עושה בדרך כלל. 14 לוחמים ממחלקת החבלה בפיקודו של ערן, המ"מ, בליווי חוליית עורב צנחנים ועוד קש"א, קצין השיתוף הארטילרי של הגדוד. המשימה: איתור מחבלים ופגיעה בהם. המארב היה מתוכנן ל־84 שעות. המחלקה, מעיד ערן, הייתה "בשיא הבשלות שלה".

אורן לא רצה לצאת מפני שכבר היה "מ"א", מחזור אחרון. "לא רק שאני מסכן את עצמי, אני מסכן את כולם", הוא נזכר שהזהיר את ערן. את יוני הזעיקו ממוצב צד"ל. גם הוא שאל את ערן "אני רנה קסין, אתה בטוח?"

"אני זוכר שפגשתי חבר טוב שלי מהמסלול ואמרתי לו 'שמע, הולכים להיתקל'", אומר דותן עומר, "זה היה לי ברור".

נסעו רכובים עד ריחן, משם בנגמ"שים. באמצע הדרך התחילו לטפס על הנבי, הר שנראה "כמו חרוט. עולים שני צעדים ויורדים אחד", מתאר נתנאל (נתי) דחבש, "הלכנו והידרדרנו".

אלעד הוביל את הכוח. הוא זוכר שמזג האוויר היה נעים. בכוונה בחר במסלול הקשה, לא בדרכים שבהן השתמשו כוחות אחרים לפניהם. "הליכה קשה, בתוואי שטח לא הגיוני, עם בולדרים ענקיים ואלונים עם צמרות רחבות וגדולות", תיאר.

מכאן ואילך יובאו הדברים בתמצית: הכוח התעכב. הבוקר כמעט עלה והם החליטו להיכנס לעמדות הסתתרות, ולהמשיך לדלג בערב. בשישי, בשעות הלילה, יצאו לכיוון נקודת ההיערכות שתוכננה מראש. באמצע הלילה יצא סיור מפקדים לסריקת עמדות ההיטמעות. נפתחה אש אוטומטית לכיוון ערן, המ"מ, שנפגע בבטנו. "אנחנו מסתכלים על השיח ואז יש 'טהטהטטהטה', צרור רוחב כזה, ו'פק־פק' של הרימונים", שיחזר קובי את רגע ההיתקלות השבוע.

מה הרגשתם?

"כשיורים עליך, אתה קודם שומע את הפגיעה ואז את הירי. לוקח זמן להבין את זה. היה באוויר מלא אבק, רסיסים ואבנים התנפצו".

ערן: "אני בא לירות בנשק, הנשק לא יורה. ואני מרגיש שהידיים שלי שורפות, שורפות, ואני לא מצליח לירות. עניין של שניות. ואז אני מרגיש שהבטן שלי רטובה. אני בכלל לא מבין שנפצעתי. בדיעבד מתברר שהכדורים נכנסו בנשק. כשאני מרגיש רטיבות בבטן אני מבין שנפצעתי. נשכבתי. הגיע אליי דוד החובש, ודוד אמר לי 'ערן, אתה תחיה'".

דוד: "התחלתי למשש אותו. זיהיתי את הכדור בבטן. התו"ל – התאמנו על זה המון – להחדיר אינפוזיה. וחושך. ואני יודע שאין שום סיכוי שאני אצליח להחדיר. תחושה של חוסר אונים. ובא גם החובש השני, ואנחנו לא מצליחים. אני חושב שהזזתי אותך בשלב הזה למקום שהוא קצת יותר מוגן", הוא אומר לערן.

מכיוון שהיו מתורגלים כל כך, הם אומרים, אף אחד לא קפא. "ירינו כמו משוגעים", אומר נתי.

ערן: "אני זוכר שנגררתי מאחורי סלע גדול. מעליי אני שומע לחימה, ודוד אומר לי 'אני מדליק פנס'. אני, המ"מ, אומר לו 'אתה לא מדליק פנס, אתה תחשוף את הכוח'".

אלעד: "לי זה היה נראה פסימי. חשבתי: 'די, זהו, נגמר לנו המזל, זה הגיע אלינו. יש לנו הרוג'".

דודו פשינסקי: "זאת תחושה נוראית. לא חשבתי על זה הרבה שנים. עכשיו זה מציף. לא ידענו אם הוא יחיה או ימות".

יוני: "כן, כי גם צעקו 'פצוע בטן, שעת זהב'. זאת אומרת שיש שעה לפנות אותו, אם לא – הוא מת, וידענו שלא נצא משם תוך שעה. אני זוכר את עצמי מסתכל מהצד ואומר 'וואו, ככה נראית היתקלות'".

בשלב מסוים חובר אליהם כוח העתודה בפיקודו של המג"ד וירוב. "אני מוצא את עצמי מדבר אליו כמ"מ, כמפקד הכוח", מתאר ערן. "אני זוכר את הסיטואציה. בגדול אני מעריך שאני לא אחיה. אני על האלונקה והכל מסביב מתרומם באוויר וכל כמה שניות הקש"א, קצין השיתוף הארטילרי, צועק 'פצמ"ר יורד עלינו'. ויש 20 שניות והלוחמים מורידים אותי, תופסים מחסה".

דותן, סגן מפקד המארב, נטל את הפיקוד. אחר כך קיבל תעודת הצטיינות כיוון שפעל "בנחישות ובקור רוח". ערן חולץ על אלונקה על ידי הלוחמים תוך קשיי עבירות גדולים. בהמשך הועבר לבית החולים במסוק, שהעלה אותו בכבל. שם התברר שמצבו "רק" בינוני. הכדור שחדר לבטנו לא פגע בשום איבר חיוני. "יש לי חור גדול בבטן, אבל בסוף הוא רק חור", הוא אומר.

בשבת, כששבו הלוחמים לעישייה, נודע להם שבהיתקלות הרגו מחבל אחד. עוד מחבל נפצע באורח קשה. "זאת הייתה שמחה, כמו בית השואבה", אומר אלעד.

הצטלמו למזכרת. לערן הכינו את דגל הפלוגה עם תאריך האירוע והתוצאה: "הרוג ופצוע קשה לטובתנו!!!". לפני שיצאנו למארב התערבנו עם המ"פ שאם אנחנו מביאים לו 'אוזניים' אנחנו יוצאים לחופשה", אומר ז'ק, "קיבלנו חופשה, שבועיים".

זה היה לקראת סוף הקו השני שלהם, סוף השירות של רובם. ללבנון כמעט לא חזרו. "אני חזרתי לשם במלחמת לבנון השנייה", מגלה קובי. "ברגע שעברנו את הגדר, פחדתי. כבר ידעתי מה יכול לקרות. היה שם כמעט דו"צ (דו־צדדי, ירי של כוחותינו על כוחותינו). צנחתי על הרצפה, זחלתי, הייתי הכי קטן שאני יכול. למזלי היה חושך. לא רציתי שאנשים יראו אותי. הייתי כולי לבן, רעדו לי הידיים. כבר ידעתי שאנחנו לא בלתי מנוצחים".

בשנת 2000, כשצה"ל יצא מלבנון, הם כבר לא היו בצבא. "הביאו למחווה אלון משפחות של צד"לניקים, ללון", משחזר נעם. "הגענו לשם, אני כבר לא זוכר עם מי זה היה, והתרמנו בגדים".

"אתה מנסה להיאחז", הוא מסביר. "מפנים את לבנון ואתה מנסה לתפוס את שאריות הפאזל שאתה חושב שהולך להיעלם לך. להרגיש שייכות, בדיעבד אני אומר, למקום שהיה חלק ממך והיית בו לא מעט".

תומר: "אני הייתי בדרום אמריקה. התקשרתי לאבא שלי לשאול מה נשמע. הוא אומר לי 'יצאו מלבנון'. אני אומר לו 'מה יצאו מלבנון?'. הוא אומר 'יצאו מלבנון!'. אני אומר לו 'ומה עשו עם המוצבים?', הוא אומר 'פוצצו'.

"ישבתי על המדרכה לפחות שעה, עד שמי שהיא אשתי היום באה להגיד לי 'צא מזה'. נכנסתי לשוק: 'זה לא הגיוני, זה לא תרחיש טבעי, אין מצב, לא יכול להיות. לבנון זה חלק מאיתנו, תמיד הייתה. תמיד תהיה. איך יצאו משם?'"

בין אלאניס לבופור

אות המערכה עצמו לא חשוב להם. כן חשובה להם ההכרה. "העובדה שמכירים בזה כמלחמה, כי זאת הייתה מלחמה", אומר יוני.

תומר: "זה חשוב בשביל המשפחות השכולות והצלקות שאתה סוחב, ולפעמים לא פחות חשוב גם כדי להסתכל אחורה, לתחקר ולשאול שאלות. מה היה האירוע הזה, למה עשו אותו, מתי הוא התחיל ומתי הסתיים, היינו צריכים להיות שם?"

"אנחנו נוטים – בגלל שלא נתנו לזה שם, בגלל שזה היה כל כך ארוך, בגלל שזה הפך להיות חלק מאיתנו – לפעמים לבטל את זה. להגיד 'אה, זה לא מלחמת יום כיפור, לא נשרפו לנו בטנק ארבעה אנשים אז זה לא נחשב'. וזה לא נכון. השגרה קשה והיא מצלקת".

יש שירים שלנצח יזכירו להם את לבנון: "געגועים לחיבוקים חמים" ו"יודה יודה" של "השמחות". כשערן היה בניו־יורק הוא הלך לראות הופעה של אלאניס מוריסט, אנפלגד. "המרחק בין אלאניס מוריסט בניו־יורק להבנה ששמעתי אותה בטייפ דאבל קאסט בבופור – אומר הכל".

ביום הזיכרון השנה יבקר נעם את אמו של אורי סמואלוב, בפעם הראשונה מאז השבעה. כמעט 23 שנה חלפו. "אני רוצה לחבק אותה כמה שאני יכול", הוא אומר.

לבנון לא עוזבת אותם. "זה 'מגרד' פיזית בראש", קובע ערן, "מגרד בגוף. חייתי שבע שנים בחו"ל. כשאתה פוגש בארצות־הברית ישראלים בגיל שלנו, הם חיים שם ומדברים על לבנון".

תומר: "לא הייתה שום תקופה שעיצבה אותנו כאנשים יותר מהתקופה הזו. יש ללבנון כוח מאגי", הוא מסכם. "זאת אישה בלתי מושגת. אני? מת לחזור לשם".