שותפים לא טבעיים

שני גברים בשמלות שחורות היו סמלן של שנות התשעים במדינת ישראל: האחד הוא מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. השני – אביב גפן, ייבדל לחיים ארוכים. גפן בן ה־21, עם הקול הבלתי אפשרי והכיתוב "טוב למות בעד עצמנו", היה הקול של דור צעיר, ליברלי בהרבה מקודמו, שמאלני יותר, ובעיקר מולטי־קולטי. בעולם שבו יש אמ־טי־וי, אבל כבר אין חומת ברלין, בעולם הזה לאומיות, גבולות ונשק נתפסו כמו החולצות עם הכתפיות המרופדות: מטרד מציק משנות השמונים.

מנהיגה הרוחני של ש"ס סימן את ההפך הגמור: להחזיר עטרה ליושנה, לא להחזיר אותה לבוידעם. תנועתו הציעה מעט לימודי ליבה אבל תורה, מסורת ושמרנות.

הפלא הוא, שלאורך שנים ארוכות בעשור ההוא, המשונה והמופלא, המרן והזמר תמכו באותה ממשלה ממש. ממשלת רבין. הביטו בתמונה הזו ממרחק השנים: מה נראה יותר משונה בה כיום, העובדה שמותר לעשן במליאת הכנסת או השותפות האמיצה בין ש"ס ובין העבודה? המפלגה עם הבוחרים הימניים ביותר בישראל חברה לרבין ברגעיו השמאלניים ביותר, רגעי אוסלו.

"אני אנווט", אמר רבין בנאום הניצחון הכעוס שלו, ביוני 1992. אבל לנווט לאן? העם העניק לו רוב שאיפשר לו לטוס לשני יעדים שונים בתכלית: למדינה פלסטינית או למדינה חילונית. מרצ, שותפתו בת תריסר המנדטים שמגניבותה הגיעה אפילו עד ההתנחלות השמרנית עפרה, הבטיחה בבחירות גם שלום וגם חילוניות. גם שתי מדינות, וגם תחבורה ציבורית בשבת.

רבין יכול היה לצרף לממשלתו רמטכ"ל חילוני אחר, רפאל איתן, שמפלגתו צומת השיגה שמונה מנדטים. אבל הוא בחר דווקא בש"ס. הקמפיין שלו זעק "מושחתים נמאסתם", אבל רבין לא הגיע לפוליטיקה כדי לנקות אורוות, אלא לנושאים מדיניים־ביטחוניים. לממשלתו צירף ב־1992 את השר אריה דרעי, שהיה מצוי אז בחקירת שוחד. לא רבים יודעים שכשאמר שהפלסטינים יילחמו בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם" זה היה בבוקר שבו הורה לו בג"ץ לפטר את דרעי בגלל כתב האישום בעניינו. הוא מצא בש"ס שותפה נאמנה, וראה בבית המשפט העליון יריב. פסקת ההתגברות היחידה שחוקקה עד היום הייתה תוצרת ממשלת רבין־מרצ, נגד פסיקה שהתירה יבוא בשר חזיר.

ייתכן שראש הממשלה כבר הבין שהדמוגרפיה הישראלית היא יותר רפאל פנחסי ופחות אביב גפן, שאין דרך להקים ממשלה בארץ בלי כיפות, והוא אף פעם לא היה חובב גדול של הכיפות הסרוגות, עוד מעת שפירקו את ממשלתו הראשונה ב־1976 בגלל חילול שבת. בדרעי מצא ידיד אמת ושותף נאמן, הרבה יותר מכמה מחברי מחנהו.

ההימור השתלם לשני הצדדים. ש"ס מעולם לא שילמה מחיר אמיתי בימין על שנות אוסלו, אך הפיקה מהתקציבים הממשלתיים הנדיבים דור חדש של מצביעים, שהזניק אותה לעמדת השפעה כמעט בכל ממשלה שתקום מאז. ואילו רבין קיבל שש אצבעות נאמנות, שהעבירו אותו את הימים הקשים של ראשית תהליך אוסלו. הקלקולים היומיומיים בין שולמית אלוני ויוסי שריד לבין חברי ש"ס הימניים עד מאוד תוקנו בפגישות של רבין עם הרב עובדיה, על תה ופיצוחים. יסלחו כל הצדדים על ההשוואה, אבל היא מזכירה קצת את הגישושים בין נתניהו ורע"מ: ראש ממשלה דומיננטי מאוד ממחנה אחד שמציע למפלגה דתית מהמחנה השני שותפות שבה מתבקשים בוחריה לזנוח את עמדותיהם המדיניות לטובת שפע של תקציבים ותשומת לב.

מה היה קורה אילו בחר רבין ברפול ולא בדרעי? האם היינו רואים אוטובוסים בשבת ולא אוטובוסים מתפוצצים? ואולי זו תזכורת משנות התשעים שנשכחה, ועכשיו חוזרת, כאשר רע"מ מפלרטטת עם הליכוד ובנט עם מרצ: פוליטיקה היא לא רק עסק לשותפים טבעיים.