כשהגוף שלך מרוסק, והטרקטור שמחץ אותך שרוע לידך, והשמש מתחילה לשקוע על השדות השוממים מסביב, ובאופק אין איש שיבוא לעזרתך, וקר לך, וכואב, החיים אוזלים ממך בלגימות קטנות, הראש מתחיל לעבוד אחרת. ואתה יכול להגיע למסקנה מרחיקת לכת. למשל, סתם רעיון, שאולי כדאי להחליף את אלוהים. אם זה הקודם פישל, והביא אותך עד הלום, אולי עם החדש דברים ייראו באופן קצת שונה.

ובאמת, ב־24 באוקטובר 1973, ליד הטרקטור ההפוך, כששעון החול של חייו מתמזג אל האדמה שתחתיו, הודיע אריק ללונג, מתנדב בן 19 בקיבוץ בארי, לאלוהי אברהם־יצחק־ויעקב שאם יציל אותו, הוא יתמסר אליו על מלא. לאה, אשתו, מתגאה עכשיו שהבעל שלה הוא איש של מילה. יש מצב שגם אלוהים ידע את זה. כי לפתע, מבין מרחבי השום מקום שבפאתי הקיבוץ, הופיע נער.

48 שנה חלפו. והנה עכשיו, בין תלמי שדה חרוש, שוכב איש בסוף שנות ה־60 לחייו. שמעון לאנג, קוראים לו היום. זקן לבן, כיפה גדולה לראשו, וציציותיו ומלבושו המהודר, שחור־לבן־שחור, מתפלשים ברגבי האדמה. מעליו, שמש שתכף תנמיך לכיוון הים; משמאלו מכתש עמוק בגוני תחילת אביב, שציפורים שחורות דואות מעליו ועזה נשקפת מקצהו. הוא שוכב במקום שבו עמדו להסתיים חייו, ולבסוף אכן תמו, בגלגולו כצרפתי־נוצרי. "אפילו יש פה אנדרטה בשבילי", הוא מצביע אל שיבר סמוך ומחייך. ואז יורד על ברכיו בדרמטיות, ובמאמץ זוחל על מרפקיו, ונעמד מלא התרגשות, ופורס את ידיו לשמיים, וקורא בקול "ברוך השם אני יכול ללכת", ומתרחק לעומק השדה, וצועק אלינו משם, וחוזר מתנשם בכבדות - והכל כדי לשחזר במדויק. כדי שנבין איך התגלגל האירוע המשמעותי של חייו.

שמעון לאנג בצעירותו

ופה, ממש לידו, הנער שנחפז להציל אותו, אביב הברון, והוא כבר בן 61. שליח אלוהים, מכנה אותו החרדי, למרות שמה לו ולתפילות ולסיפור שכאילו נלקח מארון הניסים היהודי. ותכף, כשאביב לא יהיה בסביבה, שמעון יתאר תחושת אשמה. "כשזה קרה לא אמרתי לו תודה. ואחר כך לא חיפשתי אותו מספיק. השנים עושות את שלהן ואתה רוצה לסגור מעגל. ואיתו לא הצלחתי. עכשיו הגיע הזמן".

אביב הברון בצעירותו

ואז הוא יוסיף: "אני מרגיש טוב שאני חי".

***

שבוע וחצי קודם: "יאללה שיהיה כבר מחר", אביב מסמס. אלה דברים שכותב אדם שמתרגש. מוזר. אביב, עיתונאי ועורך "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", לא נוהג להחצין רגשות. אי שם בתוכו יש אמנם ארבעה חדרי לב מוארים, רק שבדרך אליהם צריך לחצות כביש סואן של ציניות. כמה סואן? אתה מגיש לו כתבה עם מטפורות לקעקע על הגב, ומקבל מענה: "יפה. כתבת לבד?". או שולח טקסט שמצדיק חיבוק אבהי מפוליצר, ומקבל תגובה: "סיפור חזק. השאלה אם גם נכון". עכשיו תארו לעצמכם שדווקא את הטיפוס הזה, ועוד בטיוטה הראשונית שלו, פגש שמעון מתחת לטרקטור. "יפה", אתה מדמיין את הנער אביב מתרשם מהסיטואציה, "עשית את זה לבד?". "אני גמור. רגעיי ספורים", שמעון מתחנן. "סיפור חזק. השאלה אם גם נכון", שליח אלוהים, כלומר אביב עונה לו.

ועכשיו, אחרי נסיעה שבמהלכה אביב אומר "דבר אחד אני זוכר בטוח, זה היה טרקטור פורד כחול", אנחנו דופקים על דלת דירה בבני־ברק. וכשהיא נפתחת ומתגלה סלון עמוס ספרי קודש, והשניים נפגשים לראשונה מאז, נשלפת גם הציניות. "איך נהיית פתאום אדמו"ר? ולא רק אדמו"ר, גם אשכנזי? בבארי היית שחום", אביב עוקץ. "בשמש הוא נהיה כהה מיד", מסנגרת אשתו.

"אני אספר את הסיפור שלי, ואחר כך אתה את שלך", שמעון מציע יחד עם כוסיות וויסקי ולא משאיר פתח לוויכוח. זה סיפור ארוך במבטא צרפתי, עם שיבושי לשון חינניים לפה ולשם ודילוגים בין זמנים, מדינות ודתות.

אצל שמעון בבני ברק, משיקים וויסקי

"נולדתי בפריז", הוא פותח, "אמא שלי הייתה שולחת אותי לכנסייה בכל יום ראשון. אני ואחי התאום היינו עולים לגג הכנסייה במקום להיכנס, זורקים כדורי שלג מלמעלה. יום אחד אחי הביא אותי למקום עם בודהה גדול. מישהו לידי שואל: 'מרגיש משהו?' אמרתי, 'שום דבר'. שאלתי את עצמי, מה קורה פה? הבנתי שגוי יכול להאמין במה שהוא רוצה. אם הוא מאמין שזה כיסא", הוא מצביע על השולחן, "הוא מאמין. ואז היה שיעור שבו המורה אמרה: היהודים הרגו את יוצ'קה".

ישו?

"לא רוצה להגיד את השם. היא אומרת שיוצ'קה היה יהודי. מה זה יהודי? יצור? אף פעם לא שמעתי. בקיצור, גדלתי, התחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטה, סליחה אני מתרגש", הוא עוצר לנשום. ברקע רעשים מבית תלמוד סמוך. "בקיצור", הוא מתעשת, "יום אחד אני פוגש הומלס שמבקש כסף. אין לו מה לאכול. אמרתי, 'תבוא לאכול אצלי' וככה הוא הגיע כל יום. קראו לו אנדריי פיטוסי, יהודי, נהיינו חברים. התחלתי לברר איתו את הסיפור של היהדות. המילה יהודי נכנסה לי כל כך לראש, שבמקום ללמוד, הלכתי לספרייה. שמעתי שמרקס, פרויד וטרוצקי יהודים, קראתי את הספרים שלהם. אחר כך גם את של אלי ויזל. אחרי שלושה חודשים, פיטוסי אומר: 'בוא ניסע לישראל'. סיפרתי לאמא שאני נוסע לחופש, בהולנד. כשעזבתי, 2:00 בלילה, הערתי את אחי. אמרתי: 'אני טס לישראל. אם לא חזרתי אחרי שבועיים, תספר לאמא'".

"מטורף", קוטע אביב ופונה ללאה, "את מאמינה לכל זה?". "הסיפור לא משתנה כבר 40 שנה", היא משיבה.

בלילה הראשון בישראל, שמעון ואנדריי ישנו באוטובוס ריק; ואז נסעו בטרמפים לאילת; ונפרדו איש לדרכו; ושמעון ביקש להתנדב בקיבוץ, והופנה לבארי; ובדרך לקח טרמפ שהוריד אותו בעזה; וחולץ על ידי הצבא והגיע סוף־סוף לקיבוץ. "ואני רואה גן עדן. עצים, אוכל בשפע. אנשים נחמדים. קיבלה אותי עליזה. קטנה כזאת, עם שערות שחורות. זוכר את עליזה?".

אביב: "בטח. אשתו של יואב, זה שעבד בפרדס ומספרים עליו שתמיד לקח איתו שתי טוריות. כשאחת התעייפה, היה עובר לעדור עם השנייה".

שמעון ממשיך. מספר שעבד בקטיף תפוזים, ומאחר שהתקשה עם העצים הועבר לרפת. "אבא שלך אברהם היה אחראי עליי", הוא אומר לאביב, ומתאר איך היה מחפף בעבודה. "הייתי צריך להוציא את העגלים למרעה במכתש בחמש בבוקר, ובגלל שהם לא זזו עד שיצאה השמש, הבאתי לשם מזרן. ישנתי עליו עד שמונה, ב־12:00 הייתי מסיים, וכל היום שלי היה חופשי".

"אתה מגיע לקיבוץ, נותנים לך, מחבקים אותך, ואתה הולך וסוחב טרקטור", אביב סונט. "לאאאא, הגעתי במארס, הטרקטור היה רק באוקטובר", שמעון מוחה, ומתאר איך אמא שלו התחילה לחפש אותו, וקונסול צרפת נשלח בעקבותיו לקיבוץ, ודוד שלו שלח מכתב בדרישה שיחזור ללימודי הרפואה בפריז, וצירף כרטיס טיסה ליום ראשון, 7 באוקטובר. רק שאז בדיוק פרצה מלחמת יום הכיפורים, ואי־אפשר היה לצאת מהארץ. שבועיים חלפו, השמיים נפתחו, ולשמעון שוב שוריין כרטיס. "לפני שעזבתי, רציתי לצלם תמונות למזכרת וגם את המזרן במכתש, אז לקחתי טרקטור. אבא שלך לימד אותי לנהוג, למרות שלא היה לי רישיון, אבל לא מצאתי אותו כדי לבקש רשות. אחר כך הסתירו את הכל כי לא רצו שהמשטרה תדע".

"אז אתה עושה גם מאבא שלי פושע?" אביב שולף. "ידעתי לנסוע טוב על הטרקטור", שמעון מנסה להרגיע. "כן, שמענו", אביב מגחך. "בקיצור, זה היה פרגוסון קטן, אדום", שמעון ממשיך. "פורד כחול", אביב מעיר.

"לא, פרגוסון אדום, דברים כאלה לא שוכחים", שמעון מרים את הקול. "פורד כחול עם פס לבן", אביב מתעקש. בעולם תקין, יחסי מציל־ניצול אמורים להתנהל על מי מנוחות. אני מציע פשרה ולפיה שמעון התהפך פעמיים, עם שני סוגי הטרקטורים. אבל לא, עשן עולה מהם. "אתה מתבלבל!", "לא, אתה לא זוכר!", "יש לך הוכחה?!"

ואז אביב מעלה על הקו חבר טלפוני. כלומר אבוש טלפוני. "פורד כחול", חורץ אברהם, חד וצלול גם בגיל 95. המציל חוגג ניצחון, אבל הניצול בשלו. "500 אחוז לימדת אותי על פרגוסון קטן אדום ואיתו התהפכתי", שמעון מתעקש. "ביום שזה קרה לא הייתי בקיבוץ, אז אני אסתמך על הזיכרון שלך", מתגלה אברהם כשוחר שלום.

לקראת סיום המפגש מציע אביב לבני הזוג לאנג לבקר בזירת המחלוקת. "אי־אפשר", שמעון מסביר, "אין לנו אוטו. ואנחנו גם כמעט לא יוצאים מהבית".

***

אז עכשיו אנחנו בבארי - הסקרנות הכריעה את הנסיבות - ואחרי כמעט חמישה עשורים שבהם לא היה כאן, שמעון מביט בדריכות מתוך הרכב שנוסע על דרך העפר. פה היו פעם עצים, ושם לא היה כורכר, והאדמה הייתה יותר חומה, ניתח כל מטר שעברנו. ואז נאנח בקול. "זה מהתרגשות", לאה אומרת.

וכשהגענו אל השדה ההוא, על סף המכתש, אפשר היה לדמיין אותו, את הפרגוסון או את הפורד, שועט על השביל שבסופו מצא את עצמו עם הגלגלים באוויר. למעשה, לא צריך לדמיין. הנהג כאן, ותכף הוא ישחזר בלי לפספס אף ניואנס, כאילו השנה היא 1973, ויתרוצץ באקסטזה באזור ההתרחשות.

"הייתי קצת במהירות", שמעון מספר תוך כדי תנועה, וגם אברהם, שהצטרף בינתיים, עוקב בעניין, "פתאום, אני רואה בור גדול. אם האקסלרטור (גז) היה ברגל, אז היה לי את הרפלקס להוריד את המהירות. אבל בגלל שהוא היה ביד, כי זה היה פרגוסון אדום, לא יכולתי להוריד אותה".

אביב: "או שלחצת על הגז במקום על הברקס".

"לא! הפדל היה למעלה. ואז נכנסתי לתוך הבור ואני זוכר שנייה אחרי שנייה מה קרה. הטרקטור עלה ככה, ואני עליתי ככה", הוא משרטט עם היד סצנת ריחוף מ"מהיר ועצבני", רק במקום למבורגיני - טרקטור גנוב, ובמקום דווין ג'ונסון השרירי - מתנדב מרוסק מצרפת. "אני נופל על האדמה ורואה שהטרקטור נופל עליי. וכדי שלא אפגע עשיתי ככה", הוא מטה את הגוף לצד, "אבל מה, הגלגל הגדול פגע בי. והטרקטור המשיך לנסוע לבד איזה 50 מטר בזיגזג. וזהו.

"זה היה בסביבות שתיים בצהריים. ואני שוכב ככה עם כאבים ולא מצליח להזיז את הרגליים. כסטודנט לרפואה התחלתי לעשות לעצמי דיאגנוזה. היו לי כל מיני פגיעות, פה היה שבר", הוא מצביע על האגן, "וראיתי שהבטן שלי כחולה, זאת אומרת דימום פנימי.

"אדם שקרוב למוות יודע שהוא הולך למות. ואני הרגשתי. אתה מרגיש משהו בנשמה, בגוף. רעדתי מקור. זה אחד הסימנים. התחלתי לבכות. ולבכות. ולבכות. ובזמן שאני בוכה, נזכרתי בכל הספרים של אלי ויזל שקראתי, וצעקתי בצרפתית: 'אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב - תציל אותי ואקיים את מצוותיך'. לא סיימתי את המילה מצוותיך, ופתאום בא לי רעיון. אולי לטרקטור יש צפצפה, ואולי אוכל לגשת, ואולי מישהו ישמע אותי, הכל באולי".

הוא נשכב כשגבו לאדמה, ואז מתהפך ומדגים את התנועות: כיצד גרר עצמו בכוח המרפקים. ככה לפחות שעתיים, הוא מעריך. ואז נאנק, כדי לבטא את הקושי. ואז קם, ורץ בין התלמים, למקום שבו היה הטרקטור. "חבל, זה שטח מוכן לזריעה", מעיר אברהם, שמתרשם מהמאמץ אבל חרד ליבול החקלאי.

"כשהגעתי לטרקטור הרמתי את עצמי על הברכיים, ואני רואה שיש צפצפה", שמעון מתאר, "לחצתי עליה עם יד אחת, ועם היד השנייה, ופתאום אני רואה אותך, בטשטוש ממש, ראש של ילד. אני זוכר את הפנים, השערות השחורות, את העיניים הגדולות כשהיית מבוהל. ואז התעלפתי. התעוררתי בבית חולים בבאר־שבע. אני זוכר שצרחתי ושנתנו לי סטירה לאפס אותי. הרופא אומר לי: 'לא תוכל ללכת יותר'", עכשיו הוא מדגים ריצה קרבית ותנועות קראטה, "כנראה הרופא הזה לא יודע שאחר כך הייתי בצנחנים".

"בקיצור, שמו אותי בחדר עם חיילים פצועים. זה היה נורא ואיום. אחד בלי רגל, אחד בלי יד. צועקים כל היום והלילה, ומסריח. אני זוכר שהגיעה טלוויזיה, השחקן דני קיי בא ללחוץ לי את היד. חשב שאני מהמלחמה. ואז הזיזו אותו לחייל אחר.

"בבית החולים הייתי שלושה חודשים, ואחר כך שמונה חודשים בשיקום בבארי. רציתי להתחיל לשמור מצוות, אבל זה קיבוץ חילוני. כדי לא לפגוע בהם החלטתי לעזוב בלי להגיד לאף אחד. בשבע בבוקר עליתי על אוטובוס ונסעתי".

"איך אתה מסביר את זה שמי שהציל אותך הוא אפיקורס?", אביב שואל.

שמעון: "זה לא הפריע לי. אף פעם לא עשיתי חשבון כזה. יהודי הוא יהודי".

"עכשיו", שמעון משחרר, "אני רוצה לשמוע אותך. כי את החלק השני של הסיפור, החלק שלך, אני עוד לא יודע".

***

בחזרה מהמכתש עשינו סיבוב ליד גבול עזה, עברנו במגדל המים של נחביר ונכנסנו לבארי. כאן, בין כל אלה, מתרחש הסיפור של אביב. "הייתי ילד שמן", הוא פותח ומציג ראיות: שתי תמונות. באחת רואים ילד עם הרבה שיער ולחיים מלאות. בשנייה אותו דבר, בלי הלחיים.

"ואז יום אחד מתקלחים ביחד, וילד מהכיתה, זוהר, מסתכל עליי ואומר: 'אביב, מה קורה?', ואני מחליט לעשות דיאטה. אוכל פחות ומתחיל לצאת לריצות. תוך חצי שנה ירדתי מ־66 ל־40 קילו. בשלב מסוים כולם בטוחים שאני אנורקטי ומנסים לעזור. מחליטים שבכל יום אקבל מהקיבוץ שתי חפיסות שוקולד ושתי שקיות שוקו. אבל אני לא אוכל והמקרר אצל ההורים שלי מתמלא בחפיסות. כבר לא ידעו מה לעשות איתי".

"כל אחר הצהריים", הוא ממשיך, "אני לובש בגדי ספורט ויוצא לרוץ מחוץ לבארי. היו לי שישה מסלולים קבועים. פעם, למשל, לקיבוץ רעים, פעם לכיוון המכתש, פעם לאזור נחביר. באותו יום, שתבין איזה מזל היה לך, היה תור המכתש. ואז, תוך כדי ריצה, אני רואה פתאום טרקטור הפוך".

שמעון: "לא התפלאת?"

"ברור שכן. ואני חושב שאתה מתחת לגלגל, וגם לך יש עיניים מבוהלות, ואתה לא מצליח להגיד כלום. ואני אומר לעצמי, 'מה אני עושה עכשיו?', כי להרים את הטרקטור אני לא יכול, וגם לא לסחוב אותך. אני בן 14 וכבר די רזה. הכי קרוב לשם היה בית עלמין ארעי שהקימו כדי לקבור את החיילים שנהרגו במלחמה בחזית הדרום. חברה קדישא עבדו מסביב לשעון, קברו גם בלילה עם זרקורים. ואז אני רץ אליהם כמה שיותר מהר, מתנשם ואומר 'התהפך טרקטור, יש פצוע'. והם ממהרים אליך. אני לא זוכר אם חזרתי איתם. אולי המשכתי לקיבוץ להזעיק אמבולנס. מה שאני כן זוכר זה שאחר כך, כשכבר חזרת מבית החולים לבארי, אני אומר לעצמי: 'רגע, הצלתי לו את החיים. אולי קצת שטרות, פרנקים, משהו?'. אבל לא, שום דבר".

שמעון מקשיב בדממה. "עוברים כמה חודשים", אביב ממשיך להסתיר חיוך, "והמשפחה מגיעה לבקר. אמרתי לעצמי, 'הבחור קצת בעייתי, עכשיו האמא באה, בזכותי הבן שלה חי, אולי היא תוציא ארנק'. כלום".

"הייתי קצת מבולבל", הניצול מחפש מילים להתמודד עם ההומור, ואז שולף אחלה ארנב מהכובע: "היה לי איבוד זיכרון. לא זכרתי שום דבר".

אביב, מה אתה זוכר מאחרי האירוע?

"שאני מסתובב בקיבוץ קצת שופוני כזה, חברים מבקשים פרטים ומסתכלים עליי בהערכה, אולי גם מישהי מהכיתה, אבל די מהר העניין נשכח. הייתי בטוח שהוא חזר לצרפת וזהו, המשכתי את החיים. פתאום אחרי 48 שנים, טלפון. 'מדבר שמעון, פעם קראו לי אריק והצלת אותי. בוא ניפגש, יש לי מה לספר'. אני מפשפש אחורה, נזכר בצעיר המתולתל, חושב מה כבר היה יכול לעבור עליו, ואז הוא שולח תמונה בווטסאפ. וואו. שטריימל, קפוטה, זקן לבן". עכשיו הוא פונה לשמעון, "מה שחסר לי להבין זה איך נהיית בני־ברק".

***

שמעון החליט לא לחזור לצרפת. הייתה לו הבטחה על הראש. לא סתם, לאלוהים. "זה לא עזב אותי, כל יום, כל יום", שיחזר. כשישבנו סביב השולחן בבני־ברק סיפר איך עבר מבארי לקיבוץ רביבים, שבו התאפשר לו ללמוד פעמיים בשבוע יהדות; "כשעשיתי גיור כאילו נולדתי מחדש", גילה; ותיאר איך הגיע לקיבוץ נען; וממנו לאובות, שם פגש את לאה, ונשא אותה לאישה. "אמרתי לאבא שלה, 'אנחנו לא מתחתנים עד שאני עושה ברית מילה'. שישה ימים אחרי הברית התחתנו".

מאובות עזבו לירושלים, ושם שמעון עבר גיור מחמיר יותר. התחנה הבאה כבר הייתה בני־ברק. "כאן התקדמתי בדת", הוא מסביר, ומספר שעבד שנים בחברה קדישא. היה פרמדיק, נהג אמבולנס, עסק בקבורה וטהרה. כמו ההם מבית העלמין בבארי שנחפזו אליו באותו היום. ובין לבין נולדו לו שמונה ילדים, והתווספו 12 נכדים, ושני נינים כן ירבו. "אתה רואה מה הצלת? דורי דורות הצלת", שמעון פותח אלבום תמונות. זה, הוא מציג, הבן שהיה צנחן ונפצע בצוק איתן; זה הנכד שממנו יש נינים; זו הבת עם המשפחה שלה. חשוב לו שהנער מהקיבוץ יראה מה נהיה מהצרפתי שהיה זרוק שם בשדה.

וגם אביב הגיע עם חומר תיעודי. "יומון בארי", מ־25 באוקטובר 1973. ובתחתית הדף, בין סקופ על צ'יקו שסובל מחום גבוה, לדיווח על ביטול תורנות השינה בחדר הילדים, מתחבאת הדרמה על המתנדב ש"נהג בטרקטור ונפל תחת גלגליו - עדיין לא ברור באיזה אופן". עזבו את ההתרשלות בתחקיר האירוע, אם היו טורחים לציין את סוג הטרקטור, כל המהומה עכשיו הייתה נחסכת.

"אתמול דיברתי עם סמדר מהארכיון בבארי, וביקשתי שתמצא את היומון הזה", אביב אומר אחרי שסיים להקריא את הידיעה, "סיפרתי לה עליך. יודע מה היא אמרה? 'תראה מה נהיה ממנו, רבי בבני־ברק. אולי עדיף שהיית רץ במסלול אחר'".

הם מתפרצים בצחוק. "אנחנו חרדים עם ראש פתוח. יש לנו ילדים שעזבו את הדת ובכל זאת אנחנו מקבלים אותם", אומרת לאה, שאוחזת באייפון הכי חדיש ומתחזקת חשבונות פייסבוק ואינסטגרם. "מי שלא מקבל אותנו, לא צריך. אנחנו לא מתרגשים כל עוד אנחנו בסדר עם עצמנו".

בפאזל הזה יש עדיין חלק שלא התברג למקומו. "מה קרה שפתאום חיפשת אותי אחרי כל כך הרבה זמן?" אביב שואל. "להגיד לך את האמת, שנים אמרתי, אני צריך לפגוש את הילד הזה, אבל לא ידעתי איך". שמעון מוציא תמונה של מישהו בבית חולים. "במקרה שנינו היינו מאושפזים לפני חודש באותו חדר, והוא מספר לי שקוראים לו גדי והוא מבארי. אמרתי לו, היה ילד שהציל אותי אבל אני לא זוכר את השם. הוא בירר, הגיע לאבא שלך וככה קיבלתי את הטלפון".

"אם כל זה לא היה קורה", אביב מתעניין, "אתה לא לוקח את הטרקטור, לא מתהפך, לא מצילים אותך, איפה אתה היום?".

שמעון: "הייתי חוזר כנראה להיות רופא בצרפת. אבל אני לא מצטער. טוב מאוד שזה קרה, והפכתי להיות יהודי בארץ. אם הייתה לי את הבחירה, הייתי עולה שוב על הפרגוסון".

אביב: "פורד".

"לא!", שמעון מתרעם.

זמן קצר אחרי שהטונים שוב עלו, והפגישה כבר הסתיימה, הוזנקו שליחים ואותר המוסכניק של בארי בימי ההתהפכות. "פורד 5000", הודיע אמוץ, "ברור. אני תיקנתי אותו".

***

אברהם, אביו של אביב, עם שמעון והמתנה

לפני שדפק בפעם הראשונה על הדלת של שמעון, שאלתי את אביב אם יהיו דמעות כמו שנהוג במפגשים מהסוג הזה. אני מכיר את הבן אדם, אבל ניסיתי. לא היו, וגם לא חיבוקים סוערים או סצנות מסדרות טורקיות. "מתרגש?", התעניינתי כשיצאנו משם. "תכתוב מוצף", הלך עד המקסימום שלו.

לוקח זמן להבין שיש פה שניים שהמפגש ביניהם הוא דרך העיניים. כמו אז, ליד הטרקטור, כשעיני נער מבוהלות נתקלו בעיני צרפתי זר שהתחננו לחיות. מתישהו, בפגישתם השנייה, שמעון הישיר מבט לאביב ואמר: "בעיניים שלך אני רואה את הילד ההוא". והנה עכשיו, כשכבר מחשיך, והאוטו בדרכו חזרה צפונה, רגע לפני שהם נפרדים שוב, אולי לעוד 48 שנה, אביב מעיף מבט לאחור דרך מראת הנהג, אל עיני התכלת של האיש שהציל, ומגלה לו שקודם ראה בהן התרגשות גדולה. זה קרה כשעמדו זה מול זה בשדה, ושמעון שלף תמונה ממוסגרת שהכין כמתנה והקריא מתוכה ברכה. "ישר משמיים נשלחת בריצה לטרקטור מצפצף. הצלת חיי אדם", נכתב בה.

ולצד הברכה הופיעה תמונה: פרגוסון אדום.