תסמיני הקורונה שגורי אלפי פיתח היו, אולי, המוזרים ביותר: הוא עבד המון; לא הסכים להיכנס לדיכאון המקובל למרות ש"הקורונה הייתה זמן אנטי־יצירתי ומדכא ונתנה לך לגיטימציה להישאר במיטה, אבל אני הכי פוחד להגיע למצבים כאלה"; הוא מצא את עצמו עושה סדרה על יהודי ארה"ב, ומפה לשם, אל תשאלו, התחיל לדבר במושגים כמו "אני רוצה להיות יהודי ולהיות גאה", ואפילו לא במבטא אמריקאי.
סיי וואט?
אלפי רציני בקשר לזה. לא, זה לא בא עם התחלפות קולו לכזה של תומך אדוק בממשלת ימין־על־מלא, אבל אלפי הבין בארה"ב עד כמה הוא אמור ויכול להיות יהודי טוב יותר. "שם נכנסה בי החרטה שאני לא מכיר ביהדות כמו שהיהודים האמריקאים מכירים בה. למה אני לא יודע מהי פרשת השבוע? למה אני לא רוצה לדעת מה פרשת השבוע?"
באמת למה?
"כי בארץ אני מרגיש שזו כפייה דתית, וכחילוני אתה כל הזמן מחפש שלא ייגעו לך בחילוניות, ולמה אין פה נישואים אזרחיים וכל זה. אז אני לא אומר שכולנו צריכים להיות יהודים במובן של פאות ומצוות, אבל תנו כבוד לרגע להיסטוריה שלכם".
אתה נהיה לי דתי יותר?
"אני כבר 15 שנה לא עובד בשבתות, מנסה לא להיות בטלפון בשבת ולשים במגירה. אני מעריך את העניין המשפחתי ורוצה לעשות קידוש עם הבנות שלי, וזה שאני יודע אותו בעל פה נותן לי הרגשה טובה, כי בירח הדבש שלנו היינו באיטליה, ויהודים צרפתים שסתם התחברנו אליהם שאלו אם אנחנו רוצים לעשות איתם קידוש ואמרנו בכיף, ואז הם אמרו לי: רוצה לעשות אתה? ואני פישלתי. לא זכרתי את השורות. ואמרתי לעצמי: אתה לא יכול להגיע למצב שבו אנשים שלא גרים בארץ מלמדים אותך את זה. לא יכול להיות".
כיום יש לך צורך להתקרב לדת?
"זה לא עניין אלוהי, אלא שבטי־מעשי".
אתה רואה את עצמך שומר שבת כהלכתה?
"יכול להיות".
מפריד בשרי וחלבי?
"יכול להיות. כשהיינו בארצות־הברית עשינו פסח ל־46 אנשים אצלנו בבית, והיה לי מאוד חשוב שזה יהיה כהלכתו, לא בכאילו. ניסיתי להקפיד ולעשות הכל. אני לא רוצה להיות האידיוט הזה שלא יודע איך עושים דברים, אני רוצה לדעת. אני רוצה לבחור איזה סוג של יהודי מאמין אני רוצה להיות. בארה"ב יש 6.9 מיליון יהודים, כל אחד בדרכו גאה מאוד ביהדות שלו, ו־35 אחוז מהם רפורמים, שזה הדבר הכי קרוב אליי כחילוני. הייתי מאוד רוצה לחיות בקהילה כזו בארץ. לקחת את הבנות לבית כנסת ולהתפלל ולהרגיש גאה".
אבל התחתנת אורתודוקסית.
"פעם גם אני חיתנתי אנשים. הציעו לי לעשות את זה ועשיתי. אבל באיזשהו שלב, גם בעניין היהודי, אמרתי להם: 'חבר'ה, תקשיבו, אני חושב שיהיה לכם יותר קל בחיים אם תתחתנו כמו שצריך, וסליחה על השמרנות'. הרגשתי שאולי זה קצת זילות של מוסד הנישואים שאני אעשה את זה".
× × ×
יש משהו מפתיע בלראות את אלפי רציני, למרות שאחרי תפקידיו הדרמטיים האחרונים ב'הטבח' וב'בלקספייס' יש גם לקהל שלו איזו עקומת למידה. אלפי מסוגל לרצינות. אבל דת ולאום? ועוד מהסוג האמריקאי?
לא שכשאלפי הגיע ליבשת כדי לעשות את 'היהודי החדש' – ארבעה פרקים היסטריים ומאלפים על יהדות אמריקה שיעלו החל מיום שני הקרוב (19.4) בכאן 11 – הוא לא היה מודע למקדם השיעמום והסטריאוטיפים שמגיע עם עצם צירוף המילים. למעשה, כבר בפתיח לסדרה הוא נוקב בעצמו בשלל הקלישאות המזוהות עם היהודי האמריקאי כז'אנר: "רופאים, עורכי דין, לבושים יפה מדי בתפילות, בעלי עור פנים עם נטייה לאקנה, דרום־מערב רעננה, האולטראס של צעדת ירושלים, מתחרמנים מצה"ל, סבתות שנראות טוב, המתמודדת המצחיקה בריאליטי, לינה חינם בטיול בת־מצווה ושימי ריגר!"
אבל חמש דקות אחר כך, אלפי כבר מוצא את עצמו בבקתה בשום מקום באמצע השלג של קולורדו, עושה קבלת שבת עם מדריכי סקי אמריקאים והחברים המגניבים שלהם באופן אדוק יותר משאי פעם עשה בעצמו. "חשבתי לתומי שאנחנו עם אחד, אותו דבר, אבל תשמע, לא פגשתי אף פעם אנשים כל כך מחוברים ליהדות שלהם שהיא רק שלהם, היא לא קשורה אליי בשום דרך, והיא מאופיינת בדמוקרטיות, פרוגרסיביות, הומניות, תיקון עולם, בדברים שלפעמים באים בסתירה לישראלי הריבוני, השולט והלכאורה כובש".
למה היהודים האמריקאים לא אוהבים אותנו?
"כל דבר שמגיע מישראל כן מחובק על ידי יהדות ארה"ב, אבל הישראלי מאוד מאצ'ואיסטי, מחוספס ויהיר. והיהודי האמריקאי בא אל הישראלי ואומר לו: 'היי, אני אחיך! מה שלומך?!' והישראלי הריבוני עונה: 'מה אתה רוצה? למה אתה כזה לבנבן וחמוד ומתנצל ומנומס? עוף לי מהעיניים, אני מנסה לעשות פה עסקים'. והאמריקאי לא מבין למה הוא כל כך גס אליו. וכשאתה שואל אותם 'למה אתה לא עולה לארץ?', זו שאלה שיש בה גסות רוח, כי אתה אומר לאנשים: בואו, אני לא מעריך את זה שאתם הקמתם פה משפחה ועסקים של חמישה דורות, כי כל עוד אתם לא בארץ ישראל, אתם לא מספיק יהודים מבחינתי. זה הסאבטקסט, והוא כמו סכין בלב".
למה בכלל התחלת להתעניין בהם?
"כי זה סיפור מדהים. תחשוב, ב־1881 אירופה בוערת אחרי פרעות, ומאותו מזח יוצאות ספינות לשני יעדים: לפלשתינה, להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ולארה"ב – דה גולדן מדינה. 2.5 מיליון איש שטים לארה"ב, בזמן שלכל היותר 90 אלף מגיעים לישראל בשלוש עליות".
אתה יודע שגם אתה היית בוחר בארה"ב.
"אשכרה. אני פחדן ופחות מהמר. בטח הייתי אומר: האם אני הולך להילחם בחולירע או למכור נקניקיות בעגלה? והייתי הולך על הנקניקיות. זה רק מחזק עוד יותר את העניין הזה שישראל היא באמת נס".
אל תתחיל עם זה.
"אל תגיד לי אל תתחיל. אנחנו שנינו אנשים שמקדשים ציניות וסרקזם, אבל זה כזה פאקינג נס. אל תכחיש את השורשים היהודים שלך ותגיד לי 'עזוב אותך ממסורת' רק כי יש כפייה דתית ופוליטיזציה של הדת. הערך ההיסטורי שלנו כשבט קיים ומבעבע וזה אמיתי".
× × ×
הגילוי המחודש של יהדותו היה מבחינת אלפי גם גילויה מחדש של אמריקה, אחרי שכבר השלים שם את הסיבוב המפורסם שלו בניסיון להגשים את המחשבה שחושב לעצמו, בשלב כלשהו, כל ישראלי סביר: אחד כמוני, באמריקה, אתה יודע איפה כבר הייתי?
בסוף 2018 אלפי הלך על זה. הוא ארז את אשתו הילה ואת ארבע הבנות והודיע שהוא הולך לנסות את אותו דבר, אבל בהוליווד. "בגיל 40 פלוס אתה אומר: אין צ'אנס אחר. דיס איז איט. לך תנסה את זה, כי אתה מדבר על זה כבר הרבה מאוד זמן. והרגשתי שהבנות גדולות ובסוף אני אפספס את המומנטום לזה, ואכן הן אולי היו גדולות מדי כשעשינו את המעבר – הגדולה הייתה כבר בת 15 וזה היה לקרוע אותן מהחברים".
הן שנאו אותך על זה?
"כן, בהחלט. כלומר, הן נהדרות, אבל הן כאבו מאוד".
ובכל זאת התעקשת.
"תמיד אמרתי לעצמי: אני אעשה דברים בארץ, ומתישהו הם יתגלגלו לשם. אבל בעולם הקומדיה זה לא ככה. אין דוגמה לאדם אחד שעשה מעבר כזה. הדבר הכי קרוב זה כשגל גדות הופיעה ב'סאטרדיי נייט לייב'. אבל סטנד־אפ זאת מסורת ישנה בארה"ב, ויש שם מסלול כזה שמתוכו אתה עובר לעשות גם סרטים וטלוויזיה, וכדי לעשות את זה, אתה צריך לעבוד במועדוני סטנד־אפ, וזה לוקח לפחות חמש שנים. וכשהגעתי לשם הבנתי שני דברים: שנצטרך לחזור לארץ לצבא של הבת שלי, כלומר שיש לי רק שנתיים וחצי. אז התוכנית הייתה: ננצל כמה שאפשר את הזמן הזה, ואז נחזור לארץ ואני אחיה על הקו".
הדבר הבא שקרה זה שאלפי, 45, הפך לאיש חשוב מאוד, במובן העונה השנייה של הסדרה ההיא עם יהודה לוי, שמגלה שבאמריקה הוא הכל מלבד יהודה לוי. או גורי אלפי. "אתה באמת מתחיל מאפס", הוא מאשר. "הופעתי מול ארבעה אנשים ועשרה אנשים, וארבע פעמים בשבוע על במות פתוחות בכל מקום אפשרי, ובאנגלית – כלומר אתה רוצה למכור קרח לאסקימוסים – ואתה גם מחפש את עצמך בתוך זה, כי הזהות שלי כסטנדאפיסט בארץ שונה. אז אני לא אתרגם את הבדיחות שלי מפה, אלא אנסה להבין מי אני על הבמה שם? אני מידל־אייג'ד מן מהמידל־איסט, שמגיע עם מבטא ועם אג'נדה שצריך להסביר, ולקח לי זמן".
אז מי באמת הפכת להיות?
"מלהקת אחת אמרה לי באיזה אודישן: 'אתה מעל 40, יש לך מבטא ואתה נמוך. מה בדיוק הציפיות שלך?' ובסטנד־אפ, הטיקט שלי שם היה שאני 'אסטבלישד' – הם אוהבים את המילה הזאת – אבל במדינה קטנה במזרח התיכון שרק שמעתם עליה משהו, ותנו לי רגע להבהיר לכם כמה נקודות לגבי המשהו הזה".
אז פשוט השמצת אותנו?
"דיברתי פוליטיקה, צבא, איך האמריקאים רכים לעומת הישראלים. זה כל הזמן ניסוי וטעייה. היה לי למשל קטע שלם על הגיל שלי, ושנה שלמה עשיתי את זה מנקודת מבט מקטרת, עד שהבנתי שאני צריך להחליף את זה ב'למה אני מת על הגיל שלי', ורק אז הקטע טיפס ארבע קומות למעלה".
איך למשל?
"למשל שגיל 44 זה הגיל הכי נפלא בעולם כי יש כל כך הרבה הטבות שלא ידעת שהן קיימות. נגיד יקיצה טבעית; אני לא צריך יותר שעון, כלום. שש בבוקר – בום! בוקר טוב! הגוף קם מוקדם כדי להשתעל. הגוף פינה שעה וחצי בלו"ז לשיעול ולכיוח, דבר מדהים. או זה שאתה מסתובב כל היום עם פנס דולק בטלפון שלך זה גם פלוס מסוים, כי תמיד תמצא אותו".
קשה לעמוד מול קהלים קטנים שלא יודעים מי אתה?
"לא, בשבילי זאת אופוריה. יש יותר קושי בלעמוד מול קהל עם ציפיות ממך מאשר מול קהל בלי שום ציפיות. כשאתה עולה לבמה ואתה פשוט נובאדי, יש כל כך הרבה יתרונות. אתה מחזיק מלא קסמים בתוך הז'קט שלך, שהם לא יודעים שיש לך. עליתי על במה ב'אימפרוב' – אחת הבמות הקדושות במערב ארה"ב – אחרי הרבה אנשים מאוד טובים, ומי שאמור היה להציג אותי היה אחד הכוכבים של הסדרה 'סיליקון ואלי', והוא שכח איך קוראים לי כי זה לא שם זכיר והוא לא מכיר אותי. והוא אומר: 'אני כל כך מתנצל, ממש שכחתי'. ואז פשוט עליתי. והוא אומר: 'או מן, סורי, סורי'. והוא יורד. ואז אני אומר לקהל: 'האמת היא שלא הייתי אמור לעלות אבל ראיתי פה הזדמנות'. אז הקהל צוחק מאוד ואומר: לאיש הזה יש ביצים. היתרונות הם עצומים כשהקהל לא מכיר אותך".
אבל בטח היו גם נפילות.
"הרבה מאוד. היו שם הופעות שלמות שזה לא עבד. לפעמים אתה נוסע שעתיים להופעה באיזו עיר צדדית, רק כדי לעלות לבמה לעשר דקות, או גרוע מזה: הייתה הגרלה, שמים את השמות של כולנו בתוך כובע והמנחה מוציא שמות מהכובע ואתה לא יודע מתי אתה עולה, ולפעמים יצא שלא עלית בכלל כי בתוך ההגרלה תמיד יש שלושה־ארבעה שלא עולים. וזה יותר גרוע מלא להופיע, כי נסעת שעתיים ואתה עם המתח של ההופעה, ובסוף לא עלית! ואתה מרגיש מטומטם. ואתה אומר לעצמך: קח מטוס עכשיו! טוס לארץ ותפטור את עצמך מהשטויות האלה!"
מתי זה התחיל להשתפר?
"זו התחילה להיות חוויה טובה רק כשבאזור דצמבר אמרנו לילדות: אנחנו נחזור ביולי. ברגע שקצבנו את זה, הייתה הקלה גדולה וכולם נורא נהנו פתאום".
אז נסעת לכבוש את אמריקה וגמרת עם סדרה בכאן 11.
"כן, נסעתי בניסיון מסוים להצליח, ולא הצלחתי. אין בזה רע בעיניי. אני תופס את זה כמו שזה היה, איט איז וואט איט איז. הייתי בן 43־44, יצאתי לארה"ב עם ארבע בנות, חיינו שם שנה, הצלחתי להחזיק את הראש מעל למים, וזה הרבה. לא מתחרט על שום רגע".
מה הבנת?
"שבאמת אין קיצורי דרך. הם נורא ממוסדים ויש דרך מאוד ברורה".
חשבת שיהיו קיצורי דרך?
"חשבתי שכישרון מזהה כישרון, אז קחו אותי ובואו כבר נעבוד, מה צריך את כל הדרך. והם אומרים: לא, אתה לא מבין, הדרך תעשה אותך יותר טוב".
יכול להיות שכבר אין לך זמן לדרך.
"יכול מאוד להיות. זה עצוב נורא".
והוא צוחק פתאום את הצחוק המתפרץ־משומקום המוכר שלו, המעט פסיכוטי בקצוות. "חבל שלא עשיתי את זה בגיל יותר צעיר".
× × ×
אלפי חזר מארה"ב, כדבריו, "רעב יותר ממה שהייתי אי פעם", ועם ההבנה שהוא לא יכול להמשיך להיות רק קומיקאי, מנחה, מגיש, במאי, כותב ומפיק כי זה לא מקצוע; לא, הוא צריך להיות הדבר עצמו. עורך דין.
סתם. הוא צריך להיות שחקן.
"כשהראיתי תיק עבודות בארה"ב אמרו לי: אחלה, אבל תראה לנו אותך כשחקן. אם אתה טאלנט, תן לנו לראות איך אתה טאלנט. גם לג'ימי פאלון ולג'ון סטיוארט יש הוכחות כשחקנים. אז אמרתי: אוקיי, בחזרה לבסיס; ואז אמרתי כן ל'הטבח' ול'בלקספייס' ול'שקופים', ואני עובד על דמויות ומתמסר לזה".
וכך נולד אלפי הדור הבא, אלפי 2.0, עשוי להכיל שיירי צחוקים אבל לא בהכרח, וגם יודע להעמיד דמות דרמטית מדויקת – לרוב של גבר בנקודת אל־חזור פגיעה ופצועה כלשהי, או כמו שאלפי עצמו מסביר: "כשקראתי את הדמויות שלי ב'הטבח' וב'בלקספייס', הרגש העיקרי שלי היה: האם פיספסתי את החיים שלי. האם אני חי את מי שרציתי וחלמתי להיות. זה וואחד מקום להיות בו, וזה דבר שאני מתמודד איתו. ושתי הדרמות היו בשבילי ההתמודדות הזאת".
אמרו לי שב'הטבח' אתה עובר לראשונה כדמות שהיא לא לחלוטין א־מינית.
"כי ברוב התפקידים ששיחקתי בחיי, ובדמות הציבורית שלי, אני ההפוגה הקומית. וזה אף פעם לא סקסי. לא חשוב כמה ימכרו לך שמצחיק זה סקסי, בסוף מה שסקסי זה הקלישאות של גבר מיוסר, וגבר שעובד ומתפרנס ונלחם ורודף אחרי מישהו או אחרי צדק, או מגן על בחורה. והג'סטות הגבריות החדשות, הלכאורה מודעות־צוחקות על עצמן־סרקסטיות, הן לא סקסיות. זהו. היינו צריכים 20 שנה כדי להבין את זה, כי לפני 20 שנה מצחיק היה הסקסי החדש. אנחנו צריכים לחזור להסתובב עם שרשראות ולאכול פולקע ביד".
העניין הוא שגם כשהוא חותך, לראשונה, לתפקידים דרמטיים מורכבים – עוד שורה לרזומה שנדמה שאלפי מתעקש להגיע איתו לסדר גודל ספרותי – הוא עדיין נדון להרגיש שפיספס משהו. "יש לי פומו לחיים", הוא מודה. "אני תמיד מרגיש שאני בקרב עם הזמן, כי החיים הם זמן כל כך מוגבל וחד־פעמי, ויש כל כך הרבה דברים שבא לי לעשות".
רק בשנים האחרונות אלפי הגיש לייט־נייט יומי (מצוין) בשידורי קשת, ביים את 'האחיות המוצלחות שלי', נחלץ להרמת המורל הלאומי בקורונה בתוכנית אירוח עם לוסי איוב, שעליה זכו השבוע בפרס תוכנית הבידור בטקס פרסי הטלוויזיה, כיכב בשתי דרמות כאמור, עשה את הסדרה בארה"ב והגיש תוכנית בוקר ברדיו תל־אביב עם יוצרת 'האחיות' גלית חוגי, ועכשיו הוא גם נבחר לפרזנטור של חברת הביטוח מגדל.
אבל תחושת האסור להחמיץ שמדריכה את חייו נעלמת לחלוטין כשזה מגיע הביתה, לחייו הפרטיים, המתנהלים עם אשתו הילה מאז הכירו בתיכון. "אני צריך להתנצל על זה בכל ראיון", הוא יודע, "וזה מדהים אותי ובעיקר את הילה שזה עניין. כאילו, זוג שנשאר יחד שנים ומנהל את חייו – ואנחנו החייזר?"
קצת.
"אף פעם לא אמרנו שהכל לנצח. אנחנו גם יודעים לנהל את השיחה על זה שמונוגמיה זה מוזר".
יש לה יתרונות.
"בעיקר היגייניים. זה מאוד היגייני. והילה מאוד מבריקה ומכילה ומבינה, והיא יכולה להכיל אותי בתוך מקצוע שמאפשר לעצמך דברים שלא היית מאפשר בשום מקצוע אחר. נגיד, 'אני עורך דין ואני הולך לייצג מישהו ואני כנראה אתנשק איתו, ונעשה את זה 17 פעמים כדי שזה יהיה אמין'. אין עוד מקצוע כזה, ואני מניח שזו ההתרה שלי".
פוליאמוריה באה בחשבון?
"בוודאי, אם אתה יכול רק לשכנע את הילה. סתם. האמת היא שאלה דברים שלא נראים לי או לה מופרכים".
תעשו משהו?
"נעשה משהו כשנגלה אומץ, בטח בגיל 60־70. אנחנו לא אמיצים".
× × ×
בחודשים האחרונים צימצם אלפי דרמטית את נוכחותו בטוויטר. נחרצותו הפוליטית – הוא היה לרגע חלק מהליכודניקים החדשים, התלהב מאורלי לוי־אבקסיס בגלגולה החברתי ומנפתלי בנט בגלגולו כתקווה הלבנה הגדולה – כמו התפוגגה, והוא מעדיף שלא לכעוס יותר לכיוון אחד אלא באופן הוליסטי יותר, על כולם. בשלב מסוים הודיע שלא יארח יותר פוליטיקאים באף תוכנית שהוא מגיש. "אני לא רוצה לדבר עם פוליטיקאים כי הם לא שווים את השיחה ואני לא מוכן יותר לקחת חלק במשחק של להרים או להוריד להם, כי גם כשאתה מנסה להוריד להם, אתה בעצם מרים להם. אתה משרת אותם".
אתה שותף לעמדה ש'ארץ נהדרת' בעצם עוזרת להם?
"לצערי זה נכון".
לפעמים, כמו במקרה בנט, היא מסוגלת לגרום להם גם נזק אלקטורלי ממשי.
"רק בנט גרם נזק אלקטורלי לעצמו. אין מישהו שעושה את זה יותר טוב ממנו. כשזרחוביץ' עושה ממנו ילד שמשחק בארגז חול הוא רק עושה עימו חסד".
מה הוא היה צריך לעשות?
"אם מציעים לך, כשיש לך שבעה מנדטים, רוטציה ולהיות ראשון כראש ממשלה – אז גם אם אתה נתמך על ידי כל ערביי ישראל וכל הערבים בגולה התשובה היא כן, רענן. לא יודע אם אתה יודע, אבל התשובה היא כן! לא 'לא יסלחו לי'. לא? לא יסלחו לך? אחרי שתהיה ראש ממשלה טוב – ואני אגב מאמין שאתה תהיה ראש ממשלה טוב, אבל איפה אתה בעניין של ביצים? תגדל פאקינג זוג, יאללה! חבל בשבילו שהוא לא עושה את זה".
אתה כועס גם על אורלי לוי־אבקסיס?
"אני חש בוז כלפי כל מי שהיה לו חלק בבחירות האחרונות שהובילו לאחת הקואליציות המטומטמות, המיותרות והאוויליות שראיתי בחיי".
אתה בעד מלחמת אזרחים בפורמט ששאולי הציע?
"אני בעד לחזור בכלל לפורמט של מועדון קרב; שכל המנהיגים ילכו מכות, האחרון שצועק ווקאנדה הוא המלך ואחרי זה הבן שלו רוצח אותו. לפחות תהיה תחלופה".
אבל הצבעת בבחירות האחרונות.
"כן, לקחתי את הילדה שלי בת השבע לקלפי והיא אמרה: 'אבא, אתה בוחר עכשיו ראש ממשלה', ואמרתי לה: 'לא, אבא בוחר עכשיו שר תיירות במקרה המאוד טוב'".
למי הצבעת בסוף?
"הלכנו לבחירות כל בעלי זכות הבחירה במשפחה, אחייניות וכולם, כמו מערך צבאי. בגלל שיטת הבחירות הבנו שאנחנו בעצם בוחרים קואליציה ולכן נסענו בוואן המאוד גדול שלי, פרקנו את עצמנו בבית ספר מורשת משה ברמת־גן ואמרנו 'אוקיי, מי עושה מה? אתה לפיד, אתה גנץ, את מרצ, אתה עבודה, את סער – יש? אהה (מניח יד כמו קבוצת כדורסל לפני משחק)... ברייק!'. והלכנו ובחרנו קואליציה שהיינו רוצים לראות. היא לא כללה את בנט, הליכוד, סמוטריץ', המפלגות הדתיות והערביות וגם לא את ליברמן".
מה שקרה מאז הבחירות גרם לו, כמקובל, לדפוק את הראש ברוב הקירות, תוך שהוא "מבין שאני לא מוכן להיות חלק מהמשחק הזה יותר, ואם יש לכוח שלי ברשתות החברתיות חלק בזה, אני מונע את החלק הזה. ואמרתי לעצמי: יודע מה? תחפש רק לפרגן. ומה קרה? מלצייץ פעם־פעמיים ביום עברתי לצייץ פעם בחודש. יש מעט מאוד דברים לפרגן להם".
לפיכך, כמו רובנו, אלפי עבר להתמקד בחייו בלבד, נכנס למוד התאוששות מהמגפה, וחזר לעשות סטנד־אפ מקומי. ועדיין, גם הוא למד מהקורונה לקח אחד חשוב שייקח איתו הלאה לתמיד: "המגפה הייתה משהו שפשוט לא צפינו, וזה לפחות רגע אחד שבו אפשר להגיד על כל הקוראים בקפה, הקוראות ברשתית העין, כל המתקשרים, האורן זריפים, כל אלה – שאפשר לפטר את כולם. אם אי פעם הלכתם לדוקר ברקטום, הנה הרגע שלכם; הרגע להגיד, 'לפחות את זה הבנו! היה לנו עכשיו מקרה בוחן, הבנו שכל האנשים האלה הם רמאים, לפחות יש מקצוע אחד שאפשר לסמן עליו וי ולהגיד זהו".
