1. במאמץ לכונן את הממשלה השישית בראשותו, מוכן נתניהו לנקוט בצעד שאפילו מדינות ערב מסרבות לאפשר את קיומו: להסתמך על רשימה של "האחים המוסלמים" בראשותו של בכיר התנועה האיסלאמית בפלג הדרומי שלה הד"ר מנסור עבאס, כדי שתאפשר לו להמשיך ולהחזיק בהגה השלטון.

מדובר במהלך אבסורדי לחלוטין: מאחורי מתק השפתיים שעלה מנאומו של עבאס אחרי שחצה את אחוז החסימה לכנסת, עומדת תנועה שמקדשת את העיקרון של השמדת ישראל והקמת מדינת הלכה במקומה. לא נשיא מצרים א־סיסי, לא מדינות המפרץ שהכריזו על "האחים המוסלמים" כתנועת טרור, לא ירדן. רק נתניהו מוכן להעניק חסות לתנועה של "האחים המוסלמים". ועבאס, שלמד מנתניהו, אומר בפשטות: ייתן – יקבל, לא ייתן – לא יהיה ראש ממשלה. עסקה פשוטה: הענקת תקציבי עתק של מיליונים להתבססות בנגב ואחר כך "הטיפול" במדינה הציונית.

2. נתניהו לא ממצמץ: בסוף השבוע הוא קרא לגדעון סער לשוב הביתה. "תתקבל בזרועות פתוחות", אמר והוסיף שקיימת הזדמנות להקים ממשלה ימנית. סער, מי ששכח, עזב את הליכוד משום שבחצר סביב נתניהו ביקשו להעניש אותו על כך שהעז להציע את מועמדותו לראשות התנועה. סער בנה בית חדש וכפי שהבטיח לבוחריו לא יישב בממשלה תחת נתניהו אלא יישאר בביתו. גם במציאות שהולכת ומתבהרת לנגד עינינו, ולפיה סיכויים קלושים שנתניהו יקים ממשלה בראשותו, לא תמצאו אפילו ח"כ אחד בליכוד שיציע לנתניהו לפרוש ובכך יאפשר הקמת ממשלה אחרת שתכלול את כל סיעות הימין, המרכז וגם החרדים.

3. הדיווחים על המערכה הימית שמנהלות ישראל ואיראן נמרחו בעמודים הראשיים של עיתוני העולם וגרמו לממשל ביידן, שעוסק במאמצים להחזיר את המשטר האיראני להסכם הגרעין, סוג של התפלצות. ניתן להניח שבכירים בממשל מעבירים מסרים תקיפים לנתניהו, ובראשם הצורך להפנים שבבית הלבן יש בעל בית חדש. למען האמת, התלות הישראלית באמריקה עומדת מעל לנאומי הרהב של נתניהו שטען ש"הסכם בין איראן למעצמות לא יחייב את ישראל".

בינתיים, שלטון חמאס הזכיר לנו את קיומו ביום השנה ה־20 לשיגור רקטת הקסאם הראשונה. שתי רקטות שוגרו לאזור הדרום וכצפוי חיל האוויר הגיב בהפצצת מטרות של חמאס. עם זאת, בסופו של יום, חיילי צה"ל שנשלחים למשימות שנועדו להגן עלינו חייבים להניח ששולחיהם יידעו להסביר בעתיד, מדוע נשלחו לסכן את חייהם.

4. נשיא ארה"ב ביידן הודיע שיחידות של הצבא האמריקאי יעזבו את אפגניסטן עד 11 בספטמבר, וכך תגיע לסיומה המלחמה הארוכה, שהחלה אחרי הפלת מגדלי התאומים בניו־יורק.

טימותי קודי, קצין מארינס שנלחם באפגניסטן, פירסם בימים האחרונים מאמר ב"ניו יורק טיימס" שמעלה תהיות עמוקות וקשות סביב השאלה, האם זה היה שווה. "בן אדם יכול לשאת כל מטלה על גבו, ובלבד שזה יהיה למען סיבה טובה. אחרת אני נשאר עם השאלה שמציקה לי יומם ולילה – מדוע הייתי שם", כתב והוסיף: "עבורנו, המלחמה הזאת לא תסתיים לעולם". הדברים האלה לא מרפים ממני משעה ששמעתי על איציק סעידיאן שהצית את עצמו מול אגף השיקום של משרד הביטחון.

האם זה היה שווה.

5. בליל יום העצמאות בחרתי להשתתף בתפילה חגיגית בישיבת "מעלה אליהו" בתל־אביב. ראש הישיבה, הרב חיים גנץ, ביקש להנחיל למאות התלמידים שרבים מהם משרתים ביחידות העילית של צה"ל חיפוש משמעות לחייהם. הוא הציע להם להסתכל על בניית המגדל הנוסף בעזריאלי. זה מתחיל בהרס, בחפירת בור ענק שעליו יקום המגדל, אמר הרב שהדגיש שאסור להתבלבל – על כל בור ניתן לבנות בית עם משמעות.

במהלך התפילה שלוותה בשירה אדירה של תלמידי הישיבה הונף הדגל על ידי אחד התלמידים. ואני עמדתי נפעם, מתרגש עד דמעות, כשמשתתפי התפילה שרו פסוקים מירמיהו: "קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב אדוניי ציון". והתפילה הסתיימה בשירת "שיר המעלות בשוב אדוניי את שיבת ציון" במנגינת ההמנון הלאומי "התקווה". תנסו לדמיין את האירוע הזה מול טקס הדלקת המשואות הוולגרי בהר הרצל.

ניצלנו. ¿