חי במלחמה — עיתונאי תחת האש // רון בן ישי - ידיעות ספרים - 384 עמודים

קראו פרק מהספר באתר ''עברית'' 

בפסקה האחרונה בספרו כותב רון בן ישי על המלחמה הבאה: "המהפכה בתחומים הצבאיים — התפיסתית והטכנולוגית־דיגיטלית — שצה"ל החל בה בניצוח הרמטכ"ל אביב כוכבי ב־2020 עשויה לאפשר לצה"ל להכריע צבאית את אויביו מהר יותר ובפחות אבידות מאשר בעבר". על איזו מהפכה מדובר? מה הם השינויים התפיסתיים והאחרים? כיצד תיראה הכרעה שכזאת? בן ישי איננו מפרט והספר נחתם. תם הטקס. הקהל מתבקש להתפזר.

לכאורה, אפשר היה לפטור את היעדרו של הדיון הנ"ל בטענה שהוא אינו נופל תחת תחום שיפוטו של החיבור, אשר עוסק בחוויותיו המוחשיות של בן ישי משדה הקרב — ולא במלחמות שטרם התרחשו; שזו בסך הכל סיפא מהורהרת, טיזרית במידה — ולא מאמר בכתב העת הצה"לי 'מערכות'. כל זה מן הסתם נכון. ועם זאת, הפסקה הנדונה מסגירה בלי דעת את הליקוי הבסיסי של מוסד הכתב הצבאי, שכבר נדון לא אחת.

זהו מוסד המכוּנן על ידי עסקה משולשת: צבא־כתַב־חברה. בשלב הראשון, הכתב מקבל גישה למערכת הביטחון ולכוח הנלחם בכפוף להיותו "אחד משלנו" — סוציולוגית, ביוגרפית, צבאית; בן ישי אפילו שירת כקצין מילואים עד גיל 55 בצבא שאותו סיקר. בשלב הבא, הכתב המקורב, שיודע די טוב מה קורה, מחליט על דעתו איזה מידע יש לחסוך מהקורא ואיזה לא. במובנים רבים, הכתב יודע בשביל הקורא. כך, מסורס הדיון הציבורי ביעדי הצבא ובדרכים הנאותות לממשם; מתאפשרת המשך חליבת הקופה הציבורית ללא הפרעות; ועל הדרך מיוצרת דמות של צרכן תקשורת נטול ריבונות עצמית. פטנט ישראלי מקורי, כמדומה.

אחרי יובל ומשהו שנות קריירה מפוארת, מפוארת באמת, לא יהיה מוגזם לטעון שבן ישי הוא הפַּנים של מוסד הכתב הצבאי הזה, על כל המשתמע. הדבש והעוקץ. הסצנה הזכורה מ'ואלס עם באשיר' — שם הוא מתהלך בגאון ברחוב בירותי בינות לפגזים השורקים — קיבעה סופית את מעמדו כאיקונה ישראלית. למעשה, היא בסך הכל העצימה דימוי כבר קיים, שנבנה באמצעות אינספור הדיווחים שניפק בן ישי מהחזית במהלך השנים; שתי פציעות די קשות שספג במהלך עבודתו, בשטחיהן הריבוניים של סוריה ושל ירדן; ומצל"ש הרמטכ"ל שהוענק לו אחרי שביומהּ האחרון של מלחמת יום כיפור הוא טיפל בפצועים והציל חיים בצידה המצרי של התעלה, תחת אש כבדה.

אלה גם החומרים מהם עשוי 'חי במלחמה', המונה את רשמיו של בן ישי מסיקור מלחמות ישראל ומִבצעיהּ — שנתיים ומשהו אחרי צאת 'כתב חזית', שסקר את מפעלותיו העיתונאיים בארצות זרות. זהו ספר קולח ורהוט, נוסטלגי כמו אלבומי ניצחון ומתנגן כמו שירי להקות צבאיות, מנחם באירועים הקתרטיים ומטריף את הדעת במחדלים — כידוע, המצע שעליו פורחים גילויי הגבורה ובהתאם גם הצל"שים. בן ישי תמיד בקו הראשון כדי לראות ולדווח. בשעת הצורך גם לשים חוסם עורקים.

הבחירה להעניק ייצוג כמעט לכל אירוע ביטחוני משמעותי גוזרת איזו מונוטוניות שמתחילה להלאות מעט אחרי קו האמצע. עד כמה כבר שונים מארב/ פשיטה/ חיפוי/ דילוג אחד ממשנהו? מכולם עולים אותם ריחות של פודרה ואבק שריפה. מעניינים יותר הקטעים העוסקים במכניקה של היום־יום העיתונאִי — הקשיים הטכניים בני התקופה או הפוליטיקה הארגונית של רשות השידור — אבל למרבה הצער הם מעטים. יוצא דופן הביטוי הנרחב יחסית שבן ישי מעניק לתפקודו העיתונאי המזהיר בפרשת לילהאמר, אז הביא בכוחות עצמו מעיירת הסקי הנורווגית שכוחת האל את מחדל המוסד (התנקשות במלצר במקום ביעד פלסטיני בכיר), כפי שגם הביא ראשון לידיעת הישראלים את דבר הטבח בסברה ושתילה. על האחרון הוא דווקא בוחר באופן מוזר שלא להרחיב, למעט שילוב המכתב ששיגר לראש הממשלה בגין בזמן אמת.

רבים מהפרקים נחתמים במין הרהור פוליטי־מדיני הפורש את משנתו השמאל־ציונית הפטריוטית (לא פעם בכסות "מקצועית"), התלוש ממהלך הסיפור ומכאן שגם מיותר. בתוך כך חוזר בן ישי שוב ושוב על האמירה שלפיה הדיווח העיתונאי האולטימטיבי בעת מלחמה הוא זה שניתן מהקו הראשון, כי רק ממנו אפשר להיטיב ולראות את תמונת הקרב המלאה. זו טענה מעט מוזרה, שכן על פי הגיונה הפנימי, הרמטכ"ל היה צריך להוביל את המערכה מתוך הטנק שמסתער ראשון, ולא מהבור בקריה. אלא שעם התקדם הסיפור הולך ומתברר שהיא מתפקדת בעצם כמנת האוטוסוגסטיה הנחוצה לכל אדם שהולך בעיניים פקוחות לשדה הקרב. •