כ־20 שנה חלפו מאז שירותו הסדיר של עמית טסלר (40), אבל המראות שנאלץ לראות מלווים אותו עד היום ומונעים ממנו להתפרנס ולנהל חיים נורמטיביים, גם היום כשהוא כבר אב לארבעה ילדים.

"הייתי בצבא לוחם וחובש בכיר, ואני מאובחן ומוכר כהלום קרב וכסובל מפוסט־טראומה חמורה", סיפר אתמול. "אני לא מצליח לשמור על מקום עבודה. לא מתוך חוסר רצון, אלא מתוך כאב וקשיים. קשה לי עם אנשים ועם רעש, יש ימים שאני לא מצליח לצאת מהבית. עם הילדים זה הכי קשה. יש לי ילדה שפוחדת ממני, ילדה אחרת מלווה אותי לסופר כי אני לא יכול ללכת לבד, הילדה בת השבע לא מבינה, היא רק רואה שאבא שלה בוכה. יש לי גם תינוק שאני לא יכול להרים".

על רקע מחאת הלוחמים הפוסט־טראומטיים שהתעוררה במלוא עוזה בעקבות הטרגדיה של איציק סעידיאן – שעדיין מאושפז במצב קשה מאוד לאחר שהצית את עצמו על סף יום הזיכרון לחללי צה"ל מול משרדי אגף השיקום – ממשיך "ידיעות אחרונות" ללוות את הלוחמים במאבקם על הטיפול והסיוע שהם כה זקוקים וראויים לו.

11 הרוגים בארבעה חודשים

צילום: חיים הורנשטיין

"הכאב הזה של השירות נשאר איתנו", תיאר טסלר. "בארבעה חודשים היו לי 11 הרוגים. זה מלווה אותי בכל מקום, כל החיים. אנחנו משתדלים לשרוד, הרבה בזכות עמותות שאנחנו אומרים להן תודה. אין לנו את הכסף וגם לא את היכולת הנפשית להתחיל לצעוק. נתתי את כל החיים למדינה בשמחה ובאהבה, וביום שהתעוררתי בבית החולים היא נעלמה ונטשה אותי".

"יש הלומי קרב שהמערכת עדיין לא מכירה בהם, ולא תמיד באשמת המערכת", הסביר אתמול אייל מלאכי, מייסד עמותת "אסופי" שמסייעת להלומי קרב. "יש כאלה שגם לא רוצים להכיר בעצמם כהלומי קרב, אלה המקרים הקשים. יש כאלה שאין להם הכוח להתמודד עם הביורוקרטיה שהם רואים סביבם. רובם בחובות גדולים, לא עובדים. הם מסתבכים עם חובות והוצאה לפועל, ודבר גורר דבר. הם מגיעים למצוקה כלכלית קשה ואין להם איך לצאת ממנה. את חלקם אני מוצא במצב שאין להם בית, שאין להם אוכל, שאין להם תקווה. חלקם עם ילדים שהם לא יכולים לפרנס. האנשים האלה מכירים את מחירה של קופסת גבינה לבנה לפי כמות הבקבוקים הריקים שהם צריכים להחזיר כדי לקנות אותה. אלו אנשים ששירתו עבור המדינה ומשלמים בחייהם על שירותם".

"לא מבין איך אפשר לשמוח"

"אני עד היום משלם על השירות הצבאי שלי ולא רואה את הסוף", תיאר אתמול מיכאל (58). "הייתי לוחם בגולני, השתתפתי בקרבות שנכתב עליהם לא מעט, חברים שלפני רגע שתיתי איתם קפה פתאום נעלמו לי. נפצעתי פיזית, שכבתי בבית חולים חמישה חודשים עם פציעה ברגליים. כשיצאתי לחיים הבנתי שמשהו אצלי לא כתמול־שלשום. שפתאום אני מעדיף להיות לבד, ששמחה של אחרים גורמת לי לתמוה איך אפשר לשמוח. שלא שווה להשקיע בכלום. ניסיתי לקבל הכרה כנכה צה"ל, אבל הביורוקרטיה התישה אותי. היא בלתי נסבלת. ניסיתי להתחיל את החיים אבל לא יכולתי. לא הצלחתי להחזיק עבודה כי קשה לי להיות עם אנשים, קשה לי לצאת מהבית. נקלעתי לחובות שלא הצלחתי לסגור עד היום - לרופאים, לשכר דירה, למכולת. מצאתי את עצמי מקים משפחה כשאני מוגבל באמצעים ואין מי שיבין אותי. את החובות האלה אני סוחב עד היום, עד לרגע זה אני לא בטוח שבחודש הבא יהיה לי איפה לחיות. אתה מגדל ילדים ומחנך אותם שהמדינה חשובה ושלהתגייס זה חשוב, אתה שולח את הבנים שלך לצבא בלב שלם, כשהם חיו כל החיים שלהם במצוקה כלכלית בגלל השירות הצבאי שלך".

צילום: גדי קבלו

"אנחנו חיים מהיד לפה"

גם אלעד (39) משלם מחיר כבד על שירותו הצבאי. "הוא יכול היה להיות היום מנכ"ל", מספרת אימו, מרים. "הוא היה תלמיד מצטיין, שירת ביחידת מודיעין מובחרת. עד שהוא נפגע השתכרתי טוב מאוד, הייתה לי עבודה מכובדת. במשך 11 שנה נלחמנו עם משרד הביטחון על ההכרה בו כנכה צה"ל. בסופו של דבר הוא קיבל 39% נכות, שזה גרושים מבחינת תמלוגים. 11 שנה מימנתי עורכי דין שליוו אותנו בתהליך, והוצאתי הון תועפות על תרופות וטיפולים עבורו. נכנסתי לחובות, הגעתי לחוסר אונים והגשתי בקשה לפשיטת רגל. אנחנו חיים מהיד לפה. אנחנו מתקשים לקנות אוכל, לשלם חשבונות. אנחנו צריכים להתפרנס, שני אנשים בוגרים. אי אפשר לעשות את זה עם הסכומים האלה. אני עובדת בחצי משרה כי אני צריכה להיות נוכחת בבית איתו, הוא לא יכול להיות לבד. אני אם חד־הורית ואין מי שיעזור, אני מיואשת".