אי־תנועה

לא יודע מה קרה לווייז שלי. בזמן האחרון היא איבדה קשר עקרוני עם כדור הארץ – וזו בעיה, אתם יודעים, בשביל אפליקציה שאמורה לנווט אותי בתוכו – ומתעקשת להסיע אותי מהבית למכולת השכונתית דרך כביש 6, לחסוך לי רבע דקה באמצעות עיקוף שייקח חצי שעה ויעבור דרך שתי מרפסות פרטיות, ולהעריך את זמן ההגעה שלי ב"תפסיק לשאול כל הזמן – הנה, בגלל ששאלת הוספתי לך שמונה דקות".

אחרי הפעם ההיא שהאפליקציה הסיעה אותי מרמת אביב לחיפה – שוב – דרך כביש 6 וגרמה לי להגיע ליעד מותש, עצבני ובאיחור, כתבתי על זה כמה מילים בפייסבוק. המוני מגיבים הצטרפו לתחושתי העקרונית שווייז איבדה את דרכה, כבר אינה הנהג, וכבר מזמן לא גאווה ישראלית אלא יותר בושה מקסיקנית בטלנית ושיכורה.

בשבוע שעבר, בהתקף זעם שגרתי, מחקתי את ווייז סופית מהטלפון הנייד וחזרתי להשתמש בתוכנת הניווט הפנימית שכל גבר נולד איתה ותשמש אותו לכל אורך חייו כשילך לאיבוד ויסרב לקבל הנחיות ממישהו.

ברגע הראשון הרגשתי הקלה. לעזאזל איתך ווייז, טוב שיצאת מחיי. אבל ברגע הבא הבחנתי במשהו בלתי צפוי: הפקקים עדיין היו שם. וגם זמני ההגעה הגרנדיוזיים לכל מקום. ועדיין נסעתי במשך שעה מהרצליה למרכז תל־אביב תוך שאני שונא את החיים, המדינה, וה... לעזאזל, כשאתה תקוע בפקק אתה פשוט שונא, אין צורך להיות ספציפי.

המחיקה של ווייז לא עזרה. למעשה התחלתי להבין שייתכן שיריתי בשליח – שלא לומר מחקתי אותו. ברור שווייז היא לא הבעיה (גם לא שום פתרון, כן? היא די איומה לכשעצמה) אלא עצם הפקקים.

אני לא מחדש פה. ישראל תקועה בפקק, וגרוע מזה: תל־אביב תקועה בישראל. ותל־אביב נחפרת כרגע מכל הכיוונים – רכבת עילית, תחתית, קלה, חשמלית, פרברים, העמק, אף אחד כבר לא סגור כמה רכבות בדיוק הם התחילו לקדוח – בדיוק בזמן שלעירייה דחוף לסלול נתיבי אופניים במקום כבישים, והתוצאה היא שבמקום עיר אתם מקבלים שחזור יומיומי של הפלישה לנורמנדי. רוצים לנוע ביעילות בתוך תל־אביב כרגע? הכי מהיר יהיה לקחת נחתת ולהגיע ליעד שלכם דרך הים.

אבל עזבו תל־אביב; כולנו תקועים עכשיו – או אחר כך – בפקק ארצי כלשהו. בוקר וערב. ימי חול וערבי חג. תמיד, בכל זמן, בכל יציאה מהבית. זה גרוע יותר מאי פעם – וגם אי פעם היה די בלתי נסבל. למה גרוע יותר דווקא עכשיו? מסיבות משעממות: כי הקורונה הגבילה את התפוסה בתחבורה הציבורית ל־75 אחוז; כי רכבת ישראל היא אירוע שרירותי ביום טוב; כי 100 אלף כלי רכב חדשים עולים על הכבישים כאן מדי שנה; כי לשכן שלי, ולשכנה שלו, דחוף להחזיק שלוש מכוניות משפחתיות (הילד הוציא רישיון, מה, לא יקנו לו?); וכי כמעט אף אחד לא טורח להיות עכשיו בחו"ל למרות שזו בול העונה לנסוע כי ברוב היעדים אין כמעט ישראלים.

וכשאני עומד בפקק של המדינה – עוד אחד – אני פשוט לא מצליח להבין איך כמות כזו של ישראלים מסוגלת לעמוד בדבר הזה על בסיס יומיומי. כלומר, איך לעזאזל הם לא נוהגים ישר לצוק הסמוך, משליכים ממנו את הרכב ועוברים לנסוע על מכסחת דשא – זה מתקדם באותה מהירות ואין אגרת רישוי וטסט.

כי העמידה בפקק היא הרבה יותר מבזבוז זמן; היא ההבנה שאתה נידון. פיון. מי שהזמן שלו לא חשוב לאף אחד. רק תראו אותי בפקק; קודם כל אני שונא. אחר כך מסתכל לצדדים. לא מאמין כמה זה לא זז. מחליף נתיב. מחליף בחזרה. נזכר בקליפ ההוא של REM. מעיף מבט מפוחד לעבר שעת ההגעה ההולכת ומתרחקת בווייז שמחקתי והחזרתי. ובסוף אני מגיע לזה: חוסר אונים גמור.

כי להיות תקוע בפקק – להעביר, במצטבר, שבועות וחודשים מחייך בהמתנה למכונית לפניך שתזוז – זה חוסר האונים המוחלט. ועכשיו זה מרגיש אפילו גרוע יותר, אולי כי העמידה בפקק מייצגת עכשיו שני דברים שלא היו שם קודם: לפני הכל, זו חזרתה של הנורמליות הבלתי נסבלת של הקיום. שאליה התגעגענו, כן? אבל לא ככה. תגידו על הקורונה הכל – ובצדק – לפחות היא פינתה את הכבישים ונתנה לכולנו הזדמנות להיות אקסצנטריים ובלתי צפויים ובעיקר לא בזמן ככל שנחפוץ. לצאת החוצה רק כשמוכרחים. להסתובב בטרנינג. לקבוע דברים חשובים ל"כשזה ייגמר".

והנה זה, לכאורה, נגמר. והנה הפקקים המפלצתיים חזרו וגם גדלו יפה; ואתם עומדים בעוד אחד כזה ואומרים לעצמכם: הנורמליות שוב פה, הנורמלי החדש הוא הנורמלי הישן, והחיים שלי – תחת אותה הנהלה – עדיין תקועים בדיוק כמו הפקק הזה.

כן, אני תקוע בתוך חיי, תקוע בעבודה, תקוע בזוגיות, תקוע בבורגנות, תקוע בלי סידור לילדים – אלה תקיעויות שאני מתפנה לחשוב עליהן רק כשאני תקוע בפקק. והכי גרוע: אני תקוע לאומית. תקוע כמו כל המדינה. כי הפקק הוא עכשיו גם אילוסטרציה כמעט פשטנית לפוליטיקה תקועה ונטולת הכרעה, לתקציב תקוע, לראש ממשלה זמני־נצחי תקוע, לבחירות תקועות בגרון.

זו מדינה בפקק, והוא אולי על הכביש, אבל הוא גם בחדשות ובוויכוחים האינסופיים בינינו ובנשמה. זה פקק שכאילו זחל (כי זה מה שפקקים עושים) מהלאומי, לאישי, לכביש. ובסוף אנחנו עומדים בו, ולא עומדים בזה. ואנחנו רוצים – חייבים – להתקדם. אבל מה בכלל נשאר לנו – פיונים שכמותנו – לעשות? לתת לתאגיד השידור (או לשווייץ) לנהל את רכבת ישראל? לעבור לדו־גלגלי ולגלות שלא נוסעים עם זה לטיול משפחתי בשבת? למצוא שר תחבורה שלא עסוק רוב השנה בארגון טקס הדלקת המשואות ובמיזם רכבת מהמזנון למנזה של אוניברסיטת אריאל?

ובכן, כן. אבל עוד קודם, הנה שלושה דברים קטנים שכל אחד מאיתנו יכול לעשות במיידי: להעיף את ווייז. להישאר יותר בבית. וכמובן, לקנות מכסחת דשא.