ביי ביי, סקיני

"איכס אמא", מאיה אומרת, "זה סקיני". היא מסתכלת על הג'ינס שלי שהצעתי לה ללבוש כאילו שאני מחזיקה לטאה מתה, ואז חוזרת להתאפר. "למה היא בכלל מתאפרת בגיל 14 וחצי?" אני מוצאת את עצמי חושבת בפעם המאה. חשבתי לדבר איתה על זה אבל מאיה מרלין מנסון החדשה הזו מבעיתה אותי כשהיא בוהה בי בעוינות מזוג עיניה המושחרות במייבלין. היא לובשת רק מאם ג'ינס ומכנסיים מתרחבים שהיא גונבת ממני ואז מהדקת למידה שלה בשרוך לבן של נעל ספורט. "רוצה שאני אקנה לך חגורה?" אני שואלת, ושוב המבט הזה שכולו רחמים לקשישים המוגלים והנשכחים של החברה. מזה אני מבינה שאף אחד לא חוגר חגורות יותר, רק שרוכי נעליים שקשורים על המותן, אז מה אם בשביל להשיג את הלוק צריך לבזוז את הנעליים של בני המשפחה. אתמול נתקלתי בזוג הנייקי שלי שוכבות על הרצפה כמו שתי בובות פיתום לבנות בפה פעור, אחרי שמאיה שיחררה אותן, כמובן שבלי לשאול, מהשרוכים.

זה לא פשוט להיות בת כמעט 50 כשהילדה שלך עוד לא בת 15. היא פורחת, את מנסה להסתיר מהסביבה ובעיקר מעצמך שאת הולכת ונובלת. היא מגלה את העולם, את כבר גילית עליו מספיק כדי לדעת שכל מה שבא לך זה כוס יין לבן צונן על הספה בלי לצאת. היא שונאת אותך, את חולה עליה ומתגעגעת ברמות שלא האמנת שתתגעגעי למשהו, לתקופה שבה היא הייתה ברווזונת עם ציצת בלונד שמדדה מאחורייך. אבל יותר מהכל, קשה לי להרגיש מוחלשת ככה. לא זוכרת תקופה שבה אהבתי את עצמי פחות מעכשיו, כשמאיה מתייחסת אליי כאילו שאני אוויר .כאילו משהו בי מגעיל אותה ברמות. כשיום אחרי יום מתייחסים אלייך כאילו שאת אשמה במשהו נורא, הדחייה מתיישבת לך כמו קרצייה שמוצצת שמחת חיים מתחת לעור.

מכל השפות הזרות לחלוטין שאני והיא מדברות, השפה היחידה שעוד איכשהו נשארה לנו היא האופנה. לא שאני איזו פשינסטה מהוללת, היו תקופות שבהן חברות היו מתעקשות לבוא איתי לשופינג עד שהבנתי שהן פשוט שומרות עליי שלא אקנה עוד מחוך עם פייטים, אבל אני כן מקפידה להישאר מעודכנת. אני מסתכלת על פפראצי של בנות חדיד והקרדשיאנס, אני נכנסת לעמודי אינסטגרם של כל מיני סלביות דור זד עם שמות כמו בר מיניאלי, ובעיקר אני מקפידה לקנות לה בגדי יד שנייה שתואמים למה שלמדתי מהתחקיר. לא שאני מנסה להיות אמא מגניבה, לא מאז שעינת נתן נתנה בי מבט ואמרה "אין דבר כזה אמא מגניבה, תוציאי לך את זה מהראש. יש אמהות שחושבות שהן אמהות מגניבות, והן הכי פתטיות בעיני המתבגרים". אבל אני כן רוצה להיות מסוגלת לקחת איזה חלק בחיים הסודיים של מאיה, גם אם זה אומר להתעניין בכוכבת עם שפתיים של מזרן ים שהדבר הכי חכם שהיא כתבה אי פעם זה "צ'ק אאוט את הארבע ראשי שלי".

האמת היא שכבר ידעתי שהסקיני ירד מגדולתו. אני יודעת את זה כי יש לי 12 זוגות כאלו בארון ואף ילדה אחת מכל ארבע בנותינו, שזו חתיכת קבוצת מיקוד, לא מביעה בהם עניין. את הליווייס הישנים שלי הן בוזזות, התנהלו גם קרבות שטח על כמה ממכנסי הסבנטיז, אבל את הסקיני? הן לא מוכנות למדוד אפילו. אני מרגישה כמו סוחרת סמים נואשת שמנסה לדחוף להן חבילת נייס גאי דאשתקד.

הסקיני נהיה פּאסה יותר מלהגיד את המילה פאסה. הסקיני מת. רות עבור. קפוט. ז"ל. ה'שיקגו טריביון' הקדיש לזה כתבה, 'הגרדיאן', אפילו ‘הניו יורק טיימס', אותו מופת טרחני של רצינות אינטלקטואלית. מקריאת ההספדים עולה שהכל כנראה התחיל במם ויראלי בטיקטוק. התחילה אותו בת 15 מארה"ב, שכינוי הרשת שלה הוא מאוד בילי איילישי, משהו כמו קומוממדי1. בפוסט שלה היא קראה לזרוק את הסקיני, ואפילו יותר טוב, לשרוף אותו. הקריאה שלה איכשהו הצליחה לפרוט על איזה מיתר נסתר בלבבות של הילדים, שנאה לא מדוברת לסקיני שהם כנראה אצרו בתוכם מאז שהם ראו את אמא, או בשמה השני, הפדיחה שילדה אותי, לובשת אותו לעבודה. מיליוני זומרים, כך ילדי דור הזד נקראים באנגלית, מיהרו לעבור למכנסיים רחבים ורפויים יותר.

זה הגיע למצב כזה שעובריות בנות 27 התחילו להרגיש זקנות. "הי, זומרים", ראיתי איזו דוגמנית אומרת בטיקטוק, "אתם לא תעשו לי משבר רבע החיים עכשיו". זה לא עזר לה. חשבתי לעצמי שאיזה כיף שהם מתנפלים על המילניאלז, אחרי כל מה שהם העבירו אותי, כולל לקרוא לי פייק־פמיניסטית בחשיבות עצמית של מינימום סימון דה בובואר מרעננה.

"עכשיו זה רק מאם ג'ינס או מכנסיים מתרחבים", הסביר 'הניו יורק טיימס', "או בוט־קאט, גזרה ישרה שנגמרת בקו המגפיים". קראתי את זה ועצב לא מוסבר השתלט עליי. הזריקה הקולקטיבית של הסקיני לפח הרגישה לי כאילו זורקים לפח את נעוריי.

אני אפילו לא עד כדי כך אוהבת אותם, צריך תחת מצטיין בשביל ללבוש אותם כמו שצריך, והתחת שלי אפילו לא היה מגיע למקום שלישי בתחרות הדלועים המקומית של איזה יריד כפרי בבלפסט. ועדיין, לסקיני היו יתרונות. הם התחילו באמצע שנות האלפיים, כשדוגמנית־העל קייט מוס התחילה ללבוש אותם לכל מקום. היה בזה היגיון, האישה הגרומה והלוהטת הזו שקלה כמו שקית גרעיני צ'יה במעדנייה טבעונית. רזון נחשב אז לגביע, להישג. נשים היו מתחרות זו בזו בדממה מי נראית יותר רזה כשנפגשות ברחוב. אני בעצמי לקחתי חלק במקצה האולימפי הזה. "לא משנה שאת לא יפה קלאסית", הייתי אומרת לעצמי מול המראה, "לפחות את רזה". תמיד־תמיד, גם בימים הכי שמנים שלך, ידעת שיש לך איזה זוג סקיני שיקנה לך צללית שדופה.

את הזוג הראשון שלי רכשתי בזארה. אני זוכרת אפילו למה קניתי אותו, נסעתי למלון בוטיק עם בעלי ורציתי להמם אותו. זוכרת גם איך זה הצליח, עד שהוא ניסה להוריד ממני את השפופרת ההדוקה ונתקל בבעיה. הקרסוליים שלי פשוט סירבו לצאת מהחור של הרגליים. זה לא היה כל כך סקסי, לשכב על השטיח מפרפרת כמו ג'וק עם הרגליים למעלה. לא שזה מנע ממני לרכוש עוד ועוד סקיני.

המומחים אומרים שמותו הסופי של הסקיני אחרי שנים של אזהרות, קשור לאופנת פוסט־הקורונה. אחרי שהתרגלנו לטרנינגים, הם אומרים, לא היה מצב שנחזור לג'ינסים מעיקים. כמובן שזה שקר גמור, אם כבר, אז קשה בהרבה להיכנס לג'ינסים שאופנתיים עכשיו. במיוחד למאם ג'ינס, שזה ג'ינס רחב בירכיים אבל עם מותניים ממש צרים וגבוהים, מה שאומר שאת לא יכולה לשבת בבית קפה בלי שהתוספתן שלך יימלט מכלאו וישתרבב חופשי משני הצדדים. לדעתי דווקא החזרה של ג'ינס האמא היא סוג של לעג בין־דורי. רק נשים שהן לא אמהות נראות טוב איתו. זה סוג של מלכוד 22 אופנתי.

המומחים מזכירים דמויות מופת כמו בילי אייליש וגם נגה ארז שלנו. איך כוכבות הפופ הנחשבות האלו לובשות חליפות שגדולות עליהן כמרד כנגד דימוי גוף. רק שעם כל הכבוד ליוטיוב, עוד לא ראיתי בת 16 אחת שמסתובבת לה לאור יום בחליפת קונסטליישן של אמנית מיצג. הן רוצות להיות סקסיות, אולי אפילו יותר ממה שאנחנו רצינו בגילן.

הסקיני גמור, וזה לא אמור להזיז לי. אני משנת ייצור כל כך פרה־היסטורית שאפילו אם אשכור את הסטייליסטית האישית של קנדל ג’נר אני עדיין איראה לזומרים כמו מנהלת השיווק של תיאטרון היידיש והשפיל. אם הייתה לי טיפת כבוד עצמי הייתי ממשיכה ללבוש מה שבא לי כמו שכתבה בלוגרית אופנה בריטית בת 36, "מצטערת, ילדים, אבל אני מתה על הסקיני המחמיא שלי ותצטרכו להוציא אותו מידיי הקרות והמתות". ועדיין, התחלתי ללבוש מכנסי ליווייס רחבים שבכל הכנות לא מחמיאים לי בשום דרך. כל כך לא מחמיאים שלפני כמה שבועות נתקלתי בחברה ברחוב והיא אמרה בחביבות "סגר, הא? גם אני העליתי חמישה קילו לפחות".

אבל לפני כמה ימים, דווקא מאיה אמרה לי משהו ששימח אותי. שאלתי אותה אם לקנות לה טייטס שחורים לתיכון. "די אמא", היא אמרה, "זה מגוחך וגורם לאנשים להיראות כאילו שיש להם שני מקלות במקום רגליים. את לא יודעת שהיום כולן רוצות גוף האוורגלאס?" "גוף מה?" שאלתי. "שעון חול" היא אמרה. בגוגל גיליתי שגזרת שעון חול היא משהו בהחלט, איך אומרים הצעירים, טרנדינג. ציצי, מותניים, תחת, כמו של מרילין מונרו. גוף כמו של נערת פין אפ עסיסית. למהפך המופלא הזה יש להגיד תודה לקים קרדישאן, שבמו ידיה הצליחה לשנות את תפיסת היופי העולמית. הטרנד הזה הוא חלק גדול מסופו של הסקיני. כבר לא צריך להיראות כמו מקלון סלרי במכנסיים ששואבים את כל האומפפ שלך לתוך לייקרה וגורמים לך להיראות כמו נואל גלאגר. רצוי ללבוש חולצת בטן קטנטנה שתדגיש מותניים, מכנסיים רחבים שייתנו כבוד לשפע, לשעון החול הזה שיש רק לנשים.

"אני זורקת את כל הסקיני", אני שואגת לחלל הבית ואף אחת לא עונה לי. " את הכל", אני אומרת, "הזדמנות אחרונה לפני הפח". אני יורדת לפחים, מניחה את כל האוסף על המדרכה. שני השחורים הכי מחמיאים, הכחול שתמיד הביא לי מזל בדייטים, אפילו את הצ'יפ מאנדיי, מה שמזכיר לי שהחברה הזו, שהייתה ידועה בסקיני המעולים שלה, פשטה את הרגל. "ביי ביי", אני חושבת, "נוחו בשלום ליד האקסים הגרועים". אולי מחר אני ארגיש טיפה פחות מוחלשת ליד מאיה. "אז היא נגעלת ממני, אז מה", אני אומרת לרן, "יעבור לה. כמו הג'ינס".