נפתלי בנט חצה את הרוביקון: הוא עשה את הבחירה שלו. הדרמה הפוליטית, נכון לסוף השבוע הזה, לא מתרחשת בין בנט לנתניהו אלא בין בנט ללפיד. ליתר דיוק, בין בנט, סער ולפיד. לבנט אצה הדרך: הוא רוצה לסגור ממשלה עם לפיד בארבעת הימים הקרובים. ללפיד היא אצה פחות. הוא מבקש לחכות עד לרגע שבו ימנה אותו הנשיא למרכיב הממשלה. מי היה מאמין ש־12 יום לפני פקיעת המנדט שלו יירד נתניהו אל שולי המגרש; מי היה מאמין שבנט יהיה הגורם המאיץ ולפיד הגורם המעכב. משחק חדש, מרתק, משחקים הנערים לפנינו.
המתח בין השניים גדול. עם זאת, בינתיים הם שומרים בקפדנות זה על כבודו של זה. הם יודעים שהאמון ההדדי הוא הנכס העיקרי שלהם, המלט שיחזיק אותם יחד לאחר שיפוג קסם ההוצאה של נתניהו מבלפור. ללא אמון, הממשלה שיקימו, אם יקימו, תתפרק תוך חודשים.
בנט טוען שהמשא ומתן שניהל עם נתניהו הסתיים בהסכם. נתניהו הציע לו ממשלה רוטציונית שבה יכהן כשר הביטחון וכראש הממשלה החליפי. שלוש שנים ראשונות יכהן נתניהו; בנט יקבל את השנה הרביעית. גם מינוי השרים סוכם. בנט, למוד ניסיון מההסכם שחתם גנץ, לא האמין לנתניהו שיקיים את הרוטציה. הפרט הזה חשוב רק בהשלכות שלו על גרסת נתניהו: האם מי שעומד בראש מפלגה בת שבעה מנדטים ראוי או לא ראוי לדעתו לכהן כראש ממשלה. לבנט הוא אמר כן; היום הוא אומר ההפך.
את הוויתור הגדול, הראשוני, עשה לפיד לבנט: הוא הציע לו ממשלה רוטציונית שבה בנט יכהן ראשון כראש ממשלה. לפיד חשב שיקפוץ על המציאה, אבל בנט רצה עוד. הוא דיבר על ממשלה פריטטית שבה יש לראש הממשלה קול נוסף, מכריע.
הדרישה הזאת נמחקה. בנט מדבר עכשיו על ממשלה שוויונית: 13 המנדטים שלו ושל סער יהיו שווי כוח ל־45 המנדטים של ממליצי לפיד. אם סופרים את הח"כים בקואליציה, חוסר האיזון ברור. אבל, טען בנט, הוא משקף את האיזון בכנסת כולה ובציבור הבוחרים. זה טיבה של ממשלת אחדות.
הוא לא דרש שוויון במספר השרים בממשלה, אבל דרש שוויון בקבינט. צריך להתחשב במצבו המיוחד של גדעון סער: יש לו שישה מנדטים וארבעה פיות להאכיל – סער עצמו, יפעת שאשא־ביטון, זאב אלקין ויועז הנדל.
בשיחות בין הלל קוברינסקי, נציגו של לפיד, לאלקין והנדל, קוברינסקי הזכיר להם שבמצע יש עתיד יש התחייבות לממשלה בת 18 שרים, לא יותר. השניים קפצו לשמיים. הם מתייצבים מול בוחריהם, מול הבטחות שנתנו, מול גידופים ואיומים, ולפיד ושליחו מתעסקים בסעיפים במצע. לפיד סירב להתרגש: הוא סבר שהלחץ, ההתרגשות, הם בסך הכל כלים במשא ומתן. הם רוצים עוד ג'ובים לחבר'ה.
אבל קצב ההתקדמות התגלה כבעיה העיקרית. אלקין והנדל התפוצצו כשקוברינסקי הזכיר להם שהוא טס לארצות־הברית בענייני עסקיו. על הטיסה הודיע להם מראש. השיחות בדרג שלהם ייפסקו לארבעה ימים.
בסוגיית הקצב בנט וסער מדברים בקול אחד. בנט מרגיש שעשה את המהלך הגדול שלו. עכשיו הוא מוכן להתייצב יחד עם לפיד בבית הנשיא, ביום ה־29, ולהודיע: יש לנו ממשלה, הסכמים קואליציוניים, חלוקת תפקידים, מלא־מלא, לקבל את ברכתו ולהתייצב להצבעה בכנסת.
אם לא אז לא, אומר בנט. אני אתמוך בחוק לבחירה ישירה, נלך לבחירות חמישיות ונקבל את ביבי לעשר שנים, על סטרואידים.
כל אחד מהשניים, לפיד ובנט, מאמין בכנות כוונותיו של האחר: שניהם רוצים ממשלה לארבע שנים וחצי. בנט למד משרון שבפוליטיקה מוטב להאכיל לשובע את כולם: פוליטיקאים אומללים נוטים לקדוח חור בספינה. אם משמעות הדבר היא להגדיל את הממשלה בעוד שר, ימונה עוד שר.
הוא מבין שהממשלה שיעמוד בראשה לא תספח חלקים מיהודה ושומרון: גם נתניהו לא סיפח. היא תתמקד בכלכלה ובתשתיות; באיראן; בבית הדין בהאג. נושאים של דת ומדינה יוכרעו ברוח רבני צהר. ליברמן יצטרך להתאפק בהתבטאויות שלו, גם מרצ. תישמר האופציה להרחבת הממשלה, לצירוף אפשרי של חלק מהליכוד, אולי גם החרדים. אידיליה לא תהיה. התחשבות הדדית אולי כן.
הפרשה שעומדת לפניו היא המשחן של ברק: באוגוסט 1999 חברת החשמל ביקשה להעביר טורבינה ענקית בכבישים הבין־עירוניים בשבת. ראש הממשלה ברק אישר, והחרדים איימו למוטט את הממשלה. הוא לא ייתן לשום משחן למוטט לו את הממשלה.
לפיד אומר לבנט, נפתלי, לפניך יש שתי אפשרויות. אתה יכול להגיד לציבור שלך, הבאתי לכם עוד ועוד הישגים. האמן לי, הם לא ישבעו לעולם; או שאתה אומר להם, אני האיש ששינה את הפוליטיקה הישראלית. הגשמתי חלום. תחליט.
יש כמובן נקודה נוספת: אם השניים יסגרו הסכם בטרם עת, יוכל נתניהו לשלוף הצעה משלו, נניח, ראש ממשלה מהליכוד. הוא יעמיד את בנט ואת סער בדילמה קשה.
המשיח מתדפק בדלת, אומר בנט. זה לא הזמן לבדוק את השיניים שלו; לפיד אומר בערך אותו דבר, בהבדל של עשרה ימים. זה לא פער שלא ניתן לגשר עליו.
כדור אחד בקנה
אינני יודע אם הפיצוץ במתקן האיראני בנתנז בוצע בידי ישראל, אבל אם מה שהאיראנים מייחסים לישראל נכון, ההחלטה הייתה בלתי חוקית בעליל. על פי החוק, זאת החלטה שמחייבת דיון מסודר בקבינט. ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי לא יכולים לסגור החלטה כזאת ביניהם, גם אם היכולת שלהם לסגור החלטה ביניהם היא עניין נדיר, כמעט נס.
במקרה הזה לא מדובר רק בעניין פורמלי, משפטי. לפחות שר בכיר אחד סבר שאם הייתה החלטה כזאת, היא הייתה שגויה. שתי נקודות הטרידו אותו. הראשונה, היה לישראל, לפי הדיווחים מאיראן, נשק אסטרטגי, פצצה מתקתקת, שישב בלב הפרויקט האיראני במשך שנה וחצי. בנשק כזה אפשר להשתמש רק פעם אחת. כשיש לך כדור אחד בקנה, אתה צריך לחשוב טוב־טוב מתי ואיך הוא יגרום לנזק מרבי.
הנקודה השנייה היא העיתוי. אם נתניהו וגנץ התכוונו לבלום את המגמה המסתמנת בשיחות בווינה, הם השיגו את ההפך: איראן הודיעה שהיא מעלה את רמת ההעשרה ל־60 אחוז, על סף הרמה הצבאית. היא התכוונה לעשות זאת בכל מקרה, אבל ישראל סיפקה לה תירוץ נוח. הפעולות הצבאיות שיוחסו לישראל, במתקן בנתנז ובחבלות בספינות איראניות בלב ים, רק דירבנו את האמריקאים למהר ולהשיג הסכם, ויהי מה. שר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין דרש מישראל התחייבות, שהתקיפות בים ייפסקו. נתניהו נאלץ לציית.
הוא גם נאלץ לזמן מחדש את הקבינט הביטחוני, כנדרש בחוק. מירי רגב ויואב גלנט יעשו רוטציה ביניהם, שבועיים־שבועיים: נתניהו לא מסוגל, במצבו הנוכחי, לומר להם לא.
המדיניות הישראלית כלפי איראן נעה בין הצלחות מבצעיות מרשימות, של המוסד ושל צה"ל, לכישלון מוחלט בצד האסטרטגי. נתניהו דחף את טראמפ לפרישה מהסכם הגרעין ולהחרפת הסנקציות. או שהאיראנים ייכנעו ויגיעו להסכם משופר; או שיידרדרו לעימות צבאי; או שהמשטר יתחלף. אף אחת מהמטרות לא הושגה. האיראנים עמדו במצור, הצליחו להבריח נפט החוצה, והיום נהנים מהכפלת מחירי הנפט. הם נכנסו לשיחות בעמדת יתרון. הם יודעים שמולם עומד צוות אמריקאי שלהוט – להוט מדי – להגיע להסכם. טראמפ הרתיע אותם. חיסול סולימאני גרם להם להיזהר. ביידן מרתיע אותם פחות.
אין סיבה למהר, אמרו הישראלים לעמיתיהם במחלקת המדינה. הפצצה עדיין לא בפתח. האמריקאים לא שעו לעצה. בשבוע הבא ייצאו הרמטכ"ל וראש המוסד בראש משלחת לשיחות בוושינגטון. המטרה תהיה ליישר קו לקראת היום שאחרי ההסכם. להחלטה על יציאת המשלחת קדמה דרמה.
נתניהו זימן דיון רב־משתתפים על ממשל ביידן והסוגיה האיראנית. ראש המל"ל מאיר בן שבת הציג בדיון עמדה נחרצת: אין טעם לדבר עם האמריקאים. הם נחושים להגיע להסכם. שר החוץ אשכנזי הציג עמדה הפוכה: במקום להתעמת עם הממשל, לדבר איתו. אפשר לייצר הבנות, להגיע לערבויות, לביטחונות. אם לא נוכל להשפיע על ההסכם עם איראן, אולי נגיע להסכם צד עם הממשל האמריקאי. למשתתפים היה ברור שבן שבת מייצג את עמדת ראש הממשלה. אף על פי כן, רובם אימצו את גישת משרד החוץ. כך נולדה המשלחת.
הציפיות לא גבוהות. ההערכה הישראלית, נכון לעכשיו, היא שהסכם יושג. בסך הכל, הוא יחזיר את הגלגל לאחור. הדרישות לא יחוזקו, ומשך הזמן לא יוארך. ספק גדול אם הפיקוח על ביצוע ההסכם ישופר: הישראלים קיוו שיוסכם על פיקוח בכל מקום ובכל זמן. זה לא יקרה. הצדדים יתחייבו לציות להסכם תמורת ציות. יש שלוש משפחות של סנקציות שהטילו האמריקאים: אלה שקשורות ישירות בהסכם, אלה שלא קשורות, ואלה שניתנות לפרשנות. הוויכוח ניטש על הסנקציות שבתווך.
הגורם היחיד שעשוי למלא את המשאלה הישראלית ולהביא לדחייה זמנית לפחות של ההסכם, הוא האייתוללה חמינאי. ספק אם המנהיג העליון ירצה לתת לנשיא רוחאני, שנתפס כפרגמטיסט, מתנה בדמות ביטול הסנקציות ערב הבחירות באיראן.
ההנחיות מהבית הלבן לצוות המשא ומתן אומרות, בתמצית, הנשיא מבקש להתרכז בנושאים אחרים על סדר היום, בעיקר בנושאי פנים. עשו הסכם ושחררו אותו מכאב הראש האיראני. ביידן אמור לדבר היום בזום עם נתניהו, במסגרת ועידה בינלאומית על בעיית האקלים. זאת תהיה שיחה חמה, ידידותית, בלתי מחייבת. ביידן איננו אובמה ואיננו טראמפ. אין לו כרגע זמן לריב איתנו ואין לו זמן להתחבק. הוא מאוד עסוק.
תלונות יפואיות
בתום האיפטאר, סעודת הערב ששוברת את צום הרמדאן, יוצאים תושבי שכונת עג'מי ביפו מהבתים שבהם התארחו. הידיים נושאות סירים שהתרוקנו, קערות שהכילו את תבשילי החג, ממש כמו אצל יהודים בתום סדר פסח. נדמה שכולם יוצאים לדרך בבת אחת: ברחוב דונולו הרופא נוצר פתאום פקק. על חזיתות הבתים, חלקם בתי פאר מיפו של תקופת המנדט הבריטי, תלו הדיירים מרבדים של נורות צבעוניות, ירוקות, אדומות, כחולות, צהובות. האורות נשפכים כלפי מטה, כמו בקריסמס בעיירה אמריקאית. לא פחות משהם מלמדים על דתיותם של התושבים, הם מהווים הפגנת נוכחות. אנחנו כאן ואין לנו שום כוונה ללכת.
הבית בדונולו 30 חשוך. ליד הבית הזה הכו שני צעירים ערבים את הרב אליהו מאלי, ראש ישיבת שירת משה שפועלת ביפו. מאלי הגיע אל המגרש הריק שצמוד לבית בניסיון לקדם עסקת נדל"ן. הצעירים ייחסו לו כוונות אחרות. התמונות קשות, מקוממות; המעשה ראוי לעונש, בכפוף לחוק. בזירה הציבורית קיבל האירוע חיים משלו: זעקות שבר על התפרצות אנטישמית בלב המדינה היהודית; הפגנת מתנחלים והפגנת ערבים שמידרדרות לאלימות; כתבות נוטפות דבש, צדקניות, על הרב שוחר הנדל"ן, פלורנס נייטינגייל של יפו.
בגוש דן מתגוררים כשני מיליון יהודים. בתל־אביב–יפו לבדה, כחצי מיליון. בתוך המאסה הענקית הזאת חיים 20 אלף ערבים, כ־5,000 מהם בעג'מי ובג'בליה, שתי השכונות הצמודות שמדביקות את תל־אביב לבת־ים. זרם גדול של עולים חדשים הציף את האזור בשנות העלייה ההמונית, שנות ה־50. גבעת עלייה, כך קראו אז לשכונה. יפו היא עיר של מהגרים, יהודים וערבים.
אנטישמיות יש באירופה ויש באמריקה. מדינת ישראל קמה כדי לשחרר את היהודים אחת ולתמיד מהצל המעיק הזה, מהרדיפה, מהקורבנוּת. אנחנו הרוב: אנחנו השמים ואנחנו האנטישמים. אנחנו לא קורבן של אף אחד – בוודאי לא ביפו.
שני בחורים, אחים, יצאו מהבית היפה של הדוד שלהם, בדונולו 16. אביהם הצטרף אחר כך. הראשון עובד עם גדעון דמתי, החלוץ האגדי של קבוצת שמשון, השני עובד במסעדה ברחוב יפת הסמוך. האב עובד בנגרייה ביפו. "קנינו את הבית שלנו מעמידר בשלושה מיליון", אמר אחד מהם. הוא הסתכל בחמדה אל הבית ממול, ששופץ ושודרג. "עוד חמש שנים הבתים יעלו פה חמישה מיליון, עשרה מיליון, 20 מיליון".
"לתת מכות זה לא בסדר", אמר אחיו. "אבל מה אתה היית עושה אם אני הייתי בא אליך הביתה בלי לבקש רשות? לפני שנכנסים לא דופקים על הדלת?"
"אני מכיר את הרב מאלי", אמר האב בשקט. "הוא גר על ידנו. הוא מתנהג בסדר, דווקא. היו שני לילות של הפגנות ונגמר".
איחלתי להם חג שמח.
"בעזרת השם", אמר האח הצעיר.
מרכז החיים
יפו עוברת בשנים האחרונות תהליך מואץ של ג'נטריפיקציה: אוכלוסייה מבוססת נכנסת; אוכלוסייה ענייה יוצאת, בעיקר ערבים. סדרה דוקומנטרית שמשודרת בהוט 8 מתארת את התהליך לפרטיו. עבד אבו־שחאדה, 32, חבר מועצת עיריית תל־אביב, נציג הרשימה המקומית יאפא, מנסה לעצור את המגמה.
אתה נלחם נגד כוחות השוק, אמרתי לו.
"נכון שיש כוחות שוק", אמר, "אבל אי־אפשר להתעלם מהמדיניות. בעג'מי יש קהילה, מסגדים, כנסיות, בתי ספר. היא מרכז החיים של כל הערבים ביפו. המדיניות מפוררת את הקהילה.
"היהודים רבים ביניהם: מצד אחד יהודים חילונים, עשירים, באים לעג'מי בשביל השקט והים; הם מעלים את המחירים ודופקים את הגרעין התורני שבא לעג'מי בשביל להתנחל. הם מתעלמים מאיתנו, למרות שאנחנו צד בסיפור הזה.
"יש 2,200 נכסי נפקדים ביפו שמנוהלים על ידי עמידר. כולם מאוכלסים בדיירים מוגנים. עמידר רוצה להוציא את הנכסים למכירה. יש מעמד בינוני ערבי שמוכן לקנות. עמידר לא תמיד מוכנה למכור. ויש עניים שלא מסוגלים לקנות. עמידר מוציאה את הדירות לשוק החופשי ומטילה על היזם להיות האיש הרע, לבצע את הפינוי".
מה מטריד אותך ברב מאלי, שאלתי.
"מאלי הגיע מעטרת כוהנים, העמותה שמתנחלת בעיר העתיקה בירושלים. הוא והאנשים שלו עובדים בצורה מאוד מסודרת, קונים נכסים, קובעים עובדות בשטח. הכוח שלהם בא מהחלטות פוליטיות ומתקציבי מדינה. הם חותרים לטיהור אתני של יפו. לא יכול להיות שהעירייה תעמוד מהצד, שלא תביע עמדה".
יש, אמרתי, יהודים שגרים ביפו ולא קשורים לגרעין התורני. הם מדברים על התנכלויות.
"היהודים רוצים ביטחון רק בשביל היהודים", אמר. "יש כאן בעיה חמורה של פשיעה. ארבעה־חמישה ערבים נרצחים בידי ערבים כל שנה. המשטרה לא קיימת".
מה אתה מציע, שאלתי.
"לפתח אזורי מסחר בבעלות ערבית בתוך יפו העתיקה", אמר. "לתת לערבים עסקים בנמל. יהודים נוסעים ליפו בגלל החוויה השונה. הם רוצים לאכול חומוס ביפו, חומוס אותנטי. כשמוציאים את האוכלוסייה, מוציאים את הנשמה". ¿
nahumb@yedioth.co.il
