עדויות מתוך אגף הסירוב

הרגע שבו הבינה ירדנה (שם בדוי) כי היא אינה מסוגלת להמשיך יותר לעבוד באגף השיקום של משרד הביטחון היה באחד מימי הזיכרון.

"היו שם הרבה דברים שלא אהבתי ושהרגשתי איתם לא בנוח", היא מספרת. "לא היה אירוע אחד ספציפי שאני יכולה להגיד שבגללו עזבתי את משרד הביטחון. זה התבשל אצלי הרבה הזמן. אבל יש נקודה אחת שלא אשכח בחיים.

"זה היה בזמן הטקס שאני הולכת אליו כל שנה. אני עומדת עם כולם בצפירה, כולם מתייחדים עם זכר הנופלים, וכל מה שעובר לי בראש אלה המקרים ה'בעייתיים' שלא היו צריכים לקבל הכרה כנכי צה"ל - ולמרות זאת קיבלו. תפסתי את עצמי ואמרתי: 'אם הגעתי למצב שביום הזיכרון זה מה שעובר לי בראש – אני לא בצד הנכון. לא בשביל זה הגעתי למשרד הביטחון".

התובנה הזאת הביאה את ירדנה לסיים את עבודתה באגף השיקום ולעבור לצד השני (אם בכלל אמורים להיות כאן שני צדדים) - לסייע לנכי צה"ל להילחם על זכויותיהם.

ראש אגף השיקום הקודם חזי משיטה

"אנשי אגף השיקום עושים את העבודה שלהם, אבל אני מרגישה שעם השנים הם איבדו את המצפן", אומרת ירדנה. "אם המשימה כרגע היא לחסוך כסף – זה מה שעושים. הם תופסים את עצמם כשומרי תקציב המדינה. הכוח שנמצא בידיים שלהם מאוד גדול, ובמקרים רבים היחס לנכים הוא כאילו שאנחנו עושים להם טובה. זה צריך להיות הפוך: עובדי אגף השיקום נמצאים שם בשביל הנכים ובשביל המשפחות השכולות, ולא להפך. יש פה אובדן של הכיוון".

יום אחד, אחרי שכבר עזבה את משרד הביטחון והחלה לסייע לנכי צה"ל במיצוי זכויותיהם, הגיעה ירדנה לפגישה עם אחד הרופאים באגף השיקום. היא סיפרה לו על מצבו של נכה צה"ל מאחת המלחמות, קטוע שתי גפיים, שסובל מקשיים רבים בחיי היומיום. "'הנכה הזה? את יודעת כמה כסף הוא עולה לי?' ענה לי הרופא, שהיה חדש יחסית באגף. באלה המילים. אם זה מה שהוא הצליח להפנים בחודשים הספורים שלו בתפקיד – זה משקף את הלך הרוח. לא האמנתי למשמע אוזניי".

כולנו משלמים שכר טרחה

ד"ר עדו כץ, לשעבר הרופא הראשי של אגף השיקום, יודע בדיוק על מה ירדנה מדברת. הוא בעצמו נכה צה"ל ממלחמת לבנון הראשונה, קטוע רגל מעל הברך. "אני מכיר את המערכת גם כנכה שהתעמרו בו, למרות שהייתי הרופא הראשי, וגם כמי שעבד במערכת", הוא אומר. "הבעיה היא לא בחוקים. החוקים הם בסדר גמור. הבעיה היא במערכת. בפרשנות הצינית שנותנים לחוקים".

איתמר גרף

"כשנפצעתי ב־1982, הגישה של אגף השיקום הייתה של עזרה בלב פתוח ונפש חפצה ולא ביד קמוצה, כמו שהגדיר זאת שופט העליון מישאל חשין ז"ל באחד מפסקי הדין היפים שלו. אבל לאורך השנים הגישה הפכה לכלכלית־צינית ואת התוצאות הטרגיות אנחנו רואים עכשיו. העובדה היא שמי שיש לו משאבים, בעיקר משאבים נפשיים, כדי להגיע למשפט מול משרד הביטחון, זוכה. ברוב המקרים משרד הביטחון מפסיד במאבקים האלה. אך לאחרים, בעיקר פגועי הנפש, אין את הכוחות להגיע לבית המשפט, ואז אנחנו רואים טרגדיות כמו של איציק סעידיאן. אגב, שכר הטרחה במקרה של ערעורים שנדחים מושת על אגף השיקום, ומדובר על מאות־אלפי שקלים בשנה. אם היו משקיעים את הסכום בנכי צה"ל, הכל היה נראה אחרת".

בין חיילי צה"ל לבין המדינה אמור להיות חוזה בלתי כתוב: הם מסכנים את חייהם ואת שלמות גופם כדי לשמור על המדינה ועל אזרחיה, ואם חלילה יקרה להם משהו – המדינה תדאג להם. "פעם זה היה ככה. היום זה הרבה פחות", אומר ד"ר כץ. "זה לא שהם לא מקבלים כלום, אבל הם בטח לא מקבלים בגישה של לב פתוח ונפש חפצה. אפילו אני, כרופא הראשי של אגף השיקום, נאלצתי להגיש תביעה נגד המשרד כדי לקבל את התותבת שאני זקוק לה. בפסק הדין כתבה השופטת ששיקול הדעת שלהם חורג ממתחם הסבירות". לדבריו, "יש התערבות בוטה של פקידים באגף שיקום, בעיקר יועצים משפטיים ואנשי כספים, בהחלטות מקצועיות ורפואיות שעולות כסף. כולל ראש האגף. למשל, כשאישרתי ליווי לנכה קשה מאוד ומזדקן שתש כוחו, זימנו אותי לשיחת נזיפה באגף משאבי אנוש של משרד הביטחון. בסוף לא ננזפתי, אבל זו האווירה".

בשנת 2012 גיבש ד"ר כץ תוכנית להתמודדות עם ההזדקנות של נכי צה"ל, רובם ממלחמות ששת הימים, ההתשה, יום כיפור ולבנון הראשונה. "כולם כבר היו בני יותר מ־60 ותוחלת החיים כל הזמן עולה. אגף השיקום צריך להיערך לזה. עשיתי עבודה מאוד מעמיקה עם חמישה מומחים – וכמובן שהיא לא יושמה, כי היא עולה כסף". רק עכשיו התוכנית יוצאת לפועל.

כמה מהמקרים שבהם נתקל פשוט מקוממים ובלתי נתפסים. "למשל, נכה צעיר קשה ביותר, שבין היתר איבד עין, הקיא בשירותים והעין התותבת נפלה לאסלה. הם פנו לאגף השיקום במכתב קורע לב וקיבלו תשובה שהפז"ם להחלפת תותבת עין זה חמש שנים. זה מקומם בצורה לא רגילה. מדובר באדם צעיר עם פוסט־טראומה שלא יוצא מהבית ולא מוכן לשים רטייה. הוא מדוכא. ארגון נכי צה"ל התערב ואני מאמין שבסופו של דבר זה הסתדר, אבל אלה התשובות שהנכים מקבלים".

ד"ר עדו כץ | צילום: אביגיל עוזי

מקרה אחר שבו נתקל הוא של קצין קרבי שנקטעה לו הרגל מעל הברך, וחזר לשרת בתפקיד שטח. "הוא ביקש לקבל תותבת מחוזקת ואטומה למים, שהתאימו בזמנו לחיילים אמריקאים, שחוזרים לשרת באפגניסטן ובעיראק. התשובה הראשונה הייתה שזה עולה פי אחד וחצי מהתותבת שהוא אמור לקבל. בסופו של דבר אישרו לו, אבל הוציאו לו את הנשמה עד שהוא קיבל".

בעיה נוספת שעליה הוא מצביע היא חוסר יעילות משווע. "אגף השיקום עובד בשיטות של המילניום השני ולא השלישי. הכל בפקס, ואז הפקס לא מגיע עשר פעמים, וחלק מהאנשים מרימים ידיים. אנשים מצפים שיהיה מענה נגיש, אפקטיבי ונהיר. שיענו להם מהר. יש נכים שמחכים חודשים כדי לקבל תשובה. אני מדבר על מקרים עכשוויים. פרשתי לפני שלוש שנים מאגף השיקום, אבל אנשים עדיין מתקשרים אליי ומבקשים עזרה. בוועדות הרפואיות יש דברים מקוממים, למשל: בודקים אם אדם שהגיש תביעה הפריע לגננת כשהוא היה ילד. אם אתם רוצים תבדקו לפני שהוא מתגייס. או שלא תשלחו אותו לקרבי".

מה הרגשת כששמעת שאיציק סעידיאן הצית את עצמו?

"זה צעד קיצוני של אדם שהגיע לייאוש טוטאלי, לחוסר אונים מול המערכת, שלא רואה שום תקווה. לשרוף את עצמך זה באמת נורא. מאוד מצער שרק בעקבות זה מתעוררים, ואני מאוד מקווה שבאמת יתעוררו ויעשו משהו לפני שיהיה אירוע תקשורתי דרמטי אחר וישכחו מזה. עכשיו הפוליטיקאים מצטלמים ומבטיחים הבטחות. אתם, התקשורת, צריכים לעקוב, ואם זה לא מתקיים, תתריעו בשער".

"דוגמאות מקוממות יש בלי סוף. הבעיה היא בעיה מערכתית עקרונית. משרד הביטחון, מנכ"ל המשרד ושר הביטחון צריכים לקבל החלטה שהם מטפלים בנכי צה"ל בלב פתוח ובנפש חפצה ולא לחסוך כסף. אם צריך יותר תקציב, שידרשו יותר תקציב מהממשלה. אבל הגישה של היום מתחילה מלמעלה – וצריכה להיות מחאה ציבורית מאוד גדולה, לא רק של נכי צה"ל אלא של כולם, כי בסופו של דבר זה הצבא של כולנו. אם המדינה רוצה שאנשים ייצאו לשדה הקרב ויילחמו – חייבים לשנות את הגישה הזאת".

אפקט אלי חוף

והגישה הזאת, כפי שחשה ירדנה במהלך עבודתה באגף השיקום, היא ש"אנחנו כאן כדי לשמור על תקציב המדינה". אבל זה רק חלק מהתמונה. "חלק מהקושי הוא בגלל כללים ותקנות שמשרד הביטחון שם על עצמו באחת מנקודות השבר הגדולות, שכמעט שלא מדברים עליה".

"בעקבות המקרה שלו", אומרת ירדנה, "ניסחו מחדש את כל ההוראות, כי רצו למנוע מצב שבו לאדם אחד יש כל כך הרבה כוח ביד. מרגע זה כל בקשה צריכה לעבור אינספור תחנות. למשל, הכניסו אנשי כספים וחשבים לתהליך האישור. נוצר מצב שבו רופא שרוצה לאשר בקשה, צריך להסביר לאיש הכספים את עמדתו, ואם איש הכספים חושב שלא צריך לאשר – הוא לא יאשר. כעובדת לשעבר אני יכולה לומר שזה היה שינוי מאוד דרמטי בתפיסת העבודה באגף השיקום".

לימים פגשה ירדנה את האנשים מהצד השני – אותם הנכים שמייחלים להכרה ולסיוע. "הייתי כל כך מזועזעת, שיום אחד באתי לקולגה ושאלתי אותה אם הייתי שנים עיוורת או שהדברים באמת השתנו לרעה. היא אמרה – הדברים השתנו לרעה. אנשים מקבלים 'שכר עידוד' לפי כמות הניירות שעובד מעביר מצד לצד. אתה אומר לנכה שהנושא הועבר לטיפול – ובעצם כל מה שעשית זה שהעברת נייר – והנה יש לך שכר עידוד על עמידה ביעדים. זה תמריץ להעברת ניירת, לא להתייעלות".

יש מי שמייחסים את ההתנהלות לעומס שמוטל על עובדי האגף. עובדת שיקום אחת, הם אומרים, צריכה לטפל בכ־1,500 נכים. במערכת מבינים כבר זמן רב שהיא צריכה לעבור רפורמה. בשנים האחרונות, אומרים גורמים באגף השיקום, הושקעו 80 מיליון שקל כדי לעשות מהפכת דיגיטציה באגף, לשפר את השירות על ידי הגדלת כוח אדם, לשנות חוקים ישנים, להפוך את תהליך ההכרה ליותר פשוט, לא מחטט, לא פוצע. אנושי, עם עובדי אגף שיש להם "רק 300 תיקים על השולחן במקום 1,500".

"עשו רפורמות כדי להפחית את העומס. האם זה שיפר את המצב? קדחת. ההרגשה היא שקובעים את הזכויות לפי עומס העבודה ומצבת כוח האדם. מדברים הרבה מאוד על תחלופת כוח אדם. אני חושבת שזה נחוץ. נוצרת קהות חושים עם הזמן. אני תפסתי את עצמי באותו טקס יום הזיכרון. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה, אז קמתי והלכתי".

כשהעובדת הסוציאלית צפרא דוויק, לשעבר מנהלת מחוז דן באגף השיקום, נקראה על ידי ארגון נכי צה"ל לשמש כיועצת – היא ביקשה לפגוש את הנכים הצעירים החדשים, נפגעי עופרת יצוקה. "המבצעים האלה לא דומים למלחמות שהדור שלי מכיר", היא אומרת. "הדור שלי נולד לתוך מלחמות. הוא לחם ביום כיפור, בששת הימים ובמלחמת ההתשה. את הילדים שלנו גידלנו אחרת. אמרנו שהלוואי שלא ילכו לצבא. חינכנו אותם על אינדיווידואליזם. לימדנו אותם להיות רכים ונחמדים. ואז הם הולכים להרוג מבלי להבין מה הם עושים. אין להם גם את החרדה הקיומית שהייתה לדור של יוצאי השואה. פתאום, מהמקום הבטוח והעוטף של אבא ואימא, הם חשופים לפחד מוות, נלחמים בשטח בנוי, חרדים שייפלו בשבי. הם לא עומדים בפער הזה.

"במפגש הזה הבנתי שאולי אנחנו חוטאים להם בזה שאנחנו לא יותר רכים ומתחשבים כלפיהם; שאסור לנו ממרום גילנו לשפוט את הילדים האלה באותן אמות מידה שאנחנו שופטים את עצמנו. זה לא הדור שלי שגדל על מלחמת העולם השנייה. שמעתי את הכאב שלהם, ואת התסכול שלהם ואת המשא הכבד שהם סוחבים על הגב ואת התחושה שלהם שהם לא תמיד מקבלים את המענים הנכונים, והרגשתי נורא אשמה.

"אבל צריך להבין", אומרת דוויק, "התמונה מורכבת והיא לא שחור ולבן. זה לא שכל עובדי אגף השיקום הם ערלי לב ואטומים וכל הנכים צודקים. לא כל הלומי הקרב הם מקשה אחת. המטרה של אגף השיקום היא לטפל באדם הנכה. טיפול זה לא תוכנית כבקשתך. אנחנו לא מקבלים גישה של תיתנו לי אחוזים מספיק גבוהים כדי שלא אצטרך לעבוד כל חיי".

דוויק מתארת את הקושי המשמעותי במתן אחוזי נכות ללוקים בפוסט־טראומה. "כשמדובר בבעיה נפשית, אתה צריך להסביר לוועדה מה קורה לך בפנים. איך זה שאתה כל כך שזוף וחזק ושרירי, אבל בלילות אתה צורח. אתה רואה את החברים שלך מתים, מריח את הדם והעשן ושומע את הפגזים בתוך הבית שלך. איך אפשר בכמה דקות לתמצת את כל סיפור חייך?"

והיא מעלה נקודה נוספת: "אם מישהו מקבל 25 אחוזי נכות, הוא יכול להתחיל בתהליך שיקום. אין סיבה לתת לו אחוזי נכות קבועים גבוהים – ולומר לו בעצם – אתה טוטאל לוס, כי הוא לא. אני לעולם לא ארים ידיים ולא אוותר - אלך עם נכה צעיר לאורך כל הדרך עד שנמצא לו שיקום שהולם את מגבלותיו, כישוריו, רצונותיו וחלומותיו".

מתקשים לחזור לשגרה

גורמים באגף השיקום מספרים כי מאז שאיציק סעידיאן הצית את עצמו, האווירה במסדרונות האגף קשה. העובדים מתקשים לחזור לשגרה ומרגישים שנקלעו לעין הסערה על לא עוול בכפם. "לא מגיע לנו מה שכותבים עלינו", אומרת בכירה לשעבר באגף השיקום. "בסך הכל יש שם אנשים פנטסטיים שעושים עבודת קודש במגבלות חוקי המדינה. החוקים נקבעים בכנסת ואנחנו צריכים לפעול לפיהם. זה שם המשחק. לא הוגן שככה יתנהגו אלינו. התקשורת מציגה הכל באור שלילי ולא בפעם ראשונה. אנחנו אנשי השטח יודעים את האמת. ועדות רפואיות, שהן חיצוניות לאגף השיקום, זה סיפור נפרד. אבל העובדים? הם נבחרים בפינצטה אחד־אחד".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "אנו מחבקים את משפחת סעידיאן בשעה קשה זו. משרד הביטחון מודע ומחויב לצורך ללמוד, לתקן ולשפר את תהליך ההכרה והטיפול בנכי צה"ל. החלטות ראשונות לביצוע יובאו לאישור הממשלה בתחילת השבוע הבא, לצד תהליכי שיפור מיידיים בעלות של עשרות מיליוני שקלים, שכבר החלו. בניגוד לנטען, מספר עובדי האגף קוצץ בשנים האחרונות למרות הגידול במספר נכי צה"ל. הקיצוץ כולו בוצע במטה ולא במחוזות השיקום.

"משרד הביטחון מעניק גיבוי מלא לעובדי אגף השיקום, שפועלים במסירות ובמקצועיות למען נכי צה"ל. 70 אחוז מנכי צה"ל השתקמו וחזרו למעגל החברה והעבודה בסיוע עובדי האגף. תקציב הסיוע לנכי צה"ל עולה בכל שנה ונאמד כיום בארבעה מיליארד שקלים. התקציב מנוצל במלואו ואף מעבר לכך ועובדי אגף השיקום פועלים ללא לאות כדי להעניק לזכאים את מלוא הזכויות וההטבות המגיעות להם לפי חוק. בשנים האחרונות בוצעו רפורמות ששיפרו מאוד את הטיפול בנכי צה"ל ובמשפחות השכולות לאורך השנים. עם זאת, משרד הביטחון מכיר בצורך להמשיך לשפר ולהתייעל". ¿

noam.barkan@gmail.com

irisklig@gmail.com

צילום: אלעד גרשגורן

"עכשיו הם נזכרו להתעניין בנו?"

ערן מי–רב, 44, נפצע במהלך פעילות מבצעית בגולני

ערן מי־רב הוא בן למשפחה לוחמת. אביו בן ה־70 נפצע ביום כיפור ואחיו קצין שנפצע גם הוא בצבא, ולמרות זאת עדיין עושה מילואים. "כן, חינכו אותנו לתת את הנשמה למען המדינה", הוא אומר. "אבל כשהמדינה צריכה להושיט לנו יד, כי נפצענו כחיילים בשירות פעיל, היא לא עושה זאת".

במסגרת עבודתו בבית הלוחם זה 22 שנה, מתוכן 15 שנה כמטפל ברפואה סינית, פוגש ערן נכי צה"ל רבים שנאבקים באגף השיקום. חלקם, הוא מספר, מרימים ידייים מראש. "פשוט מוותרים על הזכויות שלהם, רק כדי לא לעמוד בהשפלות של הוועדות. בעוד בדיקה אצל רופא. בעוד דרישה לגולל מחדש את סיפור הפציעה, לנבור שוב בפוסט־טראומה שאתה מנסה להשתחרר ממנה".

השנים הארוכות של חשיפה לעוולות, הותירו אותו פסימי. "אני די סקפטי לגבי האפשרות לרפא את החולי של המערכת הזו שאמורה לטפל בנכי צה"ל. נכים שמופקרים ומושפלים, סובלים מהתעמרות. למה זה צריך להתנהל כך? למה לא מבינים כמה קשה לי כאבא כשהבן שלי מבקש ממני שאשחק איתו כדורגל ואני נאלץ להסביר לו שלאבא כואבות הרגליים.

"המאבק הנוכחי הוא חובה, כדי שאף חייל לא ייפול יותר קורבן במערכה מול אגף השיקום. אני שומע את הכאבים, הנפשיים והפיזיים שלהם יום־יום, וזועק כמוהם את אותה זעקה. צריך להקים מערך חדש עם אנשים אחרים שיטפלו בפצועים החדשים שלצערי ממשיכים להתווסף. זה לא נעצר. ולצידו, לטפל באמת בכל 'הנכים הישנים' כמוני, ולא רק לטרטר אותנו, ובעיקר לא להאמין לנו שאנחנו סובלים".

אלירז, אשתו של ערן, שיתפה בפוסט בפייסבוק מההתמודדות המשפחתית: "שש שנים שאני חיה עם נכה צה"ל", כתבה. "בלילות הוא מתהפך מצד לצד, כואב מתוך שינה...

"כבר 22 שנה שהוא נאבק במשרד הביטחון כדי לקבל את האחוזים המגיעים לו. 22 שנה. זה לא נקלט! בשקט, בסבלנות, בלי להפוך שולחנות. למעלה משנה שהוא לא מקבל את הזכויות המגיעות לו על פי חוק. זכויות שכבר אושרו בוועדות. למה? ככה. ואלפי טלפונים, ומבטיחים שיחזרו, ומעבירים מאחד לשני, וכלום. בכל פעם כזו אני מתחרפנת. והוא עונה לי: 'מה יעזור לי להתעצבן? זה משרד הביטחון..."

ערן גם לא מתרשם גם מהבטחות הפוליטיקאים. "שביבי וכל האחרים יתחילו להראות עשייה ולא רק דיבורים. זו לא חוכמה לשלוח לנו, יומיים אחרי שאיציק שרף את עצמו, מסרון ממשרד הביטחון: 'אנו באגף שיקום מתפללים לשלומו של נכה צה"ל איציק סעידיאן ועומדים לרשותך בימים קשים אלה'.

"נו באמת, איפה הייתם בכל השנה האחרונה, למשל בשיא משבר הקורונה, שהערימה קשיים לא פשוטים לכל הלום קרב ופצוע. איפה הייתם בפסח, לאחל לנו חג שמח ולשאול אם אנחנו זקוקים לסיוע כלשהו? איפה הייתם?!"

צילום: אביגיל עוזי

"לפעמים אני פשוט מרים ידיים ואומר: לא רוצה מכם כלום!"

עופר לוי, 49, הגיע כלוחם יס"מ לזירות פיגועים קשות וסובל מפוסט–טראומה

עופר לוי, 49, היה שוטר יס"מ בזמן האינתיפאדה השנייה. "הייתי בין הלוחמים הראשונים שהגיעו לדולפינריום אחרי שקיבלנו התרעה על מחבל", הוא משחזר. "בדיוק כשהגענו, המחבל התפוצץ. חלקי גופות עפו לנו מול העיניים. מחזות זוועה שלא מניחים לי לרגע. מאז אותו יום, 1 ביוני 2001, אני ישן בקושי שלוש־ארבע שעות בלילה. אני מנסה לנהל חיי שגרה, אבל להלום קרב אין שגרה. כל יום אני חי מחדש את הסיוט".

זה לא הפיגוע היחיד שצילק את נפשו. "הייתי בין הכוחות שהגיעו למלון פארק בנתניה באותו ליל סדר ארור, ב־27 במארס 2002. נחשפתי שם לזוועות שקשה לתאר. כל גופה וגופה נחקקה אצלי בראש.

"בתחילת הדרך הסתרתי את המצב שלי, כי יותר מכל היה חשוב לי להישאר ביס"מ. חשבתי שלוחמים מתגברים. ככה חינכו אותנו. אבל זה היה בלתי אפשרי. הבנתי שאני מתחרפן. החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי פרטי מבלי לשתף את המפקדים שלי, כדי שלא יזרקו אותי מהיס"מ".

אלא שמצבו רק החמיר. "הפכתי להיות מאוד אלים. היו לי התפרצויות זעם בבית. הסבל שאשתי והילדים שלי חוו הוא שריטה לכל החיים. בסוף הבינו ביס"מ שאני לא כשיר להחזיק נשק והוציאו אותי לפרישה מוקדמת. אבל זה לא אומר שהכירו בי מיד כנכה צה"ל. חמש שנים לקח לאגף השיקום לאשר לי אחוזי נכות – 15 אחוז על פציעת כתף מורכבת בפעילות מבצעית ועוד 20 אחוז על פציעה נפשית". כבר כמעט חמש שנים הוא נלחם בניסיון להעלות את דרגת הנכות הנפשית ל־30 אחוז, עד כה ללא תוצאות.

"אתה עובר שוב ושוב את אותו מעמד משפיל, ועדה אחרי ועדה, מול פסיכיאטרים שאין להם מושג מה זה הלום קרב ממראות של אנשים שרופים וקטועי איברים וריחות של דם ושל מוות. שלא לדבר על

כך שאני נאלץ לשכור עורך דין מכספי ולממן בעצמי את המאבק".

הוא נשוי לאורית ואב לשלושה ילדים, הבעלים של מועדון הכושר No Limits בגדרה. את גופו מעטרים אינספור קעקועים שנועדו להסתיר את הצלקות. בגלל הקורונה, העסק היה סגור זמן רב. "הקורונה רק דירדרה את מצבי", הוא אומר.

את המאבק שלו מול אגף השיקום הוא מגדיר כמלחמת התשה. "אתה מרגיש שכל מי שיושבים שם בטוחים שאתה מרמה. איך בכלל נכנסו למשוואה המילים רמאים, תחמנים, שקרנים? אנחנו רמאים?

"אפילו הדברים הקטנים מטריפים לך את המוח. למשל, בכל חודש אני צריך להגיש למשרד הביטחון קבלה על רכישת קנאביס רפואי, וכל מה שמעסיק אותם זה להתקשר אליי שוב ושוב בבקשה שאצלם את הקבלה לרוחב, לא, בעצם לאורך, לא, בעצם תשלח את החלק העליון שבו יש את מספר הרישיון. לפעמים אני פשוט מרים ידיים ואומר לחיילת מעבר לקו: 'עזבי אותי, אני אספוג את התשלום. לא רוצה מכם כלום!'"

צילום: טל שחר

"גם לי היו מחשבות לשרוף את עצמי מול אגף השיקום"

עדן פירוז, 30, לוחם בצנחנים, נפצע בתאונת אימונים

עדן פירוז, בן 30 מרמת־גן, הוא דור שני לנכי צה"ל. הוריו, אבי ושנטל, ממפוני גוש קטיף, מתגוררים בנתיב העשרה שבעוטף עזה.

"אבא נפצע במלחמת לבנון הראשונה כשהיה לוחם בנח"ל המוצנח", מספר עדן. "הוא איבד המון חברים, והמראות והאובדן הותירו בו חותם צרוב. הוא מוכר כנכה צה"ל עם פוסט־טראומה. ליוויתי אותו במצבים מאוד קשים וחוויתי איתו את הטראומה. למשל, כשניסה לברוח מבית חולים כי היה בטוח שהוא בכלל בשדה הקרב. גם היום, בגיל 60, הוא נאלץ לנהל מאבק מול אגף השיקום בגלל החמרה במצבו".

עדן עצמו התגייס ב־2009 לצנחנים ונפצע בתאונת אימונים. "אחרי אשפוז של חודשיים בסורוקה עברתי לשיקום בבית החולים רעות", הוא מספר. "אני לא אשכח את היום שבו הגיעה לשם קצינה כדי להחתים אותי על שני טפסים: האחד, של השחרור שלי משירות פעיל, והשני – כדי להגיש אם ארצה תביעה נגד משרד הביטחון.

"הייתי בסך הכל בן 19 וחצי, בהליך שיקום, עם כאבים בלתי נסבלים ברגליים. רק אחרי מאבק קשה ומשפיל קיבלתי אחוזי נכות. הרגעים הכי משפילים הם כשרופאים בוועדה חושבים שאתה 'ממציא את הכאבים' ומשדרים לך מסר: 'חבר, אתה עובד עלינו'. זה הליך לא הגיוני, לא ידידותי, מעיק. פוצע – ובעיקר מתיש. גם אצלי רצו מחשבות לשרוף עצמי מול אגף השיקום, כי הייתי במצוקה נוראית. מדובר במערכת אטומה ורקובה מהשורש".

אבל אז קיבלו חייו תפנית דרמטית לטובה.

"הייתי בדיכאון קשה מאוד, איבדתי את התיאבון וירדתי במשקל", הוא מספר. "אבא ראה שהכדורים לא עוזרים לי, אז יום אחד הוא גילגל לי ג'וינט מהסטוק שהיה מעשן סביב השעון כדי להתגבר על המכאוב האינסופי. עד אותו יום בחיים לא עישנתי אפילו סיגריה. אחרי כמה שאכטות חל מהפך בגוף שלי. בבת אחת הרגשתי סוג של כהות כאב. פתאום יכולתי לקום מהמיטה ואפילו קיבלתי קצת תיאבון. בעקבות זאת חישבתי מסלול מחדש. עזבתי את הלימודים שלי כסטודנט לפילוסופיה, חברתי לפרופ' עודד שוסיוב ולרון שמעוני, והקמנו יחד את חברת 'נסוול', שאני משמש בה כשותף מייסד וסמנכ"ל התפעול.

"כמשתמש בקנאביס רפואי הבנתי שלא מספיק שאדם מקבל רישיון שימוש. זה אולי יתאים לסימפטום אחד או שניים, אבל לא למכלול של תופעות כרוניות שנכי צה"ל סובלים מהן, בעיקר כשמדובר בשילוב של פגיעה גופנית ונפשית. פיתחנו בחברה מערכת טכנולוגית שמאפשרת להגיע למקסימום התאמה למטופל, וזו תרומתי לאחיי הפצועים שצורכים קנאביס רפואי".