תנו להם צ'אנס

אחד הסרטים הרוסיים הישנים – מאמצי לגלות את שמו עלו בתוהו – ביקש להמחיש לצופים את עוצמת הרגע בו נפרדה ברית־המועצות מסטאלין. המון בוכה לא הופיע על המסך; גם לא המון צוהל. כל מה שהצופה ראה הוא הפשרת שלגים - חמש דקות של הפשרת שלגים. קרחונים נפלו מראשי ההרים באוולאנש מרהיב, זרמי מים שוצפים בקעו מתוך השלג, פרחים הנצו. מוזיקה דרמטית ליוותה את האירוע: מילים לא נאמרו; לא היה בהן צורך.

נתניהו איננו סטאלין, וישראל איננה ברית־המועצות. גם השלגים אצלנו לא משהו. אבל רק ציניקנים גמורים יאטמו את ליבם מלחוש ברטט השינוי. נדמה לי שתחושה דומה ליוותה את המעבר מבן־גוריון לאשכול ב־1963 ואת המהפך של בגין ב־1977. יכולתָּ להיות בעד השינוי או נגדו, אבל לא יכולת שלא לחוש ברטט, בהרגשה הכללית שהזמן בשל לשינוי. לא במקרה קבעו מדינות זמן כהונה מוגבל למנהיגיהן. הניסיון לימד אותן שהשתקעות לשנים ארוכות בשלטון משחיתה שליטים, משבשת את דעתם, שוחקת את מצפונם. נכון, ראשי ממשלה אינם גרביים. אף על פי כן, להחליף אותם צריך.

החיבור בין לפיד, בנט, סער, מיכאלי, גנץ, ליברמן והורוביץ עמוס בבעיות. הממשלה שיקימו, אם יקימו, תתקשה להגיע להכרעות. כל אחד משותפיה יבוא לשולחן עם השאיפות שלו, עם החזון שלו, עם הציפיות המופרזות של הבוחרים שלו ועם המשקעים המרים שצבר כלפי עמיתיו. אין לממשלה הזאת מנהיג שבכוח אישיותו מסוגל להרגיע מחלוקות; אין לה מועצת חכמים ואין לה מועצת גדולי תורה.

זאת לא ממשלת אחדות – זאת ממשלת שונוּת. כל אחד מהשותפים יצטרך להפר הבטחות בדרך אליה; כל אחד מהם ייצא, במקרה הטוב, עם רבע תאוותו בידו.

הכל נכון, אבל במציאות הקיימת ההתמקדות במה שאין, בחצי הכוס הריקה, היא גחמה של מפונקים. לממשלת בנט־לפיד, אם תקום, יש שורה של משימות שלא סובלות דיחוי. לאחר שלוש שנים של שיתוק צריך לגבש מדיניות כלכלית ולאשר תקציב; לשקם את היחסים עם הממשל האמריקני ועם האיחוד האירופי; לחזק ולייעל את מערכת המשפט; להרחיב את ההסכמים עם מדינות מוסלמיות ולחזור לדבר עם שכננו, מלך ירדן. והעיקר, להניח את היסוד לתרבות שלטונית אחרת, פחות מושחתת, פחות זדונית, יותר אמינה, יותר סובלנית ויותר הוגנת.

אני יודע שזה נשמע נאיבי, תלוש מהמציאות, אגדה לילדים. אבל זה כל קסמו של השינוי בדמוקרטיה: נותנים צ'אנס. אחר כך, כשהחדשים יתנפחו, יתקלקלו וישחיתו, תימצא הדרך להחליף גם אותם.

שינוי טוב גם לליכוד. המפלגה ההיסטורית הזאת, שמלווה אותנו בגלגוליה השונים לא פחות מ־98 שנה, זקוקה נואשות לפסק זמן. הישיבה באופוזיציה תאפשר לה, אם תרצה, להתנקות משחיתות ושחצנות, לשקם את השיח הפנימי ולחדש את ההנהגה. בשנים האחרונות היא הפכה לכלי עיוור בידיו של איש אחד ומשפחה אחת. הגיע הזמן להחזיר אותה לימים בהם הייתה מפלגה פתוחה, דמוקרטית, מגוונת, כתובת לפוליטיקאים איכותיים, אטרקטיבית לכל בוחר.

השינוי מתחיל בהנמכת ציפיות. בנט מצפה בצדק ששותפיו העתידיים יעניקו בקואליציה העתידית לו ולסער כוח מעבר למה שנתן להם הבוחר. הכוח הזה מגיע לו בשל מעמדו כלשון מאזניים ובשל ההתכנסות של רוב הציבור סביב המותג ימין, תהיה המשמעות שלו מה שתהיה. אבל גם הוא חייב להבין שיש גבול לנדיבות של שותפיו. 13 המנדטים שלו ושל סער מתמודדים עם 45 המנדטים של ממליצי לפיד. הוא מקבל המון - ממשלה פריטטית וראשון בראשות הממשלה. בנקודה הזאת מוטב לרסן את התיאבון ולהתחיל לעבוד.

כלל דומה חל על השותפים העתידיים מהמרכז ומהשמאל והשותפים מבחוץ, הערבים. כולם רוצים לקחת חלק בהחלפת השלטון הנוכחי, אבל לכל אחד מהם יש פיות להאכיל ושאיפה לגיטימית להצליח. גורמים עלומים סביב בנט וסער דורשים שמפלגות השמאל לא יקבלו משרדים "אידיאולוגיים". אני לא בטוח שאני מבין מה זה משרדים "אידיאולוגיים", אבל משחק הפסילות הזה סותר את היומרות להקמת ממשלת אחדות.

יכול להיות שהחיבור בין לפיד לבנט נידון לכישלון. עוד נתגעגע לנתניהו, אומרת הקלישאה. בעיניי, עדיף להתגעגע לנתניהו מאשר להמשיך לחיות תחת המציאות הפוליטית הפסיכית שהוא כופה עלינו היום. תנו צ'אנס לשינוי.