אוהדיו של נתניהו עורכים בימים האחרונים שורת טקסי זעם של פרידה, קריעה וגירושים מהציונות הדתית. רבים מהם צמחו בעצמם במגזר אבל בשנים האחרונות בחרו לעצמם דת חדשה: הביביזם - ולקחו על עצמם את עשרת עיקרי האמונה הנוקשים של הדת הזאת שצומצמו לעיקרון אחד ויחיד: "אין מדינת ישראל ללא נתניהו - וביבי הוא שליחו של האל". תחת ההתחייבות כבדת המשקל הזאת הם לא מסוגלים לקבל כל תרחיש שבו נתניהו יפסיק לכהן כראש ממשלה.
הם כאמור המירו את דתם, אבל מהרגלי ילדות קשה להיגמל. אז הם מכורים לסחבקיות של מגזר חובשי הכיפות הסרוגות, לזה שכולם מכירים את כולם ולחוק הדתיים השלובים. ובשמה של מסורת בני עקיבא הם מרשים לעצמם לומר לבנט מה לעשות, למרות שהם בכלל בחרו בנתניהו.
לנתניהו הם מוחלים על כל שקר אפשרי. ודאי שלא כעסו על ההפרה הגסה של ההסכם הקואליציוני עם בני גנץ - שקר ומרמה הרי מותרים בדת הזאת. הם תירצו את הרמייה של נתניהו כלפי גנץ התמים בכך שעם הרכבת הממשלה גילו במי מדובר, ולאיש הזה מצווה לשקר כי אין מצב שיתפקד כראש ממשלה. זה כמובן לא מפריע להם לצהול כעת מול האפשרות שנתניהו בעצם כן יקיים את ההסכם שאותו כבר הפר כשהם מבינים שגנץ כן יהיה ראש ממשלה, אבל בתרחיש ההזוי שאותו נתניהו מציע לו כעת: תהיה ראש ממשלה – אבל מביתך הפרטי בראש העין. על הדרך מתבררת לכולנו מטרת העל של המפעל הציוני כולו: השארת משפחת נתניהו כדיירת בית השרד בבלפור.
הם לא פוצים פה מול האקסיומה שבמסגרתה נתניהו למעשה לעולם לא מימש אף הבטחת בחירות ימנית שהוא מפזר. הוא לא פינה את חאן אל־אחמר, לא החיל ריבונות על יהודה ושומרון ואפילו לא רק על הבקעה. הוא לא מוטט את שלטון חמאס בעזה ולא חוקק עונש מוות למחבלים. הוא לא גירש את המסתננים מדרום תל־אביב ולא נגע במערכת המשפט - אבל חסידיו העיוורים לא רואים דבר מכל אלה ומעוד אינסוף הבטחות מפורשות אחרות שהפר.
את האגרסיות מהתוצאה הגרועה שהביא שליח האל בבחירות הם מוציאים על הנער הכי חביב בשכונה: חובש הכיפה הסרוגה - זה שבועטים בו בעמונה, מפנים אותו מגוש קטיף, והוא ממשיך להיות מאוהב במדינה. מתגייס ליחידות השדה בשיעורים שאין כיום כמותם בשום מגזר אחר. זה שמתנדב בכל מקום, והולך לגור בחורים שאף אחד לא רוצה לגור בהם.
הם עסוקים בלהספיד את הציונות הדתית ולקבור אותה בעודה בחיים, אבל טקסי האבלות האינטרסנטיים האלה הם חסרי כל משמעות. כי המגזר הזה ממש לא הולך להתפוגג.
בשנים האחרונות הציונות הדתית עוברת תמורות סוציולוגיות משמעותיות. היא כבר מחולקת רשמית לשני תתי־מגזר: אחד "לייטי", שפחות מדקדק במצוות אבל עודנו ערכי ואידאליסטי לעילא, ובקווים כלליים ניתן לשייך אותו פוליטית לנפתלי בנט (וגם למפלגות ליברליות אחרות). החלק השני נותר אדוק מבחינה דתית, מאופיין במגורים ביישובי יו"ש או בגרעינים תורניים בעיירות פיתוח, ומצביע יותר לבצלאל סמוטריץ'.
והם לא הולכים לשום מקום. הם היו כאן כשנתניהו שיחרר המוני מחבלים שרצחו את מיטב בניה בשתי האינתיפאדות, וגם כשהצביע בעד ההתנתקות. הציונות הדתית ממשיכה להתפתח ולהתהוות, היא חיה ובועטת. רק שהיא מאמינה באל אחר, וגם ממש דבקה בציונות ובממלכתיות. לכן אין מה לקבור את מערכת היחסים בינה לבין הביביזם – כי מעולם לא היה ביניהן כלום.
