באין ידיעה

"למד לשונך לומר איני יודע", יעצו חז"ל במסכת ברכות, ונדמה כי כל כתבי החדשות נדרשים לאמץ את האמרה הזו במהדורות בימים אלו. בשלוש זירות שונות המצב מתוח, חוסר הוודאות שולט ואל האוויר נזרקות בעיקר ספקולציות. ברצועת עזה התושבים ישנים במקלטים מחשש לירי טילים, ונראה שמדינת ישראל בעצמה לא יודעת איך לאכול את המנה החמה הזו. בבוקר הבטיחו להגביל את אזור הדיג אבל אף כתב לא ממש ידע להסביר איך זה יעזור. בצהריים טענו כי כל ירי יתועד ויזכה לתגובה בהמשך משל היה זה ילד ששכח מחברת. ובערב? לכבוד המהדורות כל הכתבים דיקלמו שעוד פעם אחת, וואיי וואיי, עוד לילה אחד – והלך עליהם. צה"ל יגיב בעוצמה! אולי. אם לא תהיה הכלה. כל אמירה מסויגת באלף סייגים, נאמרת בעירבון מוגבל.

בירושלים מדי ערב ישנה דריכות מחשש למהומות בעיר העתיקה. הגדרות מונחות ומוסרות מהמדרגות לפי מערך שיקולים לא ברור של המשטרה, והמהדורות נאלצות להסתפק כבר כמה ימים בתיעוד אירועי ליל אמש. גם פה, הכתבים עומדים דרוכים אל מול רחובות שוממים ומשעממים בניסיון לתאר מציאות עתידית שאולי תקרה ואולי לא, ובעיקר – שאין לה זכר במהלך השידור החי עצמו.

ובמערכת הפוליטית? שם לא מדובר בעניין של חיים ומוות, ולמעשה כולנו מורגלים שכל קריצה הופכת לכותרת, אבל עדיין פרשנים ממלאים שעות של זמן מסך בלי שום פרט מידע אמין אחד לרפואה. כל ספין הוא כותרת ראשית, כל מהלך פוליטי שנועד ללחוץ על היריבים הופך לידיעה בלעדית. אתמול הייתה זו הטענה כי סער הולך לרוטציה עם נתניהו, אתמול גנץ היה ראש הממשלה העתידי לשלוש דקות, ולפני זה בלון הניסוי של הבחירה הישירה הופרח לאוויר.

המחסור בכותרות ובמה שמכנים בצדק "חדשות", לא הפריע לחדשות 13 להקדים את המהדורה בשעה. גם בערוצים המתחרים, של קשת וכאן, לא העזו לדלג על טקס הפרשנות חסר הפשר בכל תוכניות האקטואליה. מסורת של חוסר ודאות ישראלית.

התפיסה של זקנה וזקנים לרוב נמצאת באחד משני קצוות: הזקנה כמחלה ממארת וזקנים כסוג של ילי דים או מוגבלים שצריך לגונן עליהם, או חלופות מבית ה"פוליטיקלי קורקט" שהופכות כל זקן לאזרח ותיק שרק רוצה לטרוף את החיים. "האהבה שלי – שישה סיפורים על אהבת אמת" )נטפליקס( היא תיעוד דוקומנטרי של זוגיות מונוגמית וארוכת טווח בקרב זוגות זקנים מכל רחבי העולם. דבר לא מיופה, המציאות מוגשת כפי שהיא: איטית, מוגבלת, שוקקת חיים ועם מודעות מאוד גדולה של כל הזוגות למוות שמציץ מעבר לפינה. "האהבה שלי" סולדת מדרמות, אבל מעריכה רגעים אנושיים. איטית להחריד, אבל נצמדת אל פעימות הלב של השגרה מתוך אמונה כמעט תמימה בכוח האינרציה בתוך מערכות יחסים. במציאות שלא מוכנה להתחייב על דבר, העיקשות הזו, בדרכה האפרפרה, היא מרעננת.